גם לאחר שדבר הטבח בכפר קאסם יצא לאור למרות מאמצי ההסתרה של השלטונות, גם לאחר שהנאשמים הועמדו למשפט (ועונשיהם קוצרו) – המשיכו השלטונות לנסות להטיל מסך כבד של שתיקה על הכפר הפצוע שאיבד 49 מתושביו. אם לא די בצלקות העמוקות שהשאיר הטבח עצמו, בזכר האימה וכאב האובדן, במצוקה של הפצועים ובני משפחות החללים, חתרו השלטונות למנוע מתושבי הכפר לציין בפומבי את הטבח עצמו. זו היתה גם מטרתה של ה"סולחה" הכפויה, שבה נאלצו נכבדי הכפר לקחת חלק. הטבח לא היה סופו של הדיכוי. זה נמשך אל תוך שנות הששים והשבעים.
קבוצת פעילים מקומיים אמיצים הפרה את השתיקה הכפויה. הם ארגנו שנה-שנה אירועים לציון יום הזכרון לטבח. בצל המימשל הצבאי ובברית עם פעילים יהודים וערבים מסורים מחוץ לכפר, הם כוננו מסורת חלופית וציינו את יום הזכרון לטבח. כך התגבשו הקומוניסטים בכפר קאסם וסביבם צעירים לאומיים.
דוברי השלטון קראו להם העניים. הם איימו לגזור עליהם עוני, להרחיק אותם מקבלת עבודות ומנגישות לזכויות חברתיות. שליחי השלטונות הזהירו אנשים לא להסתובב בחברתם והטרידו את בני משפחתם; בשנות הששים היו נעצרים בכל שנה ערב יום הזכרון לטבח, כדי למנוע מהם לארגן את התהלוכה לזכר החללים. חוקרים נשלחו כדי ללחוץ על הורי הצעירים המעורבים ולפגוע בשמן הטוב של נשים פעילות; את המבוגרים הפעילים הזהירו, שיפגעו בסיכויי ילדיהם ללמוד ולמצוא עבודה.
הטבח והדיכוי, שנות המאבק בשלטונות והמאבק בפחד הטילו בהם את אותותיהם, גם בבריאותם. כמה מהם אינם עוד בין החיים. לקראת מלאת 53 שנים לטבח, ערכנו ביום שבת, ה-24.10.2009, כמאה פעילות ופעילים של התחברות-תראבוט ושל סניף חד"ש בכפר קאסם מפגש משותף לכבודם. במרכז המפגש לא עמד הטבח עצמו, אלא המאבק על הזכרון, על גיבושה מחדש של קהילה פצועה, לכבודם של הפעילים הזקנים, שרבים בכפר קאסם גדלו על ברכיהם, שבנו מסורת של התנגדות. ראש-עיריית כפר קאסם, נאדר צרצור, כיבד את האירוע בנוכחותו ונשא בו דברים. עאדל עאמר, מזכיר חד"ש בכפר קאסם, הנחה.
התהלוכות הראשונות
ראשיתו של הזכרון בקבורה עצמה. גופות חללי הטבח נקברו לאחריו במהירות רבה על-ידי אנשים שהובאו על-ידי הצבא מג'לג'וליה הסמוכה. רק בשבועות שלאחר מכן החלו צעירים בכפר, תחת עינם הפקוחה של אנשי משמר הגבול המפטרלים בו, לגשת בזהירות לזירת הרצח ולאסוף מה שנותר בה, ללכת לבית-הקברות ולהביא את המתים לקבורה מכובדת. העבודות נמשכו עד הקיץ של 1957.
ביום השנה הראשון לטבח, העזו כמה צעירים ממפ"ם לקרוא ברמקול לאנשים להתכנס ולמען ביטול הממשל הצבאי. התנגדותם היתה קצרת ימים: הם גרמו מבוכה להוריהם המקורבים לשלטון ("המושל הצבאי סירב לשתות אצלי קפה") וכאשר נמצא להם סידור הולם, נאלמו. אבל לפעילים עצמם נפתח פתח לציין בפומבי את יום הזכרון.
