אביה של קלייר חג'אג' הוא פלסטיני יליד יפו, אמה יהודייה ממשפחה שברחה מהפוגרומים ברוסיה, כמו, למשל, ברנר ורבים אחרים, אבל משום מה אף אחד בארץ לא חושב שכדאי לקרוא את הרומן שכתבה חג’אג’ ושיצא לאור לפני שלוש שנים, שהוא, אומנם, רומן עם עלילה בדיונית, אבל עוסק בתרכובת הזו. אנסה למלא כאן את החסר....
הרומן נפתח במכתב שנכתב ביפו בדצמבר 1988 על ידי מרק ומיועד ל"אהובתי סופי". כמעט שום דבר במכתב זה אינו מובן, ורק אחרי שקוראים את כל הרומן, אפשר לחזור למכתב הזה, לקרוא אותו שוב, ולהבין אותו. למעשה, מכתב זה הוא כמו כתב חידה, וכדי לפתור אותה צריך לגולל את כל הסיפור שמספרת המספרת ברגישות, בהומור, בכאב ובחכמה. אחרי הפתיחה האניגמטית מחזירה המספרת את הקוראת אל השנה ההיא, השנה שבה הכל השתנה בארץ הזו, שנת 1948. היא מספרת שני סיפורים במקביל, של סלים אל-יסמעאילי היפואי שחווה את הנכבה בתור ילד קטן, ושל ג'וד (במקור יודית או יהודית) שנולדה ממש בשעות של הכרזת העצמאות ב-15 במאי. ג'וד נולדה וגדלה באנגליה, וסלים נשלח על-ידי משפחתו בגיל צעיר לאנגליה, שם הוא קורא לעצמו סל. כמובן ששתי הדרכים המפותלות מצטלבות בשלב כלשהו, וזה יכול, אולי, להישמע בנלי, אבל הרומן הזה הוא כל דבר חוץ מבנלי. לאורך כל הקריאה, ועד העמוד האחרון ממש של הספר, הייתי במתח, האם האהבה ביניהם, בין סל הפלסטיני וג'וד היהודייה,שעוברת קשיים ומשברים, גם מהסוג הרגיל (לדוגמה: משבר אמצע החיים של סל), וגם ייחודיים להם, כזוג שלחצים פוליטיים עצמתיים ביותר מאיימים עליו, תחזיק מעמד.
יש לנו בפרוזה העברית ובדרמה העברית ניסיון עשיר ביותר עם סיפורי אהבה, שכמובן תמיד מייצגים את הסכסוך הפוליטי הקיים כאן. כתבתי על כך בין היתר כאן, ברשימה שלי על "גדר חיה" של דורית רביניאן. רומן הזה הוא שונה. הוא לא שייך למסורת הזאת, על אף שהוא מתחיל ונגמר ביפו. יש תחושה חזקה שהמספרת מכניסה אותנו אל תוך תוכי דמויות, בין אם הם משויכים, על-ידי הסכסוך הפוליטי, לצד זה או אחר. חג’אג’ מכירה מבפנים את התרבות, את השפה, את המנהגים, את התחושות, הפחדים והתקוות, גם של אלה וגם של אלה. הדמויות שלה דומות בעומקן לדמויות של סמי מיכאל, זהו בהחלט רומן הקרוץ מאותו החומר. יש כאן ניסיון נועז של הדמויות, בעיקר ג'וד, להתעלות מעל הלחצים הפוליטיים החיצוניים האלה, אבל זו לא רומנטיקה זולה, שמנפנפת את המציאות הפוליטית החוצה כאילו שהיא לא רלוונטית. הסיפור הוא עדין יותר מאשר, לדוגמה, "ואדי מילח" הנפלא של אורנה עקאד, שהיה לי העונג והכבוד לתרגם לגרמנית. והוא בכל זאת נועז.
זו זכותן של הקוראות, הן של הקוראת העברית והן של הקוראת הערבייה, לקבל תרגום של הרומן היפה הזה.
Claire Hajaj: Ishmael's Oranges. Oneworld Productions, London, 2014.