מאמר ראשון מתוך שניים * קראו את החלק השני...
אפתח מאמר זה בהסתכלות על תוצאות הבחירות והתייחסות לסיבות, שבגללן חד"ש ומאבק ערבי יהודי משותף הם האלטרנטיבה הפוליטית הראויה, ואעלה בהמשך שתי סוגיות שדורשות בעיניי התיחסות ודיון במסגרת קידומו של שמאל חדש גדול ומשמעותי יותר, בתקווה לתרום לתהליך זה.
ניתן להסתכל על הבחירות האחרונות כביטוי לתקופה פוליטית, המהווה אחד מהמפנים המשמעותיים בהיסטוריה הפוליטית בתוך ישראל בפרט, וביחס לסכסוך בכלל. הסתכלות על תוצאות הבחירות האחרונות באוכלוסייה היהודית מראה שהקוטב שקרא לעצמו השמאל הציוני כמעט נעלם, במקביל להתחזקות משמעותית של הקוטב הימני גזעני, כולל מרכיביו הכהניסטים המוצהרים. ברחוב הערבי ירד מספר המצביעים למפלגות ציוניות לשפל חסר תקדים של כ-15%, ושלושת הזרמים הלא ציוניים הגדילו את כוחם. במלים פשוטות ניתן לומר שיותר יהודים הצביעו לימין, ויותר פלסטינים הצביעו למפלגות לא ציוניות.
נכון שמצבה של הפוליטיקה הישראלית מעולם לא היה טוב, אך אין ספק שזו היא תקופת שפל. התחזקותה של חד"ש ברחוב הערבי וברחוב היהודי היא אולי נקודת האור המשמעותית ביותר במציאות הקשה מסביב – התחזקות שחשיבותה היא הרבה מעבר לכוחה האלקטורלי של חד"ש, שהוא עדיין קטן יחסית במפה הכללית. היא מהווה סימן לפוטנציאל לשבירת שיח ההפרדה וההתנגשות על בסיס שייכות לאומית, ותחילת חלחולה של האג'נדה המבוססת על מה ש"טוב ליהודים והפלסטינים" ביחס לקונפליקט הלאומי, לצד בנייתה של חברה שוויונית ומתוקנת ביחס לשאלות המעמדיות, סביבתיות, ג'נדריאליות וכו'.
להבנתי, חד"ש והמפלגה הקומוניסטית חיברו לכל אורך הדרך בין שני צירים מרכזיים, שדרכם נותחה המציאות ועוצבו דרכי הפעולה: מאבק לתיקון העוול שנגרם לעם הפלסטיני כתוצאה מהקמתה של מדינת ישראל, וקידום חזון סוציאליסטי שיבטיח שוויון בחלוקת המשאבים וההון, ויקח אחריות על זכויות יסוד לטובת כלל יושבי הארץ.
תפיסות אלה, בצד התארגנות ערבית יהודית משותפת, הופכות את חד"ש לאלטרנטיבה היחידה במפה הפוליטית שמסוגלת להוביל פוליטיקה ערבית יהודית מתוך חיבורם של שני הצדדים לאינטרסים הלאומיים והיום-יומיים של בני עמם, והצבת אינטרסים אלה כמשותפים ולא כמתנגשים. פעילות משותפת היא הדרך היחידה להבטיח דיון רעיוני ואסטרטגי ממקום של שווים, בניגוד למפלגות ציוניות אליהן מצטרפים נציגים ערבים, או מפלגות ערביות אתן מזדהים יהודים מטעמי מצפון.
