תגובה לכתבתה של נטע אחיטוב, "האוניברסיטה הכי פתוחה", מוסף "הארץ", 21.09.2012 (הכתבה באתר הארץ).




אין זה מפתיע שכאשר באים לבקר את המערכת החינוכית כפי שהיא היום ישנם שני טיעונים מרכזיים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם. הראשון הוא הצורך במהפכה טכנולוגית בחינוך והשני הוא פירוק דרכי ההוראה לפי כיתות על בסיס גילאי. כדי לתבל את הטיעונים האלו תמיד יזכירו לנו את מהפכת המידע החופשי לכאורה באינטרנט וגם את תפיסותיו של פרופ' רובינסון בעניין היצירתיות.

אקדים ואומר שלמרות שאני מסכים עם חלק מהטיעונים, הרי שהמרואיינים בכתבה מובילים אותנו, דרך כשלים והטעיות, למסקנה שלו רק נרצה, גן העדן הניאו־ליברלי יכול לתת לנו את כל האפשרויות לחינוך טוב לילדים בחברה שלנו.

הבה נתבונן בכשלים אלו.

כשל ראשון: קונטקסט חברתי

כל דיון על חינוך או על דרכים פדגוגיות אשר מתעלם מהקונטקסט החברתי שבהקשרו אנו דנים, מתעלם במכוון מהמציאות וממציא מציאות אלטרנטיבית אשר מטרתה להסתיר את העובדות. שיח על טכנולוגיה או על שינוי מבנה כיתת הלימוד שהוא נטול קונטקסט חברתי מוביל להסכמה עם הסדר החברתי הקיים. בחברה האנושית היום בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, ישנה מגמה מובהקת של ניסיון לחסל את החינוך הציבורי ולהחליפו באלטרנטיבות מופרטות. המגמות של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, כמו גם של הממשלות ברוב מדינות המערב, היא לגרום לקריסה הדרגתית של המערכת החינוכית הציבורית לטובת התארגנויות פרטיות של תאגידים ושל משפחות המעמד הבינוני, המיועדות לספק חינוך ראוי אך ורק לילדיהם.

כלומר, אם אחת מהפרדיגמות של המודרנה שאנו מכירים היא שהחינוך הציבורי הוא כלי מרכזי לפיתוח ההון האנושי, הרי שהפרדיגמה הניאו־ליברלית טוענת שההוצאות הענקיות על החינוך הציבורי הן מיותרות כיוון שהן נטל על התקציב, כי הן אינן יעילות מבחינת תשומות־תפוקות, כי ישנה ביורוקרטיה מאובנת במשרדי הממשלה, כי מורים לא יודעים ללמד וכדומה. מכאן שישנו רק גואל אחד: השוק הפרטי. הוא גם – לפי טענות אלו – יעיל יותר, חסכוני יותר, לא מפחד משינוים כמו הביורוקרטים, ועושה את כל זאת בטכנולוגיית עלית. כל הנקודות האלו מוזכרות במאמר בפסקאות האחרונות, ללמדך שקודם נדבר על עולם מופלא ובסוף נחזור לנוסחאות ההפרטה. כמובן שטיעונים אלו מבוססים על הזיכרון הקצר של הציבור. וכי לא נאמר כבר לפני עשרים שנה שההפרטה תביא מזור לחינוך? הם עדיין מדברים איתנו כאילו שכחנו שהביורוקרטיה של משרד החינוך כבר עובדת תחת הפרטה עשרים שנה! הם מדברים כאילו מפא"י עדיין בשלטון.

כאן מתגלה הכשל הראשון. אנו לא מדברים על תרומת הטכנולוגיה באופן כללי – למרות שגם על המולך הטכנולוגי מותר לערער. אנו מדברים על מי יממן את אותה טכנולוגיה. מה קורה ברשויות מקומיות שאין להן נדבנים שמוכנים לסייע ואין להן הכנסות ארנונה שמספיקות לשם כך, או משפחות בעלות אמצעים? מה קורה כרגע, לא בעתיד הרחוק, עם הפער הטכנולוגי ההולך וגדל בין בתי הספר של ילדי האליטות לבין בתי הספר בפריפריה החברתית? העובדה שהשוק הפרטי מסוגל לתת מענים ברורה מאוד. אבל מאיפה יבוא המימון לחינוך הציבורי העני? נכון להיום הטכנולוגיה העלית לצורכי לימוד מגבירה את תנועת המספריים הנפתחות, כששני הלהבים נפרדים זה מזה, יותר ויותר. הפערים הקיימים כיום בין המרכז החברתי והפריפריה החברתית הם מהגדולים שהיו אי פעם במדינה. מסיבה זו השיח על טכנולוגיה אינו ניטרלי מהיחסים החברתיים והשתקפותם במשאבים שעומדים לראשות בתי הספר. שימו לב שכל הדוברים הישראלים התעלמו מסוגיה זו. הם הבטיחו לנו גן עדן, אבל רק למי שיכול לקנות את הטכנולוגיה הזו.

