רק כמה שבועות מפרידים בין שתי ידיעות המבשרות על רפורמות במערכת החינוך: לפי הידיעה הראשונה (5.6.2008), הוחלט לשנות את מבנה בחינות הבגרות, שיכללו פחות "שאלות שינון" ויותר "שאלות חשיבה". כבר בשנה הקרובה, כך נמסר, יחל המעבר משאלות הבודקות ידע ושינון פרטים לשאלות הבודקות את הבנת התלמיד/ה, את תהליכי החשיבה, את איכות הנימוקים ואף את ההערכה האישית של התלמיד/ה בנוגע לנושא הנלמד.
הידיעה השניה (22.6.2008) עוסקת בהמלצות הוועדה שהקים משרד החינוך ליישום התיקון לחוק לימוד חובה עד כיתה י"ב (תיקון שאושר בכנסת לפני כחצי שנה ביוזמת ח"כ מלכיאור, יו"ר ועדת החינוך מטעם מפלגת העבודה). בין היתר ממליצה הוועדה להטיל קנסות כספיים על בתי-ספר המנשירים תלמידים "ללא הצדקה": "כל בית-ספר שינשיר תלמיד ולא הוכיח מיצוי האפשרויות, יחויב בהחזר מחצית שכר הלימוד שהועבר אליו בשנת ההנשרה".
על פניהן – רפורמות מבורכות. כבר שנים שאנו, מחנכים ומחנכות ביקורתיים, מלינים על שיטת "החינוך הבנקאי", שלפיה "מפקידים" גוף ידע אצל התלמידים, אותו הם מתבקשים מאוחר יותר "למשוך" ולהקיא על דף הבחינה. סוף-סוף נענה משרד החינוך לביקורת המתמשכת ביחס לאופי בחינות הבגרות ופועל לשנותו. גם התיקון לחוק לימודי החובה נשמע טוב: לא רק חוק לימוד חובה חינם עד סיום 12 שנים, אלא גם התייצבות של אנשי המשרד לצידם של המונשרים והמונשרות מבתי-הספר במטרה למגר את התופעה. אבל כוונות טובות לא מספיקות. הרפורמות המוצעות עלולות לגרום לנזק, שצריך להתריע עליו מראש.
דבר אלי בקנסות
ואיך מטפלים בבעיית ההנשרה? כמובן, על-ידי הטלת כנס כספי על מנהלי בתי-הספר. כאן, כבמקומות אחרים, נלחמים בביטויי המצוקה החברתית – במקרה זה הנשירה – לא על-ידי הקצאת משאבים אלא על-ידי הטלת סנקציות על מי שקרוב אליה, מי שמתמודד איתה ונאלץ ממילא לפתח "פתרונות יצירתיים" למצוקת התקצוב ולהעדר משאבים להתמודדות הולמת. וכמובן: יד אחת תקנוס את המנהלים על הנשרה "בלתי מוצדקת" (כמה רחוק יישב הפקיד המחליט מבית-הספר בשכונת מצוקה כדי להחליט על כך? ועד כמה יתערבו פקידי האוצר בהחלטות כאלה, החוסכות כספים?); ביד השניה ידרגו את בתי הספר לפי שיעור המסיימים וציוניהם... צריך לדעת, שכבר עכשיו לפי אומדנים לא רשמיים כמעט שליש מן התלמידים מצויים במצב של נשירה סמויה מן המערכת: הם רשומים כתלמידים אך כמעט שאינם נוכחים בבית-הספר. מנהלי בתי-ספר לא מעטים "סוגרים עסקה" עם תלמידים: את/ה לא תגיע/י לבית-הספר ובתמורה אתן לך תעודת גמר, ובלבד שאמשיך להיות מתוקצב עבור תלמיד נוסף. נפוצה התופעה של ישיבות בית-ספריות עם קצין הביקור הסדיר (הקב"ס, הפועל מול ביה"ס, הגורמים הטיפוליים ומשפחת התלמיד כדי למנוע את נשירתו), שבהן משמיטים בכוונה את שמות התלמידים שאינם מגיעים לבית-הספר. סנקציות כספיות רק יעודדו את מנהלי ומנהלות בתי-הספר להרחיב הסדרים כאלה, להסתיר את תופעת ההנשרה ולהשאיר אותה בלתי-מטופלת. הסתרת נתוני ההנשרה עלולה להפוך לחלק מהמסורת שבעל-פה של מערכת החינוך, מההמצאה המתמדת של סיפורים ובדיות כדי לנהל את המצוקה ולעמוד בלחצים, בדומה לאופן בו מתבקשים התלמידים המוחלשים בבית הספר היסודי להיעדר במקרה מהכיתות בעת מבחני המיצ"ב.
