ספרו הראשון של איימן סיכסק יוצא לאור השבוע בהוצאת ידיעות ספרים. איימן, יליד יפו, הוא סופר ומבקר ספרות בעיתון "הארץ". הוא משלים בימים אלו תואר שני בספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. הריאיון בהתכתבות המובא כאן נערך על ידי ינאי ישראלי במסגרת רשימה על "אל יפו" בבלוג "יהודי צעצוע".
רומאן שמדגיש מצד אחד את אפשרות הקיום של מערכת יחסים בין סטודנט פלסטיני וחיילת יהודייה, אבל מנגד את הגזענות של ניצן, ואת חוסר היכולת שלה לראות את הפגיעה במספר - האם הוא טקסט אופטימי או פסימי?
אני רוצה להאמין שמדובר בטקסט אופטימי, אם לא במציאות המתוארת בו, אז בהתכוונות שלו לעודד שיח סביבה.
אני משער שיהיו רבים שיתעקשו לקרוא את הספר כעוסק ב"משבר הזהות הפלסטיני", ואולי אפילו כמייצג את "הדור הצעיר" של הפלסטינים אזרחי ישראל...
נמנעתי מלתת לגיבור שם גם משום שלא רציתי שיתייחסו אליו כאל נושא דגל. ובכל זאת, אני מאמין שאפשרי שצעירים פלסטינים ישראלים ימצאו משהו מעצמם בתוכו. כלומר, הגיבור לא מייצג את הדור הפלסטיני הצעיר, אבל כן, אני מקווה, יכול לשמש ככלי להנכחה של הציבור הזה בשיח הישראלי. אם בזכות אל יפו יתעורר דיון מעמיק ומורכב על הפלסטינים בישראל, שבו גם הציבור הזה ייקח חלק, אני אראה בזה הצלחה.
כשהמספר מזכיר את הסרט "זהות במלכודת", ההשוואה לג'ייסון, סוכן הסי.איי.איי ההוליוודי שמאבד את זהותו, מתבקשת לכאורה. ההתרשמות האישית שלי היא שהמספר וג'ייסון נמצאים במקומות שונים מאוד. מה דעתך? ומה לדעתך יותר גרוע – להיות סוכן סי.איי.איי שסובל מאמנזיה או להיות גיבור-מספר, שהשם שלו לא מופיע בספר?
ההשוואה בין השניים אכן מתבקשת, מתבקשת מדי, והגיבור מודע לזה, כשהוא אומר לאחותו בציניות, שבטח היה קשה לג'ייסון לחיות בלי זהות. אני מאמין שהקורא יזהה כאן התנערות של הטקסט מההשוואה, משום שהיא מפורשת מדי וגם משום שכפי שאתה מתאר, הגיבור וג'ייסון נמצאים במקומות שונים. כך שההשוואה היא מתבקשת ובעת ובעונה אחת גם לא מדויקת. נראה לי שלגיבור היה קל הרבה יותר בחיים לו, היתה לו אפשרות "לגלות" את הזהות שלו כפי שג'ייסון מצליח, ולהגדיר אותה באופן ברור. למרבה האירוניה, זה גם היה עושה אותו הרבה פחות מעניין.
מעבר להתייחסות לתנועה הממשית של גיבור הרומאן, השם "אל יפו" יכול להדהד גם את תקוות השיבה של פליטי יפו. אבל למעט סצנה אחת, הנכבה כמעט ואינה נוכחת במרחב ובזמן של הספר, שלפעמים נדמים כמתפוצצים מעודף הקונקרטיות של ההווה ומועדיו: חגים, התנתקות, ההתקפה על עזה, שבוע הספר...
באופן אישי, זה לא עלה בדעתי. אבל עכשיו משהזכרת את זה, אני מזמין את הפרשנות הזו ומברך עליה. אמנם התכוונתי שבשם "אל יפו" יהיה טון של הזמנה, אבל הנמען המיידי שחשבתי עליו היה דווקא הקורא הישראלי, שייחשף, כך אני מקווה, לחברה שאותה הוא מכיר רק חלקית, או רק חושב שהוא מכיר היטב. הנכבה עצמה אמנם לא מוזכרת מפורשות אלא במקרה אחד, אבל אני חושב שהזהות הפלסטינית שאיתה מתמודד הגיבור, ושהנכבה היא גורם מכריע בהבנייה שלה, מהדהדת את הנכבה כל הזמן, גם אם זה בהתנגדות רגשית למג"בניקים (חמושים) שנכנסים לשכונה יפואית (שהנוף החברתי שלה משתנה במהירות).
כשקראתי את הרומאן הרגשתי, שאם ישנו מקום שהטקסט מנגיד אותו ליפו, הרי שבאופן מפתיע (בשבילי לפחות) לא מדובר בתל-אביב, אלא דווקא בירושלים. הספר נפתח בחזרה מירושלים ליפו ומסתיים בנסיעה מיפו לירושלים. במידה רבה, ההתלבטות של הגיבור בנוגע להמשך לימודיו היא התלבטות שבין יפו וירושלים. אבל בניגוד חריף לנוכחותו של המרחב היפואי שעולה ברומאן במלוא מורכבותו ומתיחותו, ירושלים נשארת בצללים וכמעט אינה זוכה לתיאורים. כמי שמספק תמונה כל כך עשירה של יפו וכמי שחי בשתי הערים הללו (תקן אותי אם אני טועה), איך אתה תופס את המרחב הירושלמי לעומת המרחב היפואי?