איך ולמה ביחד ולא לחוד
שותפות מוצהרת ומובנת כצורת התארגנות מהווה אלטרנטיבה, שבה פעילים פלסטינים ויהודים מנהלים את מאבקיהם השונים בתוך שתי החברות אליהן הם משתייכים, ומנהלים בו זמנית מאבק משותף. הפוליטיקה של המפלגות הציוניות היותר ימניות יכולה להציע מלחמה, דיכוי והתנגשות תמידיים באופן מוצהר, בעוד שהפוליטיקה של המפלגות הציוניות הפחות ימניות (בעיניי יש התנגשות מובנת בין שמאל לציונות, לפחות בפן של היחס לשאלה הלאומית) אינה יכולה לצאת מתוך פרדוקס הרצון ברוב, שליטה ועליונות על בסיס שייכות אתנית או דתית – דבר שמוביל לאותה תוצאה של המשך ההתנגשות, מלחמה ודיכוי. מצד שני, פוליטיקה של מפלגות ערביות אינה מאפשרת לשבור את מדיניות בידוד המיעוט הפלסטיני המיוצג על ידן, ומציעה למיעוט הקטן של תומכים יהודים להסתפק בהזדהות מרחוק או להתנתק מהחברה אליה הם משתייכים.
הדיבור על איחוד של כל הערבים במפלגה אחת (גם מצדם של קולות יהודים מסוימים) מול הקונצנזוס הציוני, מתעלם מצד אחד מאי קיומו של חזון חברתי פוליטי מוסכם בין חד"ש, בל"ד וקואליציית המפלגה האיסלאמית, ומהווה מצד שני הצעה לשחק לידי המבקשים לשמר את הדרתו של המיעוט הפלסטיני מגבולות השיח הפנימי בישראל. המשך הדיכוי מתאפשר בין היתר בגלל הפיכתם של הפלסטינים לאובייקט חד-מימדי מאיים, ויש להיזהר ולא לתת לזה יד. יש בקריאתם של פעילים יהודים בעלי תפיסות מתקדמות, הקוראים לערבים להתאחד כדי שיהיו להם יותר מנדטים בכנסת, פן של התנערות מאחריות לפעולה בתוך החברה היהודית ממנה הם באים, תוך כדי התנתקות ממנה. אפשר אולי להבין את סלידתם של פעילים אלה מגזענות ודיכוי, אך קשה להבין איך זה עוזר להתמודד איתם, וקשה עוד יותר להבין את בחירת מקום "הממליץ לאחר", הנתון תחת דיכוי, מה טוב לו.
בניית שמאל חדש, שאלת הציונות והסיסמה "שתי מדינות לשני עמים"
התמודדות עקבית עם הדיכוי הלאומי ועם אי השוויון בחברה על פניו השונים מחייבת הסתכלות מחדש על המציאות הקיימת בכל נקודת זמן. זה מצריך חשיבה תמידית על שילוב נכון בין קו וחזון ברורים לבין דרכי פעולה ואסטרטגיה להגדלת כוח ההשפעה. אתיחס כאן לשתי סוגיות עיקריות ביחס לשילוב זה במסגרת המאמץ לבנות שמאל חדש. הסוגייה הראשונה נוגעת לאופי החזית הרחבה אותה אנו מעוניינים לבנות אל מול ההקצנה הימנית לאומנית.
המפלגה הקומוניסטית הקימה בשנות השבעים את החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ומהווה היום מרכיב מרכזי בתוכה. הקמתה של החזית נבעה מתוך רצון לאפשר איחוד כוחות על בסיס רחב יותר – לא חייבים להיות קומוניסטים כדי לתמוך או לפעול בחד"ש. אנו נמצאים היום בנקודת זמן, בה המפלגות שמגדירות עצמן כ"שמאל הציוני" איבדו מצד אחד קהל רב לטובת הימין, וגרמו מצד שני לאכזבה בקרב קהל שתפיסותיו שמאליות מהן. במסגרת הדיון על הובלת בנייתו של שמאל חדש, ברור שהחזית יכולה ורוצה להזמין כל מרכיב שמקבל על עצמו את העקרונות והחזון החברתי כפי שהוגדרו במצע. חד"ש יכולה וצריכה לעשות מאמץ להוות בית פוליטי לקהל זה ולקהלים חדשים, וזה מחדד את הצורך להתמודד שוב עם שאלת הציונות והסתירה בין ציונות לבין שותפות ערבית-יהודית ושמאל אמיתי.