תפקיד עצום מילאו אירועי יום השנה השני לטבח, ב-1958, כאשר חבר הכנסת הקומוניסטי תופיק טובי, שמילא יחד עם מאיר וילנר, לטיף דורי ואורי אבנרי תפקיד מפתח בחשיפת הטבח, ביקש להיכנס לכפר. רבים בכפר ראו כיצד חוסמים השוטרים את דרכו של טובי ושוטרת מכה ומפילה אותו ארצה. בשנים שלאחר מכן היו מגיעים לכפר פעילים קומוניסטים מיישובים סמוכים ערב יום הזכרון, ישנים בבתים ויוצאים לתהלוכת הזכרון בבוקר: "כמה עשרות מהם היו הולכים מלפנים, ואנחנו, הצעירים, ועוד קצת אנשים, הולכים אחריהם, מסתכלים לצדדים." כך החלה מסורת ציון יום הזכרון בתהלוכה, כשהפעילים מבחוץ מסייעם לשבור את מחסום הפחד ומחזקים את ידי הפעילים המקומיים.
עומר עספור
עומר עספור (אבו נאצר) היה מעמודי התווך של המאבק בכפר. חנות הירקות הקטנה שלו הפכה מקום מפגש לפעילים. אבו נאצר ניחן בזכרון מופלא ויכולות של מספר סיפורים. הוא נולד בשנת 1940; ב-1956 היה בן 16. אנחנו, אומר עומר, נשאנו את משא הזכרון על כתפינו והלכנו איתו.
"בדיבור היומיומי בכפר, לא נוהגים לקרוא לטבח בשמו. קוראים לו המקרה (אלחאדת'), או מדברים באופן כללי על 'אלה שנהרגו'. "ואני פונה לבני כפרי, ואומר: אל תקראו לו כך. אלה מילות השלטון, המלים של בן-גוריון – "המקרה" או "התקרית המצערת". אנחנו יכולים וחייבים לקרוא לו בשמו.
אני זוכר כמו היום את הרכב הצבאי העובר בכפר ומודיע למוח'תאר על הקדמת העוצר באותו יום ראשון, 29 באוקטובר 1956. הכפר היה קטן אז, חיו בו בערך 1,500 תושבים (והיום מספר התושבים מתקרב ל-20,000). כדי להודיע הודעות, היו נותנים אז למישהו כמה פרוטות כדי שיסתובב בכל הסימטאות ויקרא בקול. שלחו אותו, והוא נזקק לחצי שעה בלבד כדי לעבור בכל הכפר ולהודיע.
בשנתיים הראשונות אחרי הטבח לא היו תהלוכות. בהתחלה פשוט היו מקריאים את סורת אלפאתחה לזכר החללים. התחלנו לציין בפומבי את הטבח ב-1959. המימשל הצבאי הופתע, והחרימו לנו את הרמקול. ב-1960 התחלנו להתכונן באופן יסודי: הכנו סרט שחור לתלות מוקדם בבוקר בכניסה לכפר כדי לבקש מהפועלים לא לצאת לעבודה ביום הזה, סדינים לצייר עליהם סיסמאות, חביות להצמיד אליהן את הכרזות. לא היה לנו רכב; האיש שהבטיח להשכיר לנו את הרכב נסוג ברגע האחרון כתוצאה מלחצי כוחות הבטחון. אז שמנו את הרמקול על עגלת ילדים והלכנו. היינו עניים כל-כך, שסחבנו פרחים לציין את זכר החללים מגינת בית-הספר.
הגליה לשבוע
בכל שנת הששים נמשכו המעצרים של הפעילים ערב יום הזכרון. אבל הם לא הסתיימו עם ביטולו הרשמי של הממשל הצבאי ב-1965.
עומר: "כשעשינו את התהלוכה ב-1966 לא היה לנו אפילו מגבר. לא היה לנו אפילו הרמקול, שקראו לו בכפר "הרמקול הקומוניסטי". כל מה שהיה לנו היה רמקול ידני קטן, שהיה משתמש בו אחד המוהלים שהיה מגיע לכפר וקורא ברחובות לחפש לקוחות. ב-16.10.1967, שבועיים לפני יום הזכרון, עצרו אותי. החוקר אמר לי שאני מסית. שאלתי אותו, מה אני מסית? ארגנת תהלוכה בנושא הטבח. לתהלוכה, אמר החוקר, צריך רשיון. לא ידעתי, עניתי. ואיך אפשר לקבל רישיון? לא תקבלו רישיון, אמר החוקר. אמרתי: אם כך, נעשה בלי רישיון תהלוכה גדולה עוד יותר מאשר בשנת 1966.