למעשה, כפי שהראה מרסלו וקסלר במאמר שהתפרסם באתר המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, הרחבת חוק חינוך חובה עד כיתה י"ב כוללת תוספת תקציבית בסך 50 מיליון ₪ בלבד. סכום זה מיועד לתוספת תקנים קטנה, להגדלת מספר הכיתות, לתוספת מורות ולתוספת תקני קציני ביקור סדיר לצורך אכיפת החוק בלבד. חינוך חובה בזול – כלומר, הרחבה הכרחית, סמויה למחצה, של החינוך האפור, הממומן מכספי ההורים, במערכת חינוך מופרטת ומקוצצת.
אז איך זה שמשרד האוצר תומך ברפורמה? הנה תשובה אפשרית אחת:
"כמו כן ממליצה הוועדה [...] להקים 10–15 מרכזי סיוע לתלמידים שנמצאים בתהליך חזרה לבית הספר ולהקים 30 מרכזים עצמאיים להכשרה מקצועית-תעסוקתית, שיופעלו, בשלב הראשון, על ידי שלוש הרשתות הגדולות המתמחות בחינוך טכנולוגי – אורט, עמל ואמי"ת".
ניתן רק לדמיין את ההון העצום שירוויחו הרשתות הגדולות ממהלך כזה ועד כמה יעצים עוד יותר את כוחן הציבורי. וצריך כמובן לשאול: מהם ההשגים של הרשתות האלו, ההופכים אותן לראויות להפעלת פרויקטים עתירי תקציב? את הפרטת מערכת החינוך כבר הזכרנו? והינה עוד קטע מתוך דו"ח הועדה: "כן מומלץ כי כל תלמיד שינשור ממערכת החינוך יאובחן וישולב במרכז הכשרה מקצועית. בית הספר יוביל את תהליך ההשתלבות בנתיב ההכשרה מקצועית". תכנית ויסקונסין כבר אמרנו?
הנחיה וסיוע – לא פיקוח
פעמים רבות מאשימים אנשי שמאל שאינם פרגמטיים מספיק, שהם מציבים בפני השלטון תביעות בלתי-אפשריות ובלתי-מתפשרות וכך יכולים לרחוץ בנקיון כפיים. הנה הזדמנות להעלות תביעה ממוקדת, אסטרטגית ופרגמטית: הגדילו את המערך המסייע למורות! זו דרישה שכמעט ולא נשמעת בין התביעות הרגילות, המוצדקות להגדלת שכר המורות והקטנת כיתות הלימוד. פקידי האוצר סימנו כבר מזמן את המערך המסייע (האחראי על פיקוח, ייעוץ והנחיה פדגוגית), שכבת ביניים שבין בתי-הספר לראשי מערכת החינוך, כשכבה "בירוקרטית" המבזבזת כספים שהיו צריכים להגיע לתלמידים.
למעשה, המערך הזה הוא חיוני: המורות זקוקות לסיוע והדרכה. גישת הפיקוח צריכה להיות מוחלפת בגישה הנחייתית, המסייעת למורה להתמודד עם המצוקות שלה ושל תלמידיה. יתר על כן, מערך זה מאפשר לבתי-הספר, הניצבים נוכח המצוקה הגוברת, לגבש ביחד דרישות כלפי מעלה להקצאת משאבים ולטיפול בבעיות, במקום להתמודד איתה לבדם במסגרת תחרות הרסנית.
הקיצוץ המתמשך בשכבת ביניים זו יחד עם מדיניות פתיחת אזורי הרישום והמעבר ל"ניהול עצמי" של בתי-הספר מפקיר אותם לתחרות פרועה זה כנגד זה על המשאבים המצומצמים. ותחרות זו מיטיבה כרגיל עם המחוזקים ממילא ומעמיקה את אי-השוויון ההשכלתי. מניין יבוא הכסף? אפשר להציע חלופות למכביר. הראשונה שעולה בראשי היא סגירת מרכזי ההכשרה המקצועית לנוער, הכיתות ובתי הספר העמלניים (שנקראו בעבר "החינוך המקצועי" והיום מכונים "מרכזים טכנולוגיים" – ושעל תפקידם בהסללת תלמידים, בהכוונתם לעמדות נחותות בחברה, כדאי תמיד לקרוא את עבודותיו של ד"ר שלמה סבירסקי).
עלותם של אלו יותר מכפולה מזו של בתי-הספר העיוניים, והם אינם מקנים לתלמידיהם דבר פרט להכנתם לסדנאות היזע של צה"ל (בנים) או לפקידות זוטרה (בנות), ורק מרפדים את כיסיהם של עסקני החינוך. ואפשר כמובן לחשוב על עוד מקורות. תקציב הביטחון כבר אמרנו?