מאמר המשך מתוך שניים * קראו את החלק הראשון...
מאמר זה ממשיך את הדיון על בניית שמאל חדש. אתייחס כאן למשמעותה של הזכות להגדרה עצמית של שני העמים, לחוק השבות וזכות השיבה בהקשר זה ואנסה להעמיק יותר במשמעויותיו המעשיות של חזון המדינה הדו-לאומית.
דיון על הזכות להגדרה עצמית חייב להתחיל בעובדות הבסיסיות. ב-1948 גורשו (או עזבו ולא הורשו לחזור, למי שמתקשה להשלים עם המונח "גירוש") רוב תושבי הארץ הפלסטינים, במקביל להריסת מאות כפרים והפקעה מסיבית של אדמות ורכוש. מאז לא הורשו לחזור. התנועה הציונית בחרה רבה לפני 1948 להקים כאן בית לאומי ליהודים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מקיומו של עם אחר שחי במקום. מבלי להיכנס כמובן למאורעות השונים, לפרשנויות ההיסטוריות ולטיעוני הצעת החלוקה ועוד, העובדה הפשוטה היא שהגיעו מהגרים ופליטים יהודים מארצות אחרות למקום מיושב והצליחו להשתלט עליו ולהקים בו מדינה יהודית על שטח שרובו היה שייך לאחרים, לאנשים שסולקו ממנו או שנשארו בו במעמד רופף ונחות לעומת היהודים שהתגוררו בארץ ואלו שבאו בעשורים שלאחר קום המדינה. השתלטות זו גרמה למאות אלפי פלסטינים להפוך לפליטים ועקורים עד היום והובילה למצב בו המדינה והסוכנות היהודית (הקרן הקיימת לישראל) שולטות ב-93% מהקרקעות ומדיניותן נקבעת על פי שיקולים ציוניים (כך הן עצמן מגדירות זאת) ומתווה, היכן ומתי יוקמו ישובים (ליהודים בלבד, כמובן).
בנקודה זו מתחיל הדיון על הזכות להגדרה עצמית, והניסיון לברר באופן עקרוני, מיהו המיעוט הפלסטיני היום בישראל, למה הוא מיעוט ושל מי המקום הזה?
סיסמת "שתי מדינות לשני עמים" ניסתה לצמצם נזקים לאחר הכיבוש ב-67, לקדם נסיגה מהשטחים הכבושים ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית כצעד פרגמטי, שאינו עושה צדק, אך לפחות עשוי להתחיל תהליך שעשוי להוביל לאיזון כלשהו, לשלום ולתיקון העוול. הדיון במימוש הזכות להגדרה עצמית לשני העמים מתבסס על ההכרה בכך שיש בישראל כיום שני עמים ולשניהם זכויות קולקטיביות. בין זה לבין תרגום הסיסמה לתמיכה ברעיון של ישראל כמדינה יהודית, המוגדרת על בסיס של שייכות אתנית-דתית ומקבלת רק מהגרים יהודים על-פי אותו קריטריון (ויושבת על 78% מאדמת הארץ), קיים מרחק רב.
תרגום זה הוטמע והושרש במשך עשרות שנים בשיח הישראלי, כפי שהוטמעה תפיסת הפלסטיני בישראל כאזרח על-תנאי, כחשוד שצריך להוכיח נאמנות, או לפחות להשלים עם המצב כדי לקבל פירורי זכויות. מעמד הפלסטיני בישראל הפך לנושא לדיון ועימות בשאלה כיצד יש להתייחס אליו. יחד עם זאת, הדיון לא התקיים מתוך כוונה להתייחס אל הפלסטיני הישראלי כאל בעל בית, שיש לתקן את העוול שנגרם לו ולאפשר לו להיות שותף מלא בניהול המקום וההחלטה על אופיו. יש לזכור שלפחות רבע מהאזרחים הפלסטינים הם עקורים שהמדינה הפקיעה את אדמותיהם – אותן הפכה לגנים לאומיים, שטחי אש, שטחים חקלאיים שסופחו לישוב היהודי הקרוב, או לשטחים ששימשו להקמת ישובים יהודיים חדשים.
