מורדים בלוב, מרץ 2011

בראשית המשבר הנוכחי בלוב נמצאו לא מעט חברים בשמאל שהאמינו, שאין ברירה אלא לתמוך ביוזמת ארה"ב ונאט"ו להתערב בלוב כדי למנוע אסון הומניטרי. אך כאשר התבררה האג'נדה האמיתית של המערב ה"נאור", וכאשר העמיקה ההבנה שמדובר למעשה בהשתלטות על ארץ עשירת נפט, הלכה תמיכה זו והצטמצמה. כרגע אנו עדים למלחמת אזרחים בלוב, כאשר ארה"ב והנגררות אחריה תומכות ב"מורדים", שאיש אינו יודע מי הם בדיוק ומה הם רוצים. בכל מקרה אין לראות במורדים גורם דמוקרטי המייצג זרם שמאלי בחברה הלובית. יש להניח שהממשלה החדשה בלוב תורכב על-פי האינטרסים של ארה"ב ונאט"ו. לכן, אין זה מפתיע שלפי הידיעות המצטברות ממקורות שמאליים בחו"ל, אפשר לקבוע כי השמאל בכללו הולך ומתאחד סביב הדרישה לסילוק כוחות ארה"ב–נאט"ו מלוב. הכוחות האלה אינם חלק מהפתרון, הם חלק מהבעיה.

זה רגע טוב לחשוב על "ההתערבויות ההומניטריות" שהולכות ומתפשטות בשנים האחרונות. ה"התערבות ההומניטרית" הפכה לכלי המאפשר לארצות ההון הגדול להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות ולנצל למטרה זו את כל האמצעים, כולל התערבות צבאית. וראה זה פלא: תמיד יש נימוקים נעלים ונאצלים המצדיקים התערבות כזאת. אך נימוקים אלה אינם יותר מהסוואת המניעים והאינטרסים של מעצמות המערב. המקרה של ההתקפה על עיראק בשנת 2003 הוכיח אחת ולתמיד את הצביעות בשיטה זו.

מחאה בדנמרק

מחאה בדנמרק: "לוקה [ראש ממשלת דנמרק], אובמה, סרקוזי וקמרון תוקפים את האיגודים ושירותי הרווחה - אז במזרח התיכון הם בעד רווחה ודמוקרטיה?"

היום האזור שלנו מספק הוכחות ניצחות נוספות לכזב שמאחורי ההתערבות ההומניטרית. תמיד יימצא תסריט כדי לשכנע שמדובר במטרות נעלות ולא סתם באינטרסים של המערב. גם במקרה לפנינו התסריט שברקע הפלישה ללוב לא עמד במבחן ההיגיון והצדק. לא הוכח שפני המשטר בלוב היו לג'נוסייד, וודאי לא הוכח שהתקפה רצחנית על לוב היא הדרך היחידה למנוע שואת מלחמה בלוב בכללה או בבנגאזי בפרט. יש בהחלט יסוד להאשים את משטר קדאפי בפשעים נגד אזרחי ארצו, אבל תופעות כאלה אינן מתרחשות בלוב בלבד אלא בכל אזורנו. אפילו לא היינו פוסלים התערבות באופן עקרוני – ויש נימוקים רציניים לפסילה זו – אין הוכחות ברורות ביחס למימדי המעשים והיקפם. לא היה אפילו ניסיון לשכנע שהיה הכרח להפעיל מידה כזאת של כוח אלים. יש לכן חשש מבוסס, שהתסריט בושל כדי לשמש אליבי להתערבות מהירה ומסיבית.

מבחן הסטנדרטים הכפולים להתערבות הומניטרית

כוחות בטחון פותחים באש על מפגינים בבחריין

ההיגיון מחייב, שהמעצמות המתערבות צריכות להוכיח שהן פועלות על פי נורמה קבועה, המחייבת התנהגות קבועה במצבים דומים. כמו כן, חייבים המבקשים להתערב להמציא נימוקים משכנעים, שפעילותם אינה כסות להשתתפות במאבקים מקומיים לצדם של המשטרים והחוגים המקורבים אליהם. השילוש הקדוש אובמה, קמרון וסרקוזי לא הזעיק את האו"ם ואת שאר העולם נגד פלישת ערב הסעודית לבחריין, פלישה שעומדת בניגוד ברור למגילת האו"ם. בבחריין ננקטת תוקפנות בלתי חוקית בעליל ומשבר הומניטרי ממשי הולך ומעמיק. אך מה לעשות – ערב הסעודית היא בעלת הברית המרכזית של ארה"ב באזור...

נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, שולט ביד ברזל בארצו 40 שנה. הגיבוי של האמריקאים מאפשר לו לפעול לדיכוי אכזרי של עמו המתקומם, אך במערב אין פוצה פה. לאחרונה שוקלים האמריקאים את החלפתו בגין ביצועים כושלים, אך הדבר מטופל כאילו מדובר בעניין אמריקאי פנימי.

דמוקרטיזציה מהי?