כשל שני: ידע זה כוח, בהקשר חברתי והפדגוגי

העובדה שהאינטרנט והשימושים שמוזכרים בכתבה הנם מהפכה טכנולוגית ושהם מערערים על דרכי ההוראה המסורתיים היא עובדה. יחד עם זאת, הגישה והחשיפה לידע, בייחוד הידע האקדמי, תלויות בשלושה גורמים מרכזיים המשפיעים אחד על השני: הדימוי העצמי של הלומד; היכולת ללמידה אוטונומית; וההון התרבותי של אותו לומד. בחירת הידע איננה חופשית. אנו בוחרים ידע, בייחוד אקדמי, אך ורק בתנאי שיש לנו ידע קודם (הון תרבותי), שאנו מאמינים שיש לנו את היכולת לבחור כראוי (אוטונומיה של לומד), ושהדימוי העצמי שלנו הוא מספיק גבוה כדי שנאמין שאנו מסוגלים להתמודד עם המטלות הצפויות בתהליך הלמידה.

בהקשר החברתי, בזמן שרוב ילדי הפריפריה החברתית בישראל אינם זכאים לבגרות המאפשרת להם להיכנס לאקדמיה, והם נכשלים פעם אחרי פעם במבחנים בינלאומיים וכשהפער הטכנולוגי הולך וגדל, חייבים להעלות שאלות. האם ילדים אלו מסוגלים לבחור בצורה אוטונומית? האם הם מאמינים בעצמם? האם יש להם ידע קודם שמאפשר להם להבין את מה שהם ילמדו דרך האינטרנט? התשובה היא שלילית. כדי להשתמש בצורה מושכלת בידע נגיש, האדם צריך שיהיה לו את הכלים הבסיסיים, מעבר לאוריינות מחשבים. בקרב האוכלוסיות המוחלשות ידע זה לא קיים. מכאן, שכשמדברים על נגישות חופשית, אנו בעצם מתכוונים רק לחלק מהאנשים בחלק מהעולם, ובתנאי שהם יהיו מספיק משכילים כדי ליהנות מאותו ידע.

לאור הפערים ההשכלתיים שיש כרגע במדינת ישראל, הדבר הדחוף ביותר, לפני שמהללים את דרכי הנגשת הידע האקדמי לעלית, הוא לסגור פערים חינוכיים. האבסורד והעוול הקשה ביותר בכתבה הוא שמדברים על עולם בו יש מועדון אקסקלוסיבי המסוגל להשתמש בידע הנגיש והמדבר בשם הרוב, כשרובם המכריע של הילדים, כאן ובעולם כולו, נהנים רק מבורות הולכת וגדלה. אין כל קשר בין ידיעת השימוש בגדג'טים למיניהם לבין יכולת בחירת ידע. לכל היותר יש שימוש בתכנות ממכרות ופשוטות לתפעול, וגן עדן ליצרני הזבל הטכנולוגי הזה.

שימו לב לסתירה הפנימית שבכתבה. מצד אחד קיימת הטענה של פרופ' רובינסון והסטטיסטיקה האמריקאית שטוענת שכנראה שאין צורך בתארים אקדמיים כדי למצוא עבודה. הכט מוסיף שבעצם הדימויים של הילדים מבטאים את נקודות החוזק שלהם. אז לשם מה אנו דנים על הרצאות וירטואליות במדעים?! בעצם יש כאן שני טיעונים במקביל. האחד מיועד לעלית, לאלו שיוכלו להשתמש בשירות ההרצאות הווירטואליות. הטיעון השני הוא למוחלשים: גם אם לא תצליחו בלימודים, הסטטיסטיקה האמריקאית וגם מר הכט יוכיחו לכם שהלכתם לפי נקודות החוזק שלכם ובעצם אין לכם צורך בלימודים אקדמיים. טיעונים אלו, מה גם שהם שקריים ביסודם, מחזקים את החלוקה החברתית של הידע.

הטיעון הסטטיסטי המובא בכתבה הוא שקרי כי הוא אינו מוכיח דבר. העובדה שפרופ' רובינסון מערער על הידע הקיים כפי שהוא מאורגן אינה אומרת דבר על עצם ההשכלה הגבוהה ועל דרכי הניעות החברתי בהתאם להשכלה של האדם. עובדה סטטיסטית ידועה בארץ היא שהשכלת ההורים במשפחה קובעת בצורה חד משמעית את רמת החיים. ככל שההורים פחות משכילים הם יהיו בעלי הכנסות יותר נמוכות.