אנו חיים במדינה בה מבקרים מדי שנה עשרות אלפי צעירים יהודים מרחבי העולם, אותם המדינה מעודדת לקבל אזרחות מיידית דרך תוכנית עם תקציב של ששים מליון דולר מכיסי הסוכנות היהודית. באותו זמן מנהלת המדינה מלחמה נגד אזרחיה הפלסטינים בנגב, בערים המעורבות, במשולש ובגליל ומונעת מהם לבנות בתים, להתפתח ואפילו מונעת אשרות תייר לפליטים פלסטינים ולבני משפחותיהם. עיקר השיח הפוליטי בישראל סובב סביב הצעות הפתרון הכמעט הנדסיות ולא סביב התפיסות העומדות בבסיסן. השאלה המהותית אינה רק שאלת ההסדרים המדיניים. זו שאלה חשובה, אבל ישנן שאלות עומק מקדימות, שמחייבות התייחסות של השמאל החדש. השאלה המהותית היא, האם יוצאים מנקודת מוצא שהקמתה של מדינת ישראל גרמה עוול לעם שלם, ויש לה כיום אחריות לתקן עוול זה (נקודת מוצא שבלעדיה לא ייתכן פיוס היסטורי ושלום בר-קיימא בטווח הארוך), להתייחס למדינה כמקום משותף לשני העמים ולשנות את השיח, הקובע כי "אנחנו פה והם שם". השאלה היא, האם התפיסה הציונית של "זה שלי" יכולה להשתנות לגישה אחרת של "זה שלנו". מרגע שמסכימים על כך בינינו, ניתן לעבור לדיון על פתרונות מדיניים מעשיים רצויים ואפשריים.
הפתרון המעשי יכול להיות מדינה אחת, כולל כל הפלסטינים (פליטים שיחזרו, תושבי השטחים הכבושים, ופלסטינים אזרחי ישראל), וכל היהודים הישראלים, שתי מדינות נפרדות או קונפדרציה של שתי המדינות. הפתרון הפרגמטי תלוי בניתוח הפוליטי בנקודת זמן נתונה, אך התפיסה העומדת מאחוריו צריכה להיות עקבית וברורה.
אז מה כן?
הפתרון ההגיוני ביותר, בנקודת זמן זו, הוא עדיין ההצעה לשתי מדינות ריבוניות בגבולות הקו הירוק. זוהי ההצעה הכי הגיונית מנקודת מבט פרגמטית בסיטואציה הפוליטית בארץ ובעולם ובהתחשב בעמדות הפלסטיניות, הישראליות והבינלאומיות. גם על הפרגמטיות של הצעה זו ניתן להתווכח, במיוחד לאור הגברת תהליך ההתנחלות ובניית הגדר, ההופכים אופציה זו לרחוקה יותר מיום ליום, אך לא אכנס כאן לדיון זה.
בישראל (ששמה בעייתי בפני עצמו) חיים שני עמים, עם פלסטיני ועם יהודי. לא אמורה להיות שום סתירה בין מימוש זכות ההגדרה העצמית של יהודים ישראלים לבין מימוש אותה זכות הגדרה עצמית של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל במצב הקיים היום.
משמעות מימושה של זכות ההגדרה העצמית של פלסטינים אזרחי ישראל היא סוגיה מורכבת בפני עצמה. מצד אחד איננו רוצים להנציח מצב של הפרדה לאומית או אתנית ולהציע שלטון בעל אופי המקבע הפרדה זו (דוגמת לבנון למשל או קיומן של מסגרות שלטון או ייצוג נפרדות). מצד שני, איננו רוצים בהמשך המצב הקיים, בו הרוב שולט ומדכא את המיעוט על בסיס אתני ובשם הדמוקרטיה. חד"ש מהווה שותפות דרך וחזון, החוצים שייכות אתנית ולאומית, ויחד עם זה היא מכירה ונלחמת בשליטה ובדיכוי הנעשים בשם הלאום כיום, תוך הכרה בקיומם של שני קולקטיבים לאומיים. לכן המאבק בדיכוי לאומי חייב להתייחס למנגנון השלטון הקיים ולצורך במאבק למען חלוקת כוח שלטוני, בה מתקיימת הכרה בקולקטיב הלאומי הפלסטיני בצד זה היהודי בישראל. משמעותו של שינוי זה בפועל, הוא כי המדינה לא תוכל לכפות מדיניות בנושאים כמו תכני הלימוד, מינויי מנהלי בתי הספר, לימודים גבוהים בעברית בלבד, הקצאת קרקעות ליהודים בלבד, תנאי התאזרחות מועדפים, וכו'.
