זו הפעם הראשונה בחיי שאני רואה כל כך הרבה פלסטינים, מכל כפרי הגדה, ביפו, העיר שחייה נטועים בעומק הזיכרון הפלסטיני. אין אפילו משורר פלסטיני אחד שפסח בכתיבתו על יפו, או על חופיה ופרדסי התפוזים המפורסמים שהיו בה (שכעת, לצערי, לא נשאר להם כל זכר).
לרגע קצר אחד, מול ערבוביית הניבים של הערבית, שכחתי את הכיבוש, את המחסומים והחומה, וחוויתי רגע של אחדות וקירבה וחופש. לרגע אחד, יכולתי להאמין, בדמיוני, במין חופש תנועה מדומה, ולחשוב שכל מה שנשאר לנו לעשות ברגע זה הוא לריב על התור לעליה לספינה שתיקח אותנו לסיבוב של חצי שעה, ששווה של כך הרבה. לרגע אחד, הרגשתי צורך לצעוק בשמחה – הנה החופש, הנה פלסטין מאחדת אותנו מחדש!
הרגע הקצר הזה, שנגמר מהר, עדיין הותיר בי תחושה של אושר, ושאלתי את עצמי, תוך כדי שאני מחייכת בלבי – ואולי זה בכל זאת אפשרי? חופש מדומה או חופש ממשי – האושר שראיתי היה אמתי.