סיפור נוסף של נער פלסטיני שהואשם ביידוי אבנים, הכולל את כל המרכיבים החוזרים על עצמם של מערכת "המשפט" של הכיבוש – חקירת קטינים באופן המנוגד לחוק, הפעלת לחצים על הנחקרים ועל עדים כדי שיפלילו אותם, חוקרים ששמכתיבים לנחקרים את "הודאתם", ושופטים צבאיים, שלמרות הביקורת שיש להם, לפעמים, על הליכי החקירה – פועלים, בסופו של דבר, כחותמת גומי של התביעה הצבאית.
העתיד הקרוב יזמן לנו הררי כתבי-אישום שיוגשו נגד ילדים ונערים, בטענה שיידו אבנים על חיילים, שוטרים או אזרחים ישראלים. אמנם, חוק הלחיצה הקלה על ההדק ללא ספק יעלה את מספר הקטינים הנפגעים מירי צלפים, אבל למעט אלה שיאבדו את חייהם כתוצאה ישירה מן החוק הזה, נערים רבים יישלחו לצינורות בתי המשפט, ולו כדי שהביטוח הלאומי יוכל אחר-כך (לאחר עסקאות הטיעון וההפללות) לשלול מהוריהם את הקצבאות המגיעות להם, וכדי שהמדינה תתעשר מדמי הערבויות הגבוהים. באווירה זו, כדאי מאד להכיר, גם אם על קצה המזלג, את סיפורו המפותל ורב-השלבים של מחמוד. מכיוון שהמדובר בקטין, ומרבית הדיונים בעניינו נערכו בדלתיים סגורות, וכן מכיוון שאביא להלן פרטים על מצבו הנפשי, שמו האמתי יישאר חסוי.
מחמוד, המתגורר בכפר בנפת חברון, נעצר לראשונה במרץ 2012, כשהיה בן 15, בעקבות אירועים של יידוי אבנים במהלך הפגנת תמיכה בעציר המנהלי שובת-הרעב ח'דר עדנאן. מחמוד היה נתון במעצר עד תום ההליכים, אולם כאשר הדיון במשפטו התארך, קיבל בית המשפט את בקשתו להשתחרר בערבות. עד לאותו יום, בינואר 2013, היה מחמוד עצור עשרה חודשים. ביולי 2013 הרשיע אותו השופט רס"ן שחר גרינברג ביידוי אבנים לעבר כלי-תחבורה נוסעים, על בסיס הודאתו והפללה בידי שני עדים. הוא גזר עליו בדיוק עשרה חודשי מאסר – כסך ימי מעצרו, שנה מאסר על-תנאי, קנס ודמי פיצויים בסך 4000 ₪. בערעור על ההרשעה ועל גזר הדין, בנובמבר 2013, אישר השופט סא"ל צבי לקח את ההרשעה אולם – כאן נדרש פירוט של פיתול נוסף שלא אכנס אליו – החזיר את שאלת גזר-הדין לערכאה הראשונה, וסא"ל יאיר תירוש הותיר אותו על כנו. התובע הצבאי ערער על קולת העונש. הוא השווה אותו לסך 14 החודשים שנגזרו על חבריו של מחמוד, שנעצרו ביחד אתו, אולם בחרו שלא לנהל משפט הוכחות אלא חתמו על עסקת טיעון, במהלכה גם "נטלו אחריות על מעשיהם"; זאת בניגוד למחמוד, שכפר באשמה – ועל כן עליו להיענש ביתר חומרה. ואמנם, בערכאת הערעור, אימץ השופט סא"ל צבי לקח את הטיעון הזה, והחמיר את העונש ל-16 חודשים, דהיינו חצי שנת מאסר נוספת. ההחלטה הזו התקבלה ב- 31 במרץ 2015. (כן, 2015. זו לא טעות הגהה.)