מהותו של שינוי שלטוני זה דורשת לימוד מעמיק, אך כדאי לקדם את עקרון הדו-לאומיות בתוך ישראל מתוך אותה תפיסה, הרואה את הבעלות על המקום כמשותפת. בכך ניתן יהיה לתקוף את התפיסה האתנו-צנטרית הלאומנית, המצהירה כי פלסטין היא לפלסטינים וישראל ליהודים. זוהי אותה התפיסה המעוותת את המציאות הקיימת וחוסמת את האפשרות לראות את המשכיות התפשטותו של המפעל הקולוניאלי, תוך כדי הדחקת הנכבה הפלסטינית ותיחום גבולות השיח לדיון על מה שנשאר מהשטחים הכבושים.
יהודים המתנגדים לדו-לאומיות מעלים מיד את טיעון ה"מדינה וחצי". זהו טיעון מוזר אפילו מהבחינה המתמטית, מאחר שמדינה פלסטינית, היושבת על 22% מאדמת הארץ (כשתקום בוא היום, אחרי פינוי מוצלח של כל ההתנחלויות) עם מחנות פליטים ושתי חתיכות בלי רצף טריטוריאלי זה לא בדיוק "אחד" וניהול מרחב משותף ביחד; זה גם לא חצי-חצי. טיעון זה נובע בדיוק מאותה תפיסה של "זה שלי ושלי בלבד", ומתוך אי הכרה ולקיחת אחריות על איך "זה" הפך ל"שלי" וממי "זה" נגזל. במלים אחרות: נקבעו עובדות בשטח בכוח, מה ששלי – שלי, ועל שלך נדבר עד שיצא עשן לבן. לכן, כשמדברים על הזכות להגדרה עצמית, כדאי להתייחס לזכותם להגדרה עצמית של פלסטינים ויהודים בכל סוג של הסדר פוליטי עתידי.
חוק השבות וזכות השיבה
מובן שיש לאפשר מקלט בארץ לאנשים נרדפים או בסכנה. הבעיה היא, שחוק השבות מבוסס על שיווק הרעיון שכל היהודים תמיד נרדפו, נרדפים כיום ותמיד יירדפו ולכן צריך לאפשר להם מקלט בטוח בישראל. מדובר באותה ישראל, שאופייה ומדיניותה תורמים רבות להתפתחות רגשות שליליים נגד יהודים בעולם (מבלי לגרוע מקיומה האמיתי והמדאיג של האנטישמיות). חוק השבות נשען ומנציח את התפיסה שישראל היא בבעלות יהודית אקסקלוסיבית.
ברור שרובם המוחלט של יהודים המהגרים היום לישראל מגיע ממניעים כלכליים. מהגרים יהודים מקבלים הטבות שונות כדי לשמש כחיילים במלחמה נגד "הסכנה הדמוגרפית" ורבים מהם מקבלים דיור מסובסד בהתנחלויות ובכך משלמים את המס לפטרון שהביא אותם – התנועה הציונית (חלק נכבד מתהליך העלייה והקליטה מנוהל על ידי הסוכנות היהודית, מוסד השייך להסתדרות הציונית). במקביל, המוני פליטים פלסטינים לא מורשים אפילו לבקר בארץ, וחיים במחנות פליטים בארצות השכנות מעל לששים שנה. בשל כך, הדיון על השבות והשיבה הוא דיון בסוגיה אחת ולא בשתי סוגיות נפרדות כפי שניסו להרגיל את כולנו לחשוב.
עמדתה הרשמית של חד"ש מכירה בזכותם של הפליטים שיבחרו לנכון לשוב לישראל, בהתאם להחלטת האו"ם. כדאי באותה נשימה להצביע על הקשר בין שתי הסוגיות, השיבה והשבות.
