כמה ימים אחרי "נאום קהיר" של הנשיא אובמה החל הוויכוח על חשיבותו ההיסטורית. אין להכחיש שיש חשיבות למילותיו של הנשיא אשר מודיע על המעבר מעידן בוש, עידן של עימות אלים, לעידן של דו-שיח. אולם השאלה המרכזית תישאר פתוחה: האם הממשל החדש מוכן לתרגם את הנאום החשוב לשינויים ממשיים בשטח?
זאת ועוד: כדאי לשים לב לכך שהנאום, עם כל חשיבותו, משאיר לא מעט שאלות הראויות לביקורת: עמדת אובמה בעניין אפגניסטן, המשך המלחמה בעיראק, המשך האמונה בנפלאות השוק החופשי ועוד. אובמה מאותת בכמה זירות בעולם על שינוי חיובי במדיניות – אבל צריך לשאול: מה כוונותיו, מה עומקו של השינוי, ואלו מגבלות מטילים עליו האינטרסים האימפריאליים של ארה"ב? כל זה יתברר בתהליכי המעבר ממילים למעשים. כך או כך: המשבר העולמי ושינוי יחסי הכוחות הבינלאומיים, אשר זורזו בשל המדיניות הבלתי-שקולה של בוש, יוצרים מציאות דינמית חדשה גם באזורנו.
נאומו של אובמה יצר עצבנות רבה בישראל הרשמית. ההרגל של פוליטיקאים ישראליים לדקלם את הסיסמאות שמאמץ אחר כך הלובי היהודי בארה"ב יצר אשליה, שהזנב מכשכש בכלב. נראה ש והמערכת הפוליטית שלנו – מערכת שמעוניינת אסטרטגית להמשיך ולבצר את הכיבוש – נכנסה למתח, שהביא את ראש הממשלה להכריז שינאם "נאום מדיני".
זאת תופעה מעניינת כשלעצמה: ב"דמוקרטיה" הישראלית אנו מצביעים בשביל אנשים שלא טורחים להודיע מה הן תוכניותיהם המדיניות או הכלכליות "על אמת". במקום זאת, אנחנו מקבלים תיאטרון פוליטי, שבו מצטמצם הדיון לשאלה הגדולה: האם יבטא מנהיג הימין בבירור את נוסחת הקסם, האם יוציא מפיו המילים "שתי מדינות"?
הנה: בבר אילן התרחש הנס!
עבורנו בהתחברות-תראבוט "שתי מדינות" אינה נוסחת קסם, אלא ביטוי לשאיפה אמיתית לבסס עליה הסדר מדיני ישראלי–פלסטיני. אין שום משמעות להכרה המהוססת של נתניהו בכך שיש בשטחים שנכבשו ב-1967 גם פלסטינים (!), ולכן יש להגיע לפתרון של "שתי מדינות". להצהרות "שתי המדינות" של נתניהו, ברק ולבני אין תוכן טריטוריאלי של ממש, ואין משמעות לריבונות מדינית ללא טריטוריה רציפה ובת קיימא. חשוב לומר בקול רם, שלא יהיה שלום אם לא תקום מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית בגבולות 1967, בלי בנטוסטנים המופרדים על-ידי התנחלויות! לא יהיה שלום אם ינסו להקים אותה כמדינת-חסות של ישראל. ברור שבין שתי הישויות צריכים להיות קשרים כלכליים, אבל תוך הפסקת יחסי התלות והשליטה שנוצרו מאז 1967, תלות שפועלת לטובת גורמים ישראלים מסוימים ולרעת הכלכלה המשועבדת של השטחים, ומטפחת שכבה דקה של נהנים פלסטיניים המשתפים פעולה עם "פיתוחו" של הכיבוש.
סידורי ביטחון? כן! כאלה שיבטיחו לא רק את שלום תושבי מדינת ישראל אלא גם יבטיחו לפלסטינים, שצה"ל או כל גורם ישראלי אחר (ובכלל זה, הפלוגות החמושות של המתנחלים) לא יטיילו כרצונם בגבולות חדירים. מדינה פלסטינית בגבולות 1967 בלי התנחלויות. יש להפסיק את אחיזת העיניים של המאחזים: לא רק המאחזים, כל ההתנחלויות בשטחים הכבושים הן בלתי חוקיות לפי המשפט הבינלאומי, האוסר העברת אוכלוסייה משטח הכובש לשטח הכבוש. כל ההתנחלויות צפויות לפינוי - וכדאי כבר עכשיו להיערך כלכלית, משפטית ולוגיסטית לקראת קליטת תושביהן בתוך גבולות הקו הירוק.
ריבוי טבעי? אדרבא! התחברות-תראבוט תומכת בכל תוכנית דיור בעלת אופי חברתי, שתתמודד עם מצוקות הדיור של יהודים וערבים בגבולותיה של מדינת ישראל. בואו נתחיל מבנייה ציבורית לזוגות צעירים בשכונות מצוקה מזרחיות וערביות. בואו נדאג לפתרונות צרכי הריבוי הטבעי של תושבי בני ברק, נצרת, רהט, כפר שלם, בת ים, הקריות, מערב ירושלים ועוד.
ירושלים מאוחדת? כן! אבל בה יימצאו ערי הבירה של ישראל ופלסטין בלי שננתק את אזרחיהן מעיר חשובה היסטורית, תרבותית, דתית ורגשית ליהודים, מוסלמים ונוצרים.
מו"מ לשלום צריך להתקיים בלי תנאים מוקדמים. בדיוק לכן חייבת שאלת הפליטים על היבטיה והתשובות השונות האפשריות להיות על השולחן.
פירוז הוא רעיון טוב. אבל פירוז והכנסת כוחות בינלאומיים לארץ אינם יכולים להיות מונופול של קובעי המדיניות בישראל. איך אמר פעם נתניהו? הדדיות! כן, למה לא? סידורי בטחון ופירוז הדדיים.
ראש הממשלה נתניהו "גילה" את הפלסטינים בשטחים הכבושים. הגיע הזמן שיגלה שבמדינת ישראל יש יהודים, ערבים פלסטינים ועוד.
לכן יש להשמיט את התנאי הבלתי-קביל, שלפיו חייבים הערבים להכיר ב"מדינת ישראל כמדינה יהודית" כתנאי לכל הסדר פוליטי. משך שנים ארוכות לא נזקקו יהודים להכרה מאיש בזהותם. אבל עכשיו, ההתעלמות מקיומם של קולקטיבים לאומיים במדינת ישראל מביאה להעלאת התנאי הנלעג הזה: יתנו-יקבלו, כמו שנתניהו אוהב. יתנו – את זכותם של הפלסטינים לחיות במולדתם, לא כנתינים אלא כאזרחים שווים, זכות בלתי ניתנת להפקעה של כל פליט וכל תושב הארץ, שאיש אינו יכול לוותר עליה. ועד אז יקבלו – עוד כיבוש ועוד דיכוי ועוד מילים, מילים, מילים...