החלטתו של לקח נעזרה בפרט אחד, שעליו דילגתי בסקירה הכרונולוגית. בסוף חודש פברואר 2015 נעצר מחמוד שוב, והואשם כי במהלך ההתקפה שניהלה ישראל על עזה ("צוק איתן"), כשבעה חודשים קודם לכן, יידה אבנים נגד כוחות צהל. שוב הושת עליו מעצר עד תום ההליכים. כפי שציין השופט לקח בפירוש, מעצר זה הקל עליו את החלטתו להחמיר בגזר-דינו של מחמוד, משום שלא דובר בהחזרתו מן הבית אל הכלא.
בינתיים התנהל לאטו, כרגיל, המשפט השני. מחמוד וחברו, שנעצר ביחד אתו, הופללו על-ידי עד אחד בלבד, אשר במהלך המשפט חזר בו מכל דבר אשמה ותלה את ההפללה ברצונו לצאת מהצינוק, שבו היה כלוא בזמן שהפליל את הנערים. בצינוק דלק האור 24 שעות ביממה והיה קר מאד. כל שהוא רצה היה לברוח משם, וכל אמצעי היה כשר לכך. העובדות הללו לא הרשימו במיוחד את השופט, רס"ן חיים בלילטי, והוא הרשיע את השניים. בלילטי גזר על מחמוד (לבד ממאסר על תנאי וקנס) עונש מאסר בפועל של שמונה חודשים, והורה להתחיל לספור את חלקם רק לאחר תום ששת החודשים שנוספו על-ידי השופט לקח מן הפסקה הקודמת.
מחמוד ערער שוב על ההחלטה. והנה, ב- 16 באוגוסט 2015 – לפני שבועות ספורים – זיכה אותו השופט סא"ל רונן עצמון מחמת הספק, והוא שוחרר לביתו, וזאת רק לאחר שסיים לרצות את 6 החודשים מהמאסר הקודם.
* * *
למרות שכל הנתונים שהבאתי לעיל ספציפיים, הסיפור הזה הוא סיפור גנרי. במובן זה, אולי עדיף שמסיפורנו הפעם נעדרים שם ופרצוף קונקרטיים. מאותה סיבה בחרתי להתמקד, לסיום, בשתי תופעות נרחבות, המלוות תדיר את מעצרי הילדים בגדה. האחת – השפעת המעצר והפרוצדורה המשפטית הארוכה על חייהם של הנאשמים ובני משפחותיהם; השנייה – ההתנהלות המזוויעה של החוקרים, שזוכה לגינויי השופטים אבל נלקחת בחשבון רק בשוליים.
לצורך ההכרעה בשחרורו של מחמוד במהלך המשפט, ואחר-כך לצורך מתן גזר-הדין ושאלת החזרתו למאסר, הוכנו חוות-דעת פסיכו-סוציאליות על מצבם של מחמוד ומשפחתו. בדו"חות מתוארת משפחה דלת-אמצעים: האב גנן, האם עקרת בית, שניים מאחיו של מחמוד נמצאים במעצר. למשפחה עדר צאן קטן. ההורים משקיעים מאמצים כבירים בחינוך ילדיהם, ומחמוד, טרם מעצרו, אכן היה ילד ממושמע ואהוד, למד היטב, וגם השתלב בפעולות אחזקת הבית, ובפרט ברעיית הכבשים. כל זה נעלם כלא היה עם השחרור מעשרת חודשי המעצר. כך בדו"ח: "המעצר המתמשך קטע את מהלך התפתחותו והוביל את המערער לתחושות של חוסר ביטחון, חוסר תקווה, דיכאון ומחשבות שליליות". במשך כל תקופת המשפט, מחמוד סירב להתראות עם חברים, נפרד מבית הספר והסתגר בתוך עצמו. הוא סבל מקשיים בשינה, מביעותי לילה שבהם חלם שהוא נעצר ומוכה נמרצות, ומפחדים במהלך המעצרים הליליים המתבצעים מעשה שגרה בכפרו. הפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית מצאו כי מחמוד התקשה בפעולות פשוטות שנהג לבצע בעבר, כגון רעיית הכבשים, ואפיינו את מצבו הנפשי כפוסט-טראומטי. הן סיכמו את חוות-דעתן במילים הבאות: "מצב זה תורם לחוסר יציבות, כאשר יציבות הנה תנאי חשוב להמשך שיקומו הרגשי והתעסוקתי. לסיכום, יש לסייע ל[מחמוד] להשיג יציבות וחיי שגרה, על מנת לאפשר לו להתמודד עם מצבו הפוסט טראומטי, ולהמשיך את מהלך התפתחותו התקין, שנקטע מאז נעצר." כזכור, זמן לא רב לאחר כתיבת הדו"ח הזה נעצר מחמוד בשנית.