ניתן למשל להציע נוסחה, לפיה מקודמת זכות השיבה כחלק מפתרון פוליטי, במקביל למאבק לשינוי חוקי ההגירה לחוקים נורמליים לפי קריטריונים שאין להם קשר ליהדותו או אי-יהדותו של המהגר. שינוי בו תנאי הקבלה אינם מבוססים על שייכותך האתנית-דתית שלושה דורות לאחור! בו-זמנית, חוקי ההגירה יכולים (אחרי כינון של הסדר צודק), לתת עדיפות לבעלי מוצא יהודי או פלסטיני הנמצאים בסכנה או במצוקה מיוחדת במקומות אחרים בעולם.
הדיון על השיבה והשבות מתנהל לרוב דרך פוליטיקה של פחד והפחדה. הפחדה ממה יקרה אם ישובו מיליוני פליטים לתוך ישראל – ופחד, מה יקרה ליהודים אם לא ימצא להם מקלט בישראל. דיון זה משקף את הדרך השלילית שבה חושבים על הטווח הרחוק ואפילו על חזון החיים הרצוי.
אופציה אחת היא להנציח מאבק תמידי לשימור הרוב היהודי והנצחת שלטון המוגדר כמייצגו (גם אם נסכים, שהשלטון לא באמת מייצג את רוב היהודים ובודאי שלא את האינטרסים החברתיים שלהם). אופציה שנייה היא חשיבה על תהליך הדרגתי, בו נעשה תיקון לעוול ההיסטורי תוך כדי פיוס ומתנהלת חברה בה אנשים מתארגנים על בסיס תפיסות עולם, אינטרסים והעדפות החוצות לאומיות ושייכות אתנית וחיים במדינה שיש בה פלסטינים, יהודים ואחרים עם שלטון השייך לכל יושביה. כדאי לתקוף באופן ישיר ומוצהר את הקיבעון המחשבתי שהושרש בשיח הציבורי, לפיו מדינה יהודית היא מה שטוב ליהודים, ולחדד את ההבדל בין מדינה יהודית למדינה שיש בה יהודים, ואשר מחויבת תרבותית למורשת היהודית ולמורשת הערבית-פלסטינית.
בכך נוכל להציע חזון חיובי ואלטרנטיבי, בו לקיחת אחריות על העבר וניתוק השלטון מהשייכות האתנית הוא מה שטוב ליהודים ולפלסטינים כאחד, לא רק מוסרית, אלה גם מעשית, כדי להבטיח את העתיד המשותף. כדאי לזכור, שכל עוד לא מתקיים כאן פיוס אמיתי דרך עשיית צדק היסטורי, תצטרך מדינת ישראל להמשיך להסתמך על מדיניות צבאית, נשק ותמיכה כלכלית אמריקאית, שלא צפויים להתקיים לעד, מאחר שיחסי הכוחות הם לעולם משחק דינמי. אין בכוונתי לזרוע פחד, אלא לומר שזכות קיומה של הקולוניה הישראלית במזרח התיכון לטווח הארוך, תהיה פונקציה של יכולתה לרכוש זכות זו על-ידי לקיחת אחריות על העוול לו גרמה ולהפוך מקולוניה לאומה דמוקרטית ודו-לאומית.
לסיכום, בעיני, דיון וחידוד גישה בסוגיות הללו הם תהליך שחשוב שילווה את המאמץ לבניית שמאל חדש ואת עיצוב אופיו, על מנת שהשמאל החדש אכן יהווה אלטרנטיבה לסדר הקיים. הדבר אף ימחיש את הסתירה הקיימת בין ציונות לבין שותפות ערבית-יהודית. מה שחשוב עוד יותר לומר הוא, שדיון זה חייב להתקיים במסגרות משותפות כדי להימנע מהתפתחותן של פרשנויות שונות במהותן לגבי משמעותו של חזון ערבי-יהודי משותף. כדאי לשוב ולהזכיר לעצמנו, גם כפעילים הרוצים בשותפות, שאנחנו עדיין חיים בשתי חברות מופרדות, בהן מתקיים שיח פוליטי ותקשורתי שונה בתכלית.
מאמר המשך מתוך שניים * קראו את החלק הראשון...