פעם היו בארץ חגיגות אחד במאי גדולות וראוותניות, ויש מי שמתגעגע לחגיגות ההן. ההסתדרות חגגה בדגלים אדומים את "מעמד הפועלים" שבשלטון. אבל השלטון לא היה שלטון עובדים אלא שלטון "מפלגות העובדים" הציוניות, ו"מעמד הפועלים" כלל עקרונית רק את הפועלים המכובדים וה"לבנים". נכללו בו גם אנשים שבכלל לא היו פועלים — למשל מנהלי העבודה במפעלי "חברת העובדים", וגם המנהלים של המנהלים, אלה ששלטו במפעלים וניתבו את המשאבים לטובת המקורבים. ולא נכללו בו עובדים ועובדות משועבדים, מנושלים, דוברי ערבית, דוברי עברית בחי"ת ובעי"ן, כהי עור, בני ובנות הארץ מזה דורות או בני ובנות ארצות האזור.
חגיגות "מעמד העובדים" כיסו והסתירו פועלים פלסטינים — רבים מהם איכרים שנושלו מאדמתם, ופועלים שגורשו ממקומות עבודתם (בשנות השלושים בשם המאבק על "עבודה עברית", בשנות החמשים בשם המאבק נגד "עבודה בלתי מאורגנת") ונוצלו ניצול אכזרי; הן מחקו עובדות פלסטיניות שקופות ("לא חוקיות", "עובדות שחור") חשופות לניצול כפול ומכופל; הן הסתירו עובדים ועובדות מזרחים — עובדי דחק במעברות, עובדים כבולים, עובדים משועבדים בשכר רעב במושבים ובקיבוצים, וגם עובדים "לא מכובדים" — רוכלים ורוכלות, מי שעוסקים ב"פרנסות אוויר"; והן התעלמו מעובדים בדואים, שעבדו בפרך בסלילת כבישים, בחציבת אבנים, בתלישת שעורה בשדות הקיבוצים והמושבים, וקיבלו "שכר בדואי"...
עבור עובדים ועובדות ממשיים רבים בארץ, הדגל האדום היה דגל המעסיקים, מנהלי "חברת העובדים", והזכיר יותר מדי את הפנקס האדום, שבלעדיו לא נכנסו לצרכניה ולא לקופת החולים ה"כללית".
אין מה להתגעגע לאחד במאי של ההסתדרות, של ארץ בן-גוריון. וגם היום לא פשוט לחגוג את האחד במאי, כשההעסקה הפוגענית מתרחבת, כשעובדות ועובדים מאבדים את הזכות לקביעות, למעט ביטחון בחיים, כאשר התאגדויות עובדים נתקלות בפיטורים, בתביעות דיבה, באיומים, בנסיונות לכפות "איגוד מטעם" על עובדות ועובדים שמעזים להרים ראש.
יש סיבה לחגוג כל התאגדות עובדות ועובדים מוצלחת — התאגדות דמוקרטית ששכוללת את כולם, יהודים וערבים, נשים וגברים, דור א ודור ב, עובדים שקופים ועובדות קבלן — התאגדות של כולם. התאגדות סגורה של מחזיקי פריבילגיות היא לא מתכון למאבק לחופש. היא יכולה לבצר את משטר האפליה והרשיונות וזכויות-היתר.
כל עוד נחיה במשטר עליונות גברית – וזה המשטר שאנחנו חיים וחיות בו – לא נהיה חופשיות, לא נהיה חופשיים. מאבק עובדים עיוור לניצול נשים ולניצול מגדרי הוא מאבק עיוור.
כל עוד נחיה במשטר של עליונות יהודית, של כיבוש ונישול, דיבורים על זכויות חברתיות ועל מדינת רווחה יישארו דיבורים ריקים. כל עוד יימשך הכיבוש, כל עוד יימשך תהליך הנישול, מאבקי עובדות ועובדים — חשובים וראויים — למען זכויותיהם יישארו מאבקים בקרב החברה הכובשת על חלוקת העוגה. מחוץ למערכת הגדרות ימשיכו לחיות מאות אלפים במחנות פליטים, תחת דיכוי צבאי, כלואים בין מחסומים ושבויים בידי התאגידים הישראלים.
איש אחד, פרידריך אנגלס, אמר במאה התשע-עשרה: "עם המדכא עמים אחרים לא יוכל לשחרר את עצמו." וחבר שלו, קרל מארקס, שחשב הרבה על הכיבוש ועל קולוניאליזם, כתב: "עם המשעבד עם אחר מחשל את הכבלים של שיעבודו-שלו."
הלאה הכיבוש! לא להתנחלות! מתאגדים ומתאגדות כדי להיאבק לשוויון ולחופש!
***
תצלום: ISM