באשר למהלך החקירה, אצטמצם רק לפרטים שאינם שנויים במחלוקת. פרוטוקולי הדיונים במשפט מספקים גם פרטים מצמררים יותר. כמו במקרים רבים אחרים, הקטינים נעצרו באישון לילה והובאו לחקירה מיד. מי שחקר את מחמוד אינו דובר, קורא או כותב ערבית, אלא מצויד בערבית בסיסית בלבד. קיים תיעוד קולי בלבד מהחקירה. כפי שסיכם השופט את דברי הסניגור, בהכרעת הדין, "מהקשבה לתיעוד קולי זה, עלה כי במקרים רבים במהלך החקירה החוקר הכניס פרטים לפיו של העד, אשר אישר אותם. הנחקרים לא הוזהרו באופן מלא, לא נבדקה ההבנה של הנחקרים, והחקירה כולה לוותה בצעקות מצד החוקר כלפי הנחקר". חלק מהנחקרים עברו, לפני חקירתם העיקרית, נוהל של תחקור או תשאול מקדים, שמטרתו להבשיל את הנאשם לכדי הודאה והפללה של הנאשמים האחרים. שלב זה אינו מתועד אלא רק מסוכם בתמציתיות. בחלק מאותן חקירות ליליות לא היו החוקרים חוקרי נוער. בחלקן, לא הודיעו לקטינים כי זכותם שהחקירות תיערכנה בנוכחות הוריהם. מחמוד נשאל על-ידי החוקר באם הוא מזהה את עצמו בתמונה שהוצגה לפניו והשיב "אולי"; בתגובה ביקש אותו החוקר שיכתוב את שמו ליד התמונה. בתיעוד החקירה, לא כלל החוקר את הכחשותיו הרבות של מחמוד בעניין יידוי האבנים, אלא רק את הודאתו הסופית, לאחר שנשבר. וכן הלאה, וכן הלאה. שני השופטים, גרינברג ולקח, לא חסכו ביקורת בעניין הליכי החקירה הלקויים. עם זאת, שניהם החליטו שלא לפסול את קבילות אמרתו של מחמוד ואמרותיהם של הנערים שהפלילו אותו.
פתחתי את סיפורו של מחמוד באזכור החלטת הממשלה על הגמשת נוהלי הפתיחה באש על הנערים הפלסטיניים המיידים אבנים. אסיימו באזכור החלטת הצוות הממשלתי שבחן את יישום המלצות דו"ח טירקל לדחות את ההמלצות הנוגעות לתיעוד חקירות שב"כ. בניגוד לראש השב"כ הקודם, יובל דיסקין, אשר תמך בתיעוד כזה, מחליפו, יורם כהן, והיועץ המשפטי של השב"כ, אבי ל', הביעו התנגדות נחרצת, והתנגדותם אומצה על-ידי הוועדה. כשקוראים את סיפורו של מחמוד, אפשר בהחלט להבין למה. ילדים ונערים רבים, שהורשעו על-סמך חקירות לא תקינות (בלשון המעטה), לא היו מורשעים אילו היה נמצא תיעוד מלא של חקירותיהם. אפילו שופטי בית המשפט הצבאי לא היו יכולים להתחמק. הדבר נכון, כמובן, גם לגבי נחקרים בגירים, אולם כאשר המדובר בקטינים, העיוות זועק פי כמה.
מחמוד יוצג על-ידי עו"ד נרי רמתי ממשרד גבי לסקי ושות'.