יש להבחין כאן בין תומכים ומצביעים, המגדירים את עצמם כציונים בדרכם שלהם, לבין מרכיבים אפשריים בחזית, שאולי יגדירו את עצמם כשמאל ציוני. למהותה של התפיסה הציונית פרשנויות רבות, אך באופן פשטני, כולן שותפות לזרם האידיאולוגי שגרם לנכבה הפלסטינית מתוך תפיסה של השתלטות אתנית יהודית, ועדיין מחזיק בתפיסה של מדינת לאום ליהודים ולא "לערבים וליהודים" – אותן תפיסות שעיצבו את גישת "חומה ומגדל" ואת תפיסת "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" ובית לאומי ללאום אחד יהודי: תפיסה של השתלטות על המרחב ולא של השתלבות בו. שותפות ערבית יהודית לא יכולה לחיות עם ציונות, ויש להדגיש כבר בשלב הזה, שהחזית אינה יכולה לכלול מרכיבים המגדירים עצמם כציונים או בודדים שידברו רשמית בשם החזית וינסו להשכין שלום בין החזית לציונות. הדרך לחזק את חד"ש ברחוב היהודי היא עקביות ובהירות ביחס לתשובות החברתיות פוליטיות שיש לנו להציע, ובטח לא דרך של פשרות עם הציונות. אין קשר בין הנאמר לבין חזית המהווה חיבור בין שונים על בסיס מוסכם ומשותף. השאלה היא מתי השונות איננה בהכרח סתירה, ומתי השונות כרוכה בסתירות המובילות להתנגשות. מכיוון אחר, החזית ממשיכה למשל להוות בית פוליטי לפעילים ותומכים מסורתיים או דתיים (היום בעיקר בקרב פלסטינים ובעתיד אולי יהודים מסורתיים או דתיים לא ציונים), אך אינה יכולה להכיל מרכיב המבקש להקים מדינה איסלאמית או מדינת הלכה יהודית.
שתי מדינות לשני עמים
הסוגייה השנייה אליה חשוב בעיניי להתיחס, נוגעת להמשך הדיון על נכונותה של הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". זו היא סיסמה שהיה לה תפקיד הסטורי חשוב לאחר הכיבוש ב-67 מול מדיניות ההתנחלות, גזל הקרקעות והמשאבים והניסיון הישראלי להתכחש לקיומו של העם הפלסטיני ("אין עם פלסטיני"), לזכויותיו ולטשטש את הכיבוש. בעבר זו הייתה סיסמה מהפכנית והעבירה מסר חשוב; יחד עם זה, יש לבחון היום מחדש את המסר שמאחורי הסיסמה בשלב הנוכחי של ההיסטוריה של הסכסוך, ובעיקר לאחר הסכמי אוסלו שכשלו. חשיבות הדיון בסיסמה הוא הרבה מעבר לקופירייטינג והתנסחות. זהו דיון בשאלה, איך תוקפים את השיח המרכזי הקיים בישראל.
לאחר שבעקבות האינתיפאדה הראשונה נאלצו להכיר בכיבוש כמצב לא-נורמלי ובקיומו של עם פלסטיני בעל זכויות, ממשלות ישראל, התנועה הציונית העולמית ובעלי אינטרסים נוספים הצליחו למסד תעמולה, שתחמה את השאלה הפלסטינית בגבולות המשא-ומתן על מה שנשאר משטחי 67, ודחקה הצידה את הדיון האמיתי בהתנערות מאחריותה של ישראל לנכבה הפלסטינית על כל השלכותיה, מאחריותה לפתרון בעיית הפליטים, העקורים הפלסטינים אזרחי ישראל, להפקעות הקרקעות ונכסי הנפקדים, למעמדם הנחות של הפלסטינים אזרחי ישראל, לכיבוש ולהתנחלויות וכו' – התמודדות שאמורה להתחיל מההכרה בגרימת עוול לעם אחר והאחריות לתיקונו.
