בשנת 1990 השתחרר מהכלא הישראלי מחבל מסוכן עם דם על הידיים, לאחר פחות משבע שנים של כליאה בתנאים נוחים למדי. המעשים שבגינם הורשע ברצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר לביצוע פשע, אחזקה והובלה של נשק, פעילות בארגון טרור, ופגיעה בזדון ברכוש צבאי, כללו גם רצח של שלושה תלמידים במוסד חינוכי דתי, ופציעת שלושים ושלושה נוספים. שמו של המחבל הוא עוזיה שרבף, אחד מ"רבני" המתנחלים בחברון, שאליה הוא חזר ובה הוא פעיל גם היום. והמוסד הדתי שבו ביצע עם חבריו מ"המתחתרת היהודית" את הפיגוע הקטלני היה המכללה האסלאמית בחברון.

אין שום אידיאליזציה בהיזכרות ביהודים ופלסטינים - ויהודים וערבים בכלל - שחלקו והיו שותפים לתרבויות עממיות או משכיליות. השאלה היא, כיצד הושכחו?

כמה עשרות שנים קודם לכן, כמעט הרף-עין במונחים היסטוריים, יצא ובא בין כתליה של אותה מכללה אסלאמית אחד התלמידים המחוננים והמוערכים ביותר שלה, שהפליא את מוריו, וביניהם המופתי והקאדי של חברון, בבקיאותו בשריעה (ההלכה האסלאמית). ידע רחב זה, והיכרותו המעמיקה עם החוּמרות, המנהגים, והמסורות של תושבי הר חברון בכללותם, כמו גם עם החוק וסדרי המשפט הכלליים, הובילו לבחירתו ברוב מכריע על ידי הפלסטינים תושבי האזור – שש פעמים ברציפות – למשרת שופט מחוזי, על פי השיטה (המוצלחת) של בחירה בידי העם פעם בשנתיים, שהונהגה בשלהי השלטון העותומאני. לאיש היהודי-ספרדי ההוא קראו יצחק מלכיאל מני (1850–1932), בנו של הרב הגאון והמקובל אליהו מני, שעקר מבגדד לארץ ישראל והשתקע בחברון בשנת 1857 (הרבה לפני איזו "עלייה ראשונה" למניינם), בן אחות של ההוגה הדתי החשוב, הרב עבדאללה סומך הבגדאדי, נכדו של ר' סלימן מני, המפורסם כמשורר ערבי ועברי.

אפשר ונקל בהחלט לשער, שלו נתקל אחד מהמתנחלים בחברון, העושה שימוש תעמולתי גם ב"רכוש היהודי של משפחת מני" או "ברציפות היישוב היהודי בחברון" כהצדקה לישיבת הגזל שלו שם, ביצחק מלכיאל מני או באחד מאבותיו ואחיו, הוא היה רואה ביהודי החברוני ההוא "אויב ישמעאלי", ומעניק לו את היריקה, הקללה, הדחיפה, החבטה, שבהן נוהגים מתנחלי חברון (ומתנחלים בכלל) לקדם פלסטינים ופלסטיניות בכל פגישה מקרית.

גם בן משפחות פרנקו, רומנו, או בג'יו, שעמותות מתנחלים השימו עצמם יורשיהם ומיישבים בכוח הזרוע את נכסיהם-לשעבר בניגוד לדעתם ורצונם – ואפילו הרב מדיני, בעל "שדי חמד", איש נשוא פנים ומכובד על יהודים וערבים, שקברו נטול הציון, כדרכם של יהודי חברון בהשפעת שכניהם המוסלמים, שימש אתר עלייה לרגל ובה בעת זיארה של יהודים ומוסלמים – היה מתקבל באותה קבלת פנים עוינת. לא רק לבושו, שפתו, ומבטאו – הרחוק כל כך מהעברית היהודו-אמריקאית או האשכנזו-צברית המתנחלית – אלא גם אורחותיו, ההערכה, הכבוד ואצילות הנפש שאפיינו את יחסיו עם שכניו, והעניין הטבעי שגילה בתרבות הערבית, שתרבותו היהודית היתה בעיניו חלק ממנה במובן הכי לא מתוחכם ומתחכם שאפשר – די היה באנושיות פשוטה אך הדורת פנים שכזו כדי להפוך גם אותו ל"אויב העם והמולדת".