נגמרה החקירה, אמר לי: תסתלק. לא ידעתי לאן. יצאתי ממשטרת פתח-תקוה והלכתי לכיוון המעצר. אמר לי: חזור יא כלב! חזרתי הביתה. למחרת בא אלי אחד מהכפר. אמר לי: תהיה בן אדם, תתנהג יפה...
למה אתה מתכוון?
שלא תעשה בלגן. אתם העניים – אתם תתעסקו בשלכם, תעזבו פוליטיקה.
והוא עצמו היה מן העניים בכפר...
כמה ימים לאחר מכן, הזמינו אותי. לא הלכתי. אני הייתי פעיל פוליטי, קראתי עיתונים ולמדתי את הזכויות: אם מזמינים – אל תלך, אלא אם כן יש צו. ב-27.10 באו אלי הביתה בלילה ופרצו פנימה. ניפצו את הדלת ונתנו לי צו הגליה לחיפה לשבוע.
לקחתי את הצו והלכתי למשטרת פ"ת. היה שם קצין אחד, רוזן. שאל אותי: הבאת ציוד (בעברית)?
שאלתי: שו ציוד? יש לי תעודות.
לא, אמר הקצין. יש לך כסף?
אין לי פרוטה. שלח אותי בחזרה לכפר להביא בגדים ומשהו לחיות ממנו. הגענו לכפר עם השקיעה, וכולם שמחו לקראתי בשכונה, חשבו שהשתחררתי. השוטר שליווה אותי הלך אחרי לכל מקום, רצה ללכת בעקבותי גם לשירותים. אמרתי לו: תתבייש! לקחתי כסף ובגדים ויצאנו בניידת. הגענו למשטרת חיפה יד ביד, השוטר ואני."
וליד עספור, בנו של עומר, נשא דברים קצרים. הנה הוא, בנו של העני, שסבל שנים מהטרדות המשטרה, מעצרים ונסיונות לבודד אותו, הפך להנדסאי אלקטרוניקה, שהכשיר אלפי תלמידים, רובם יהודים. הוא אינו מתחרט על כך: הוא עצמו מאמין בשוויון אנושי, בזכותם של בני-אדם לחיות חיים של כבוד, בלי הבדל מוצא. חיים ביחד – ללא התנשאות וללא אפליה. הוא זוכר את הלילה ההוא, כשהיה בן שש, כשהשוטרים פרצו לבית לעצור את עומר אביו והאירו בפנס עליו ועל אחיו. הוא זוכר את כובעי-המצחיה הכחולים שלהם. הוא עצמו, למרות שמו הטוב כמורה, הושעה לפני שנים מועטות מהעבודה לחודש וחצי כי התייחס לטבח בכפר קאסם באחד השיעורים. הוא גאה בכך. בפניהם של אלה שהאשימו אותו קרא אחר-כך את החרטה. עכשיו אני מלמד כאן, בכפר – וראש העירייה, נאדר צרצור, מבליט עד כמה חשוב הדבר, שהצעירים הרבים בכפר שרכשו השכלה יחזרו אל הכפר ויתרמו לחיזוק הקהילה שלהם.
עבד תמאם
עבד תמאם, הצייר, לא שש לדבר על עצמו. פעם אחר פעם נעצר מעצר מינהלי חצי שנה. הטילו עליו צו איסור יציאה מהכפר. הוא יושב גאה, "כי הגנו על הזכרון, כי הכפר חי ומחזיק מעמד, ואנחנו יושבים כאן, יהודים וערבים, ומדברים בחופשיות." דיבורים על טוהר הנשק רחוקים מלבו: "נשק הוא לא פרח. הוא לא יכול להיות טהור," אומר עבד תמאם. "זה כלי משחית."
עבד תמאם: "עומר היתה לו מכולת. כל הסחורה שהיתה אצלו אפשר היה להכניס בשק קטן... ואצלו היינו נפגשים. היינו משיגים סדינים, ובלילה הייתי כותב על הסדינים את הסיסמאות. לפנות בוקר היינו יוצאים לתלות את הסדין בכניסה לכפר. המשטרה היתה מגיעה, היו קורעים את הסדינים ועוצרים אותנו. עם הזמן הם השתכללו והתחילו לעצור אותנו מעצר מנע לפני יום הזכרון.
באחד המעצרים בכלא רמלה היה סמל חצר אחד שהתיחס אלי טוב. לא ידעתי למה. שאל אותי: נכון אתה מכפר קאסם? אמרתי לו: כן. ואז התברר לי מיהו. הוא היה אחיו של גבריאל דהאן, שהחליף את שמו מבושה.