אין צורך להתעלם מתכונות אנטי-דמוקרטיות מובהקות של המשטרים בסוריה ואיראן, אך הצגת נושא הדמוקרטיה בארצות אלה מחייבת גישה כוללת רצינית. יש צדק בעמדה עקרונית המתנגדת לכל הרודנים במזרח התיכון, לשלילת זכויות היסוד מהמוני העם בכל המשטרים. אבל יש לא מעט צביעות בביקורת: ההבחנה שלפיה מדובר במערב דמוקרטי וכי אובמה, קמרון וסרקוזי הם שליטים נאורים, היא כוזבת: במזרח התיכון, שלטונו של השילוש הקדוש הוא שלטון של כפייה ואלימות.

יש סכנה של התקפה על סוריה ואיראן מצד שתי המעצמות הגרעיניות באזור, ארה"ב וישראל. אך מבחינתן של ארה"ב וישראל, חטאן החמור ביותר של סוריה ואיראן אינו הדיכוי או העדר חרויות דמוקרטיות – זה מסך העשן – אלא סירובם להשתלב באופן אסטרטגי וכלכלי במערך של ארה"ב והנגררים אחריה. שני המשטרים האלה נוטים להגדיר כל מחאה כפעולה חתרנית ולדכא אותה, ולכן צודקת הדרישה לכבד את זכויות העם ולהפסיק את הדיכוי הפוליטי הנמשך. יחד עם זאת אין להתעלם מניסיונות חוזרים ונשנים של ארה"ב ובעלות בריתה לנצל כל פרצה כדי לחולל מהפכות שאין להם שום קשר לערכי ג'פרסון ולינקולן.

התומכים בעצמאות סוריה ואיראן מדגישים את חשיבותם של שינויים פנימיים דמוקרטיים וחברתיים כדי לבסס את התמיכה העממית במדינות אלו. תמיכה זו נחוצה כדי לחסום תוקפנות אפשרית. המגמות הניאו-ליברליות המסתמנות לאחרונה בשתי המדינות על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי הן ההפך ממה שדרוש לחיזוק התמיכה העממית בשתי הממשלות.

האזור בהצטלבות דרכים היסטורית

בשמאל עקבנו עד כה אחרי ההפגנות בכיכר תחריר בתקווה ובדאגה, אך ככל שעוברים הימים מחריפה הדאגה. אמנם אין להימנע מתקופת מעבר בין ההתקוממות הדמוקרטית של העם לבין הרכבת ממשל דמוקרטי נבחר חדש. אך ישנה בעיה חמורה בדרך: בתקופת המעבר צובר הצבא הן במצריים והן בתוניסיה עוצמה בלתי רגילה. עוצמה זו ניתנה להם כפיקדון כדי לחסום את נסיונותיהם של חוגים הקשורים ברודנים המודחים לחזור לשלטון. אך יש סימנים לכך שהשלטון מתחיל למצוא חן בעיני כמה מהגנרלים. בתוך כל זאת מדברים במצרים על הסכם בין הצבא ובין "האחים המוסלמים".

לכל מהפכה חוקים משלה. ואחד מהם הוא שאם לא מתקדמים, אז נסוגים. למרות אביב העמים בעולם הערבי, עדיין ישנם כוחות חזקים במצריים שמבקשים לכונן משטר של מובארכ ללא מובארכ ואו משטר בן-עלי ללא בן-עלי. השמאל התומך בלב ובנפש בתהליך המהפכני מייחל למשהו אחר: לתוכנית שינוי שמאלית של ממש. בנוסף להנחת יסודות איתנים לדמוקרטיה, לזכויות אדם אישיים ופוליטיים, תוכנית כזאת של השמאל צריכה להציג יעדים מדיניים, חברתיים וכלכליים, שבלעדיהם אין לגבש חזית עממית רחבה.

ידוע שכיום השמאל בפני עצמו אינו גורם חזק בעולם הערבי. יחד עם זאת יש לשער, שכוחות השמאל ילכו ויתעצמו על רקע המצב המהפכני ההולך ומעמיק. בנסיבות אלה, המורשת של גמאל עבד אל-נאצר אמורה לשמש מקור רעיוני מגייס. בכל מקרה, הכרחי לבנות מודל של עצמאות לאומית מדינית, מעין ניטרליות חיובית. אין ספק שהצעדים הראשונים בכיוון זה צריך להיות איחוי הקרע המסוכן עם איראן.

בניית פרוגרמה חברתית-כלכלית דמוקרטית היא תפקיד חיוני שאין להתחמק ממנו. הצלחת המהפכה הדמוקרטית הערבית תלויה באופן מכריע בהפניית עורף לכלכלה הניאו-ליברלית, שזכתה לפריחה במשטר מובארכ. יש לייחל לעם במצרים ובתוניסיה שיחדש במהרה את התנופה המהפכנית על בסיס תמורות יסוד בפוליטיקה ובחברה.


נ.ב. הדברים הנ"ל על מצריים נכתבו לפני קבלת הידיעות הבוקר בדבר ההתנפלות הברוטלית של הצבא על מאהל הדמוקרטים בכיכר תחריר. לצערי התנהגות זו של הצבא מאשרת את החששות החמורים ביותר שלי.