אפר אדם

ב-67
בחגיגות הניצחון בקיבוץ
יצאה אמא שלי, כמו מופרעת (ככה חשבתי, מסתירה עצמי מעיני הבנות של הכיתה)
למדרכה וצעקה -
אבל מה עם הפליטים?
לא הרביצו לה, מנומסים.
רק הסתכלו עליה כל הגברים, והנשים שהיו אז אחלה גבר,
וצחקו. כמו שצחקו כל אותו זמן מרגע שהגיעה עם ילד קטן ביד משער עליה.
כמו שצחקו על העברית העילגת שלה וזרקו את ספרי השירה בגרמנית כשחיפשה אותם בספריה.
אפר אדם ראו אותה, עפר אדם. צאן לטבח העיניים המזלזלות והחיוך המוסתר. 
היום למעלה,
קרוב קרוב לאלוהים
אני שומעת אותה זועקת - אבל מה עם הפליטים, ומקווה
בכל נפשי אני מקווה
ששם למעלה היא זוכה לכבוד שהיתה ראויה לו אז
וכך גם הפליטים.