חמודי בדיר
חמודי בדיר (אבו אחמד) קם ממקומו. הוא צעיר יותר, יליד 1955. גדל על ברכיהם של אנשים כעומר ועבד תמאם ואנשים כמותם. הוא בן למשפחה שכולה: "סבתא שלי היתה הזקנה בנשים שנרצחו בטבח. בת דודי בת השלוש-עשרה ודודי בן השמונה-עשרה נרצחו; ואבא שלי הוא אחד הניצולים, אחד הפצועים שנשארו בחיים. היום הוא בן 86. אני חי את היום הזה כל יום כשאני רואה את אבי."
חמודי: "גרנו במרכז הכפר, לא רחוק מכאן. היינו מתאספים אצל הפעילים הוותיקים כשיום הזכרון התקרב. עומר הוא בגיל של אבא שלי, ואני גאה בו ובחברים אחרים. הייתי חי איתם. ואיתם למדנו לצאת מהפחד להרים ראש מול השלטון שרודף אותנו. אנחנו הצעירים היינו באים אליהם ועוזרים להכין את הבדים עם הסיסמאות. אסור לשכוח איזה תפקיד עצום מילאו הפעילות שלקחו חלק בעבודה ושילמו מחיר חברתי כבד. היינו הולכים לבתים של עומר ושל עבד והמשטרה היתה רודפת את ההורים שלנו. לכו לארכיון משטרת פתח-תקווה ותדעו מה עבר עלינו.
יוסף אלגזי
יוסף אלגזי, פעיל פוליטי ותיק ועתונאי, חזר לחבריו בכפר קאסם. במהלך כל המפגש הוא תירגם את דבריו של עומר, שמספר בערבית ושוזר מלים בעברית, חוזר ומתקן פרטים, ודבריהם מתערבבים זה בזה. הוא סיפר כיצד ארגנו הוא וחבריו את הכינוס הגדול הפומבי הראשון ב-1976, במלאת עשרים שנה לטבח: על הלחצים הפוליטיים, על התככים והאיומים, על המסרים שהעבירו השלטונות באמצעות שליחיהם ועל המסר העמוק של חבריו בכפר: לא לפחד. הוועד היהודי-ערבי לציון הטבח החזיק מעמד. "אתה זוכר, אבו נאצר, היינו צריכים להגן על הרמקולים מפני חבלות, והעמדנו גם רמקולי-דמה, וגם רמקולים לשעת חירום?" עומר מניד בראשו. מטרתם היתה ליצור חזית רחבה ככל האפשר לציון הטבח, חזית יהודית-ערבית, ולמרות כל הלחצים, הפך הכינוס לאירוע גדול, בו השתתפו אלפים.
יוסי: "אני אספר שני סיפורים. כידוע, דבר הטבח נשמר בסוד. לאחר שלא אפשרו לפרסם, וצנזרו דברים שאמרו חברי-הכנסת הקומוניסטיים בכנסת, העביר ח"כ תופיק טובי את הדבר לידיעת הציבור באיגרת שהופצה במאות עותקים. אני הייתי אז בן 18, חייל צעיר. הגעתי ממצרים ב-1953. בחופשה הראשונה שלי התייצבתי מייד במרכז המפלגה. סיפרו לי על הטבח. החלטתי שאני חייב ללכת לשם לדבר עם האנשים. זה היה יום חורף גשום בדצמבר והגעתי בטרמפים לכפר. צריך לזכור, שב-1956 כפר קאסם, כמו כפרים ערבים רבים, עדיין לא היה מחובר לחשמל. אנשים היו אומרים שלתרנגולות בלולים בקיבוצים יש חשמל ולכפרים הערבים אין. חציתי את כל הכפר, מקצה לקצה: הבתים סגורים, אין איש ברחוב, התריסים מוגפים. רציתי לפגוש אנשים, לשמוע, אבל המקום היה כמו כפר רפאים, כאתר נטוש. הפחד שיתק. ולא חשבתי בכלל על זה שאני עדיין לבוש במעיל גשם צבאי...
הסיפור השני התרחש כמה חודשים מאוחר יותר, במרץ 1957. הציבו אותי במחנה שנלר בירושלים. בשק"ם פגשתי כמה אנשים יותר מבוגרים, שלא נראו כמו שאר החיילים; היו לחשושים סביבם והסבירו לי, שהאנשים שאני רואה הם נאשמי כפר קאסם, המוחזקים במעצר למראית עין. הבנתי לאן נקלעתי. הרב-סמל שלי, איש חירות, ראה אותי. הוא מיהר למפקדה להודיע שיש בעיה: הקומוניסט פגש את אנשי כפר קאסם. למחרת קיבלתי חופשה לשבועיים והועברתי מייד מהמחנה."