אם זה נשמע כ"הכל מיד או כלום", אז זו ממש אינה כוונתי. כוונתי היא שאיתגור השיח הישראלי הדומיננטי חייב לכוון לשאלות האמיתיות, ולא לאפשר את המשך ההדחקה, ללא קשר להסכם הפרגמטי שאנו מציעים, שנראה היום רחוק לא פחות. הציבור בישראל וחלק נכבד מדעת הקהל העולמית מתייחסים היום לסכסוך כמשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית שקיימת כבר יותר מ-60 שנה, וכל זה בתנאי שהפלסטינים "ימלאו את חלקם". הציבור הישראלי וחלק גדול מהעולם רואים את ישראל כמדינה מערבית נורמלית עם קצת יותר בעיות – ולא כמדינה קולוניאלית, שקמה על חשבונו של עם אחר וממשיכה לדרוס את זכויותיו באמצעים שונים (המשך תהליכי התיישבות גם בתוך הקו הירוק, אפליה שיטתית, מניעת פיתוח, גזל אדמות בשטחי הגדה המערבית, מניעת שיבה מפליטים ועקורים ועוד).
מצב זה מביא לחוסר הבנה בסיסי של השורשים האמיתיים שגורמים להמשך הסכסוך. כדי שלא יהיו אי-הבנות, כוונתי איננה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור, אלא לצורך בלקיחת אחריות שמכירה בזכותם של שני הקולקטיבים הלאומיים, של כל היהודים הישראלים וכל הפלסטינים (אזרחי ישראל, פליטים, ותושבי הגדה ועזה) על המקום וקידום הסדר של פשרה היסטורית, שיבלום סופית את תהליכי הנישול וההתפשטות ויקח אחריות לתיקון עוולות העבר מבלי לגרום לעוולות חדשים.
במלים אחרות, כדאי בעיניי לתקוף את התודעה שנבנתה ומוסדה בעמל רב ולהציע תודעה של חיים דו-לאומיים, המתחילה בהכרה בעבר ובהווה. בדיוק מהסיבות האלה, המשך השימוש בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" משיג היום את המטרה ההפוכה ממה שסיסמה זו נועדה להשיג במקור ומאפשר לציבור הישראלי להשטיח את הדיון ולהישאר כלוא בתפיסת ההכרח הקיומי במדינה יהודית עם רוב יהודי, חוק שבות, שליטה בקרקע, ולראות באפשרות זו כתרגום היחיד האפשרי לזכות ההגדרה העצמית. השטחה זו לא מאפשרת לתקוף אותה תפיסה, שמוביליה את המדיניות הדמוגרפית בתוך ישראל. מצד שני, ברור שעל תנועה פוליטית להציע גם עמדה פרקטית ביחס לדרישה המיידית: העמדה שנראית עדיין הכי ריאלית בינתיים היא שתי מדינות (למרות שזה הופך ליותר ויותר קשה למימוש עם הזמן). יחד עם זה, לא צריך לחשוש מלהגיד מדינה פלסטינית בצד מדינה יהודית-ערבית, המבטיחה זכות הגדרה עצמית לשני הלאומים החיים בה. הצעה זו מתמודדת באופן ישיר וכנה עם המשוואה הגורסת "ביטחון קיומי=שליטה יהודית בלעדית", ומתעקשת על כך ששותפות ופיוס אמיתי ההם אלה שיביאו לבטחון בר קיימא לבני ובנות שני העמים.
לסיכום, בנייתו של שמאל חדש המבוסס על שותפות ערבית יהודית מחייבת מצד אחד הבנה עמוקה של השיח והשפה בכל אחת משתי החברות, ויחד עם זה – מאמץ מתמיד לעיצוב אסטרטגיות ומסרים שמסוגלים לדבר בקול עקבי אחד לשתי החברות למען קידום החזון המשותף. כדאי להתייחס למשימת בניית שמאל משמעותי וגדול כאתגר רעיוני ומעשי בו-זמנית. כמו שכבר נאמר בתשדירי בחירות "אנחנו, ערבים ויהודים, לאט לאט, בונים שמאל חדש".
מאמר ראשון מתוך שניים * קראו את החלק השני...