מעניין התיאור שלך את ירושלים ויפו כפי שהן מופיעות בספר. הייצוג שלהן מושפע המון מהחוויה שלי את שתי הערים. בירושלים מעולם לא הרגשתי בבית. אני מרגיש סוג של ניכור, שהוא כנראה מנת חלקם של לא-ירושלמים רבים, ותוצאה של העבודה שהאוכלוסייה הירושלמית מורכבת מקליקות חברתיות סגורות, שאולי מפגינות הרבה חום בתוך עצמן, אבל מתנכרות לזרים ולקליקות אחרות. הבידול בין חרדים לחילונים, ובין ערבים ליהודים בירושלים זועק לשמיים. במידה רבה האוכלוסיות השונות חיות זו בתוך זו, אבל איכשהו גם שומרות על הפרדה מאוד ממושמעת. אני מניח שהבאתי הרבה מתוך התסכול שלי כתושב זמני בעיר כשכתבתי על ירושלים בספר. ואכן, איני רואה ביחסים שבין יפו לתל-אביב יחסים של הנגדה. אבל אלה גם לא יחסים של שכנות הרמונית. ההשתלטות התל-אביבית על יפו (שבאה לידי ביטוי באופן החד ביותר בהחלטתה של העירייה לשנות באופן רשמי את שמה של יפו ל"תל-אביב יפו") מעוררת בהרבה תושבים התנגדות, ומאידך יש לה גם צדדים חיוביים. בכל מקרה נראה לי שזה מתאפשר משום שלשתי הערים יש כל-כך הרבה מן המשותף.
קשה לעבור את הספר בלי להרגיש את ההתעסקות הנרחבת בחגים. אז מה הקטע עם כל החגים האלה שגודשים את "אל יפו", והאם החוויה שלך דומה לזו של הגיבור - שלמרות שהמרחב גדוש בקרנבלים, בסופו של דבר הם דווקא מדגישים את הזרות?
בעניין הזה, ובניגוד למקומות רבים אחרים בספר, אני והגיבור דומים: בילדות חוויתי את החגים גם כחגים שלי, כולל להתחפש בפורים, למשל. גדלתי ביפו, בסביבה מאוד מגוונת מבחינה חברתית ודתית. חבריי היו מוסלמים (כמוני), יהודים ונוצרים. מכיוון שיפו היא עיר מעורבת מאוד, כמעט שאין בה חלקים הומוגניים מבחינה חברתית. תחושת הזרות בחגים הגיעה בגיל מבוגר יותר. להפתעתי, אני מגלה שהזרות הזאת (אמנם בצורה קצת שונה) היא גם משהו מתעורר ברבים מחבריי הישראלים החילונים בחגים. כך למשל בפסח. באופן משונה ואולי קצת מצחיק, יש בינינו רגע של קרבה שנוצר בגלל הזרות המשותפת (כל אחד מהמקום שלו) נוכח החגים היהודיים.
כסופר שפירסם עד כה בעיקר סיפורים קצרים, עד כמה הרגשת שכתיבת הרומן מהווה חוויה שונה?
כשכתבתי סיפורים קצרים לא הייתי חייב לקחת בחשבון את הכוּליוּת שרומאן מחייב, ולא את אורך הנשימה שלו. מובן שלסוגת הסיפור הקצר יש אתגרים משלה. אני חושב שהיכולת הכי משמעותית שסיגלתי לעצמי בכתיבת הרומאן, לעומת העבודה על סיפורים קצרים, היא הסבלנות. סבלנות בבניית תהליכים מסוימים, סבלנות בדרך אל הפואנטה. בסיפורים קצרים אותה "פואנטה" קיבלה תמיד מקום משמעותי, ולהרגשתי גם הייתה מפורשת יותר, ואילו ברומאן היה לי חשוב להשאיר מקום רב ככל האפשר לפרשנות של הקורא.
אם היית יכול לבחור באדם או בדמות אחת שהיית רוצה שיקראו את הספר – מי זה היה?
שאלה מרתקת. גרמת לי לעצור ולהרהר. העניין הזה לא עלה בדעתי לפני כן. אני אקח את הסיכון שאשאיר רושם של פרובוקטור, ואומר שהייתי רוצה שאביגדור ליברמן יקרא את הספר. ולא (רק) כי "אל יפו" היה מן הסתם מעצבן אותו. אלא בתקווה שהוא היה מוכיח – אולי לחרדתו של הקורא הספציפי הזה – שהזרות בתוך החברה הישראלית אינה רק מנת חלקו ושל הציבור שאותו הוא מתיימר לייצג. אולי מכאן תיוולד האפשרות שנתחיל לשוחח. אופטימי מדי?
לקריאה נוספת:
- איימן סיכסק, "היום האחרון שלי עם סמאהר" (2004)
מתוך הסידרה "יפו - תל-אביב":