אני רוצה לדון בהשכחה המוחלטת של יצחק מלכיאל מני והאופציה שהוא ייצג ומייצג, ובהפיכתה של דרך עוזיה שרבף לדרך היחידה שאפשר-לעלות-על הדעת: לפני זמן לא רב פרסמתי באתר העוקץ תגובה לתיאור של מירון רפפורט מסילואן. ציטטתי בה שני מסמכים: הראשון, מתוך ההקדמה שכתב יוסף בר"ן מיוחס, שהעביר את ילדותו ונעוריו בכפר סילואן, לספרו הפלחים משנת 1937 (ובה כתב על הפלחים הפלסטינים: "ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי זיכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי"). השני, ממכתב ההוקרה המרגש שכתבו רבני היהודים התימנים של סילואן למשפחת גוזלן, שהצילה אותם בחירוף נפש הרואי בעת ה"מאורעות" בשנות השלושים. סברתי שיש עניין סמלי בעובדה ששניים ממוקדי הגזל והנישול המרכזיים בסילואן, המכונים "בית מיוחס" ו"בית גוזלן", מכונים בשמם של מיוחס, יהודי-לאומי-בעיני-עצמו ש"אהבת ערבים" – אורחותיהם, שפתם, תרבותם – הייתה חלק טבעי ונורמלי מהווייתו ועשייתו, ושל גוזלן, פלסטיני ומוסלמי, שהרעות והנאמנות לשכניו היהודים גרמה לו לסכן את חייו בפועל ממש. בין התגובות העצבניות לתגובתי הועלתה גם הטענה הנזעמת שאני "עושה אידיאליזציה", ומצאתי את הטענה הזו מטרידה וחושפנית דייה כדי לדון בה.

אין שום אידיאליזציה בהיזכרות – ויש צורך עמוק בדיון שיעסוק בהשכחה – של יהודים ופלסטינים (או ערבים בכלל) שחלקו ושיתפו תרבויות עממיות או משכיליות: אורחות, נוהגים, שגרות, לשונות, נעימות, ספרויות בכתב ובעל פה, טעמים, השקפות, מסורות. יש דווקא "אידיאליזציה" (כלומר "אידיאולוגיזציה") בגרסה הרשמית של הזיכרון הציבורי: סכמטיזציה משטיחה ומרדידה, שהאינטרסים המובהקים שלה ברורים, שאינה רוצה שנזכור ונזכיר, שאחד, "יהודי טוב" בשם מני, למד במכללה האסלאמית, שאחר, אולי "פעיל ציוני", בשם יוסף בר"ן מיוחס, אהב את הפלחים הפלסטינים של סילואן והתגעגע עליהם כל חייו ו"אליהם תשוקתו". ההיסטוריה הרשמית הציונית-אירופית ממשיכה לנסות ולמחוק כל זכר לאנשים כאלה. למרבה הצער, ההיסטוריה הרשמית הפלסטינית, מסיבות שונות לחלוטין (וביניהן – גם, אבל לא רק – העובדה שאזכורים כאלה הופכים בידי המתנחלים לתביעות נדל"ניות מנשלות), חוברת אליה בהשכחה שיטתית של פרקים אלה של שיתוף פעולה והאתוס שהם עשויים לכונן.

יוסף מיוחס, כמו כמה מבני משפחת מני, הם חלק מקבוצת אנשים, יהודים מזרחים, שגדלו בפלסטין, שאני חוקר (ואפרסם מסה רחבה יותר עליהם בקרוב, בע"ה): גם פרופסור אברהם שלום יהודה, חניך היידלברג שלא נמצא לו מקום באוניברסיטה העברית, ואחיו הבכור (ו"הגדול ממנו בחוכמה", כדבריו) יצחק בנימין יהודה, בעל משלי ערב, גם ד"ר יוסף מלול – יליד צפת, בנו של רב טוניסאי, חניך קהיר, עיתונאי ערבי – שסבר תקופה מסוימת שעל התנועה הלאומית היהודית לאמץ את הערבית כשפתה, ואסתר מויאל, סופרת ערבית מיפו (ואשתו של שמעון מויאל, בעליו של העיתון הפלסטיני החשוב סות אלעותמניה), וגם יצחק שמי, שמכון התרבות הפלסטיני הגדירו כסופר פלסטיני הכותב עברית, או יהודה בורלא – שסיפורו "אהבה במסתרים", לצד תיאור של אהבה בין גדעון היהודי לחאמדה הפלסטינית בת סילואן, מצייר כבדרך אגב את חיי היום-יום המשותפים והאינטימיים של גדעון וטלאל, העובדים יחד ברעות. אחים בבציר בסילואן, למגינת ליבה של עמותת אלעד...