לאחר הוותיקים, דיברו כמה מהצעירים. הכינוס הגדול של 1976, אמר עאדל עאמר, מילא תפקיד מפתח בחיי, בהפיכתי לאדם פוליטי. אבי, אמר עולא עאמר, גם הוא מה"תפרנים", הפעילים הקומוניסטים. ואנחנו, הילדים, היינו עושים מה שיכולים: מעתיקים טקסטים, דברים כאלה: גדלנו ממש בבתים שלהם. הזהות הפוליטית שלי התעצבה סביב המאבק הזה להתגבר על צלקות הפחד. ורושם עצום עשתה עלי העובדה, שלא היינו לבד – שיש חברים ערבים ויהודים שבאים לסייע מבחוץ.
עזמי בדיר הוא בן לניצול הטבח; אביו היה אחד הילדים ששרדו. חוב עצום יש לנו, הוא אומר, לאלה שהחזיקו מעמד, שחיזקו את קהילתם בתוך הפחד. רבים מהם לא נמצאים כאן; חלקם שילמו מחיר יקר, חייהם עמדו בסימן הדיכוי הנמשך וזכרון הטבח, ובריאותם נהרסה, כמו זו של אבו-פטריס. אבל כשמקשיבים לדבריהם מבינים, שזה גם מקור לכוח: מכאן יצאנו אחרי אוקטובר 2000 לפעילות מחודשת, גם בתוך ישראל וגם בשטחים הכבושים במסגרת תנועת תעאיוש. דווקא מכאן, ודווקא עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשאנשים הסתגרו בבית, מתלבטים אם לחסוך מילדיהם את ההשפלה של ביקור במרכז קניות בעיר יהודית, החיפושים, הקללות... כפר קאסם אינו רק סיפור של סבל אלא של עמידה עקשנית, של היאחזות באדמה. וזו עובדה מכרעת, שאחרי הטבח לא התרחשה בריחה המונית, כמו אחרי דיר יאסין. וזו הרי היתה תקוות השלטונות; מבצע הטרנספר היה הרקע לפעולת משמר הגבול. אותנו לא יוציאו מכאן. גם על זה חשבתי במהלך מבצע "חומת מגן", כשקולות חברינו בשטחים הגיעו אלינו.
עאדל עאמר המשיך את הדברים בדברי הסיכום שלו: הטבח הוא אירוע מכונן בהיסטוריה הפלסטינית-ישראלית, ובמיוחד בהיסטוריה של האזרחים הפלסטינים. אבל יש לו גם לקחים פוליטיים: הראשון – חשיבות המאבק לקימומה של קהילה. אנחנו לא חסרי אונים. את זה למדנו מהוותיקים. השני: יש לנו שותפים במאבק, בעשייה נגד הרשע. כאן הזכיר עאדל את תפקידם של מאיר וילנר ותופיק טובי בחשיפת הטבח.
ראש עיריית כפר קאסם, נאדר צרצור חיזק את הדברים. הוא הזכיר, כי דיבורים על טרנספר לא נעלמו – וכמוהם יוזמות ה"טרנספר השקט" וחוק הנכבה. "מוטב גם שלא נסמוך על דעת הקהל הנאורה – חישבו על הטיהור האתני בקוסובו – ונתמיד במאבק משותף."
כמה מן הדוברים היהודים בדיון הזכירו את היוזמה קצרת הימים ללמד על הטבח בבתי-הספר היהודיים; אבל גם כאשר מזכירים את כפר קאסם, הטבח נדחק, לא מזכירים את המדיניות שמאחוריו, והכל רק משמש רקע לניסוח תורת ה"פקודה הבלתי-חוקית בעליל" – שבעצם מכשירה פקודות בלתי-חוקיות "רגילות", שגרתיות. לא רק תלמידים יהודים אינם לומדים על הטבח, הדגיש נאדר צרצור, אלא גם תלמידים ערבים. יותר מכך: אנחנו צריכים חינוך שאינו משעתק את העבר, אינו ממשיך אותו אלא מציע דרכים להתמודד איתו.
תם ולא נשלם.