טיעוניו של הכט מטעים כיוון שהוא מדבר על נקודות חוזק לכאורה של ילדים נטולי קונטקסט. לפי חלומו של ילד, ברובם המכריע של המקרים, אפשר לדעת מי הוא, לאיזה מעמד חברתי־כלכלי הוא שייך, איפה הוא גר, מי הם הוריו, וגם ובעיקר האם הוא תלמיד מוחלש, בינוני או מצטיין. כלומר, חלומו של ילד הוא חלום שנבנה על בסיס של הציפיות של הוריו, מוריו וסביבתו. ואז, כמחנך, מאוד יכול להיות שתפקידי כאחר משמעותי הוא לבנות לאותו ילד ערוצים כדי שהוא יוכל לחלום חלום אחר, לא זה שנבנה בקונטקסט של מוחלשות. ומה שצריך לספק הוא ערוץ שיאפשר הצלחה בחינוך הפורמלי הניתן בחינוך הציבורי. דבר אחד ברור – הכט, כמו בדוגמת הסטטיסטיקה, משרת אינטרס של האליטה להסתיר מרוב הציבור את העובדה המצערת, שבחברה שלנו גודעים את חלומותיהם של רוב הילדים.

כשל שלישי: אופן הלמידה וההפרטה

פרופ' רובינסון חוזר באופן קבוע ומזכיר לנו את המבנה הבית ספרי כביטוי של המהפכה התעשייתית. אכן הוא צודק בכך. הוא טוען שהיום דרכי הלמידה, בעקבות המהפכה הטכנולוגית ומצבור הידע האנושי, חייבים להשתנות, וגם בכך הוא צודק. אבל הוא משמיט פרט "קטן" אחד. הוא טוען טענה זו כלפי העולם הראשון, המערבי, וכלפי העלית החברתית באותו עולם. כי העולם הראשון נהנה מהפריבילגיה של המשך השוד של העולם השלישי ושל העבודה בתנאי עבדות של מאות מיליוני בני אדם. כלומר, העולם התעשייתי לא נעלם, הוא רק עבר מקום. שנית, העולם הטכנולוגי של היום נשלט בצורה דיקטטורית על ידי כמה מונופולים בינלאומיים שיש להם זכויות שלא ניתנות לערעור. זהו העולם האמתי בו אנו חיים, אגב ידע והתעלמות מידע. פרופ' רובינסון והמרואיינים בכתבה מראים עד כמה יש ניתוק בחשיבתם בין המציאות החברתית ואותן מהפכות חינוכיות עליהם הם מדברים.

טיעוניו של פרופ' רובינסון והמרואיינים הישראלים מוצדקים ביחס לרדידות של מבנה הכיתות הגילאיות, של צפיפות היתר של התלמידים, של ההוראה הפרונטלית, העדר היצירתיות ועוד. הבעיה היא שאם מעוניינים לבצע רפורמה כזו במערכת החינוכית, יהיו שני מתנגדים עיקריים לכך: השלטון והעלית החברתית. השלטון מעוניין להפחית את כמות ההשקעות בחינוך, מכאן שהוא יסרב בתוקף – כפי שקרה עד עתה – לרפורמה שתכליתה לצמצם את מספר התלמידים לכיתה ולבנייה של כיתות נוספות. העלית תתנגד כי רפורמה כזו תשמיט מתחת לרגליה את היתרונות התחרותיים של בניה לקראת לימודים אקדמיים. לאליטה אין זה משנה באיזו דרכים ילדיה יהיו הראשונים להתקבל לאקדמיה, בין אם זה החינוך כפי שהוא היום, חינוך דיפרנציאלי על פי הפרט, חינוך דמוקרטי או כל קומבינציה אחרת. העיקר הוא שלא תהיה תחרות. כך שהמהפכות הנדונות בכתבה מכוונות למעמד הבינוני והגבוה המסוגל לממן אותן והמסוגל לתת כלים לילדיו – כמו, למשל, יצירתיות ושימוש בטכנולוגיית על.

מכאן שבעצם כל המוזכרים בכתבה, כולל פרופ' רובינסון, מתכוונים לסוג נוסף של הפרטה – בתי ספר ייחודיים, כגון אלו שנוסדו על ידי הכט, בהם ילדי העלית יוכלו ליהנות מתנאי למידה משופרים. כי המדינה, הרי, לא תשקיע.

לסיכום, רעיונות יפים יכולים להיות סוס טרויאני להרס הבסיס של שוויון במערכת ההשכלתית ובחינוך הציבורי. כל ניסיון למכור רעיונות אלו כניטרליים בא כדי לשרת באופן ישיר את האינטרסים של המדיניות הניאו־ליברלית, את המשך ההפרטה תוך כדי פגיעה ברוב הילדים.