רבים מאתנו זוכרים, יודעים, ומזכירים: יהודים וערבים – ומה שביניהם! – כבר כוננו בעבר, ויכולים ורוצים לכונן שוב, דגמים אחרים של חיים בצוותא ושיתוף פעולה

אי אפשר להגדיר אף אחת מהדמויות הללו כ"שמאל", לא אז (בימי "השמאל הציוני הפועלי") ולא עכשיו, כמעט בשום מובן: סוחרים או בעלי מקצועות חופשיים, בורגנים, דתיים (שחלקם הוסמכו לרבנות) או מסורתיים, שמרנים מאוד (שהזדעזעו עמוקות, כמו הפלסטינים, מהכמות חסרת התקדים של זונות אשכנזיות שייבאה עימה העלייה השנייה), פרנקופונים ושוחרים של נאורות אירופית (כמו בני דמותם הלא-יהודים, הג'נטלמנים הלבנטיניים, ברחבי האימפריה העותומנית המתפוררת), בעלי הכרה לאומית יהודית, ורחוקים מכל רטוריקה של אחוות עמים, מהפכנות, או אהבה חופשית.

אבל האנשים האלה, בעצם הווייתם ופעילותם, חתרו תחת הגדרות והנגדות מקובלות: א"ש יהודה היה מקורב, אמנם, ל"ברית שלום" (והטיל חלק מהאחריות להתדרדרות ביחסי יהודים וערבים, כמו אפשטיין לפניו, בקוצר הראות של התנועה הציונית הממוסדת), אבל ההכרה בהתנגשות הדמים הטראגית המתרגשת על שני העמים-אחים איחדה רבים מהם. ורבים מהם סברו, כמו בן-שבת – חיפאי, איש תנועת המזרחי, יליד סאפי שבמרוקו, ז'בוטינסקאי – שהברית היהודית-מוסלמית ההיסטורית עומדת תחת התקפה נוצרית של לאומנות פלסטינית בשליחות אירופה.

אחרים, כמו הסופר ד"ר אריאל בן-ציון, סלדו מאירופה ומשנאת השמיים – יהודים וערבים – שהם חשדו שמקננת בה. אבל למרות הגיוון העצום של דעותיהם, יש ביניהם הרבה מהמשותף: הם היו אנשים מרכזיים בציבוריות של אז. הם היו יהודים, שסברו שהדרך להבין, להגדיר, ולחיות את יהדותם (ובכלל זה מקרא, תלמוד, פיוט) היא דרך הערביות. הם היו גם, לפעמים, ערבים, לא פחות מיהודה הלוי או רס"ג. הם היו פרנקופונים ופרנקופילים. הם היו ים-תיכוניים. הם היו בני תרבות בעיני עצמם, וסלדו מה"מוסקובים", הציונים המזרח-אירופיים, שנראו להם גסי הליכות וטעם. הם היו קורבנותיהן ומושאיהן של כמה מההתבטאויות הגזעניות האשכנזיות הבוטות ביותר, מצד "אנשי רוח" מרכזים בכלי ביטוי ממסדיים של "היישוב". והם, ודרכם, הושכחו במכוון מלב.

בני ובנות אנוש חיים בסבך של זהויות: משפחה, מגדר, לאום, שבט, מעמד, דת, קהילה, אוריינטציה. חייהם החברתיים והתרבותיים הם תנועה מתמדת, מגששת וחותרת, בסבך של זיקות, נאמנויות, תחושות שייכות, ונטיות גמישות ומשתנות. ההיסטוריה הרשמית של בעלי שררה ואינטרסים, לעומת זאת, תמיד תציג את ההווה כתוצאה של התפתחות בלתי-נמנעת ותמיד תספר את העבר באופן שימנע ערעור על הקטגוריות שהיא מכוננת, ויהפוך אפשרויות אחרות לבלתי נתפסות ובלתי ניתנות למחשבה ו/או ביטוי.

אבל הסיפור שמספרים לנו על זהות לאומית מוצקה, יחידה, שגבולותיה מוגדרים ומובהקים, כזו ששלטה בלעדית בהשקפותיהם ופעילויותיהם של בני אדם – כאן ובכל מקום - הוא שקר, שנועד לכונן תמונת עולם צרה, רעה, וכוזבת, שאלה כלליו: זהותם של אנשים ונשים נקבעת אך ורק על פי לאומיותם. היחסים בין יחידים וקהילות נקבעים על פי אותה לאומיות. יחסים אלה יכולים להיות מושתתים רק על שנאה, אויבות-נצח, ומאבק לחיים ולמוות על משאבים ומרחב מחייה.

הפגנה

מבט אל חזית הקולנוע הפלסטיני "אלהמברה", יפו, 1937

זו עובדה מושכחת, שכשעיתון רשמי כמו דבר כינה את שירתה של אום כולת'ום "יבבות צורמניות", עדיין נדחקו מאות יהודים ופלסטינים (וגם כמה יוונים וארמנים) לאולם "אלהמברה" ביפו המנדטורית, "כלת פלסטין" של לפני החורבן, כדי לשמוע את הגדולה מכולם בהופעה חיה. זו עובדה מושכחת שברכה צפירה – זמרת נפלאה ואספנית חשובה של זימרת כל עמי ושבטי האזור – הייתה נערצת ואהובה על יהודי המזרח, גם כאשר אותו עיתון עצמו כתב עליה "אין לה קול, וגם המעט שישנו, יוצא פגום על-ידי סגנון הזמרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב". זו עובדה מושכחת, שעיריית חיפה נוהלה עד גירוש הפלסטינים (שבוצע בחסות הבריטים, הרבה לפני הפלישה "המתרצת" של מדינות ערב) על-ידי ראש עיר יהודי, שבתאי לוי, ושני סגנים פלסטינים, בשיתוף פעולה ראוי לציון.

זו עובדה מושכחת, שכשחברי הקבוצות והקיבוצים רקדו הורה, שרו שירים רוסיים, וגירשו תימנים באכזריות נוראה, חגגו יהודים אחרים לגמרי את זכייתו של אהרון עזרא היהודי-בגדדי בתחרות העוּד, שנערכה במסגרת הקונגרס החשוב למוסיקה ערבית, שנערך ב-1932 בקהיר (בהשתתפות פעילה של הינדמית וברטוק), ושהאתנו-מוסיקולוג החשוב של התקופה, פרופ' לכמן, פליט יהודי מגרמניה (שגם הוא לא זכה למשרה באוניברסיטה) הביא אותו ואת ואסיף ג'אוהריה הפלסטיני לשמש יחד מורים בקונסרבטוריום שניהל בירושלים. זו עובדה מושכחת, שלנשות המוסלמים בירושלים היה מאכל מיוחד, אותו היו מכינות בחג השבועות עבור שכניהן היהודים....

אפשר, ואולי צריך, להמשיך: כל כך הרבה עובדות הושכחו וסולפו (וההאשמה ב"אידיאליזציה" היא אחת האמצעים לכך), וכל כך הרבה שפך דם ושנאה הדדית שאי אפשר ואסור להכחישה כיסו את הזיכרון עצמו, ולמרות זאת רבים מאתנו זוכרים, יודעים, ומזכירים: יהודים וערבים – ומה שביניהם! – כבר כוננו בעבר, ויכולים ורוצים לכונן שוב, דגמים אחרים של חיים בצוותא ושיתוף פעולה של יחידים וקבוצות – כשכנים, כידידים, כחברים למאבקי עובדים, כאנשים יוצרים, כפעילים פוליטיים וחברתיים, כשותפים לתרבות עממית של שפה, מוזיקה, מסורות, אורחות חיים. רבים מאתנו מסרבים לזהות אנשים ונשים עם לאומיותם, או לגזור מזיהוי כזה אפליה, קיפוח, ומאבק דמים לנצח; רבים ורבות מאתנו מעדיפים להדגיש את שלל הזיקות התרבותיות שבתוכן חיים פרטים וקהילות, ולעודד – בשמחה, ברצון, בתקווה – פסיפס תרבותי, דתי, אתני, ולאומי.

והערה לסיום: אני יכול לנחש שהטבח בחברון יוטח בנו בוודאי, נוכח התיאור ה"אידיאלי-מדי" (כלומר, מדויק-אבל-לא-מתאים-לדימוי-הרשמי) של משפחת מני. למגיבים מסוג זה, אנא, צפו תחילה בסרט הקשה לצפייה (גם, ואפילו בעיקר, ל"שמאלנים") – דברים שראיתי בחברון של דן ונואית גבע, שבו מראיינת נואית גבע את סבתה, זמירה לבית מני. הסרט כולל תיאורי זוועה של ממש, אבל גם את זיכרונה של הצלה אמיצה והרואית של כ- 440 יהודים בידי שכניהם. הנהלת הסוכנות היהודית שקלה כידוע לשלוח מכתבי תודה והוקרה למצילים. בהתחשב בגורלה המר של משפחת גוזלן מסילואן, אולי טוב להם שקיבלו רק תודה שבעל-פה.