השבר הפנימי בקרב העם הפלסטיני, חוסר נכונותה וחוסר יכולתה מערכת הכוחות הבינלאומית לכפות על ישראל נסיגה לגבולות 1967 וביסוס תהליכי ההתיישבות בחסות גדר ההפרדה הביאו לפריחה בקרב חוגים בשמאל הישראלי והבינלאומי של תפיסת ה"מדינה האחת" כפיתרון שיש לתבוע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מן העבר האחר, חלקים אחרים בשמאל הישראלי וגורמים מרכזיים בתנועה הלאומית הפלסטינית מגיבים בהיאחזות עקשנית בתביעה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ומסבירים את היתרונות שיש לעקרון החלוקה.
בוויכוח החשוב הזה, שיש לו השלכות אסטרטגיות, מתערבבים יחד נימוקים שונים וסותרים. הקיטוב הפשטני בין חסידי המדינה האחת לחסידי שתי המדינות גורם נזק גדול, לא רק כי הוא מחליש ומעסיק בתעסוקת שווא אותם כוחות דמוקרטיים, המתנגדים לכיבוש ולגזענות, יהודים וערבים, הנמצאים כיום בעמדת נחיתות ברורה מול כוחות הנישול וההתנחלות. הקיטוב הפשטני בוויכוח סביב מספר המדינות מחמיץ לדעתי את העיקר: מקור הסכסוך הוא בתהליך המתמשך של ההתיישבות הציונית. כדי להשיג קודם כל רגיעה בסכסוך וכדי שניתן יהיה להתקדם לפתרונו חייבים קודם כל לבלום את תהליכי ההתיישבות, ושני העמים צריכים לעבור לדפוס אחר של יחסים. לכן ההסדרים המדיניים חשובים כל כך. הם חיוניים כדי להבטיח את בלימת ההתפשטות ומידה של רגיעה שנחוצה לדיאלוג עמוק, המאפשר פתרון ופיוס. יש צורך דחוף בהפסקת מצב הלוחמה, בביסוס של עצמאות ובצבירת ביטחון עצמי בקרב שני העמים. לכן אי אפשר להישאר נייטרלים או אדישים ביחס לשאלת ההסדר המדיני האפשרי הרצוי. אבל חשוב לא לשכוח, שההסדר המדיני, הסכם השלום – ובכלל זה שאלת מספר המדינות – הוא אמצעי ולא המטרה העיקרית.
יש הבדל מאוד גדול בין הסכם שלום, הנחתם בין ההנהגות המדיניות של שני עמים או שתי ישויות מדיניות, לבין התהליך העמוק יותר של כינון יחסי שלום בני קיימא על בסיס פיוס בין העמים. טיבם של הסכמי שלום מדיניים נמדד על פי תרומתם לתהליכי פיוס. הנימוקים והטענות של רבים בשני הצדדים המתווכחים על מספר המדינות הרצויות בארץ מחטיאים כרגע את מה שאמורה להיות, לדעתנו, המטרה המרכזית. פיתרון מדיני, מעצם טבעו, הינו תוצר של פשרה, של נסיבות היסטוריות ויחסי כוחות. העלאת הסדר מדיני מסוים לדרגת עיקרון, הפיכתו לעיקר אמונה שעליו מתווכחים ומתפלגים, מחטיאה את העיקרון הבסיסי, שבלעדיו לא יהיה שלום יציב ולא ייתכן תהליך ארוך-טווח של פיוס בין העמים. העיקרון המרכזי הוא הפסקת תהליכי הנישול וההתיישבות ומעבר לדפוס יחסים שוויוני בין העמים, תוך התמודדות אמיצה ולא-פשוטה עם היבטים שונים של אי-שוויון ועוולות, שהם פרי ההיסטוריה של ההתיישבות, היחסים הקולוניאליים והאלימות הקשה שצמחה בעקבותיהם.
למה הכוונה? קחו לדוגמה סוגיה מאוד מרכזית: בלי שינוי יסודי של הסדרי הגישה לקרקע בתוך מדינת ישראל ובלי פירוק התנחלויות והחזרת קרקעות משמעותית לפלסטינים בגדה המערבית לא יהיה שלום בין העמים ולא תיתכן התחלה של פיוס, גם אם ייחתם הסכם בין ההנהגות והם יחיו במסגרת של מדינה אחת, שתיים, שלוש או ארבע.
אם השלום בין העמים ופתיחתו של תהליך פיוס הם מה שמעניין אותנו וחשוב לנו יותר מכל, אז התוכן של המסגרות מדיניות, כולל התוכן של ההסדרים החברתיים שקיימים בהן, הוא חשוב יותר משאלת מספר המדינות. שאלת הקרקע היא שאלה מרכזית – אחת המרכזיות, אך לא בלעדית – בהסדרים המדיניים, שעליהם צריך לדבר. אין ספק שגם הבטחת הזכויות הלאומיות, התרבותיות והדתיות לבני ובנות שני העמים הן שאלות רלבנטיות שמחייבות התייחסות. כל פיתרון עוקף התמודדות עם הבעיות המעשיות, שנוצרו במהלך תהליך ההתיישבות והעימות בין העמים, התברר בעבר ויתברר בעתיד כ"לא-פיתרון". גם זכויות הפליטים ופתרונות ממשיים עבור הפליטים צריכים להילקח בחשבון במסגרת הדיונים על הסדר מדיני. ויכוח על מספר המסגרות המדיניות ללא התייחסות לתוכנן הוא בגדר ויכוח סרק.
אחיזת העיניים של חסידי המדינה האחת
חלק מחסידי המדינה האחת מרמים אותנו – וכנראה גם את עצמם – כאשר הם מסבירים, שמדינה אחת מהים עד הירדן יכולה לזכות בתמיכה גם בקרב חלק ניכר מן המתנחלים ולערער את החלוקות הפוליטיות הקיימות בישראל היום, הבנויות רובן סביב הציר של היחס לגבולות 1967. נכון אומנם, שאופציית המדינה האחת כפי שהיא מוצעת על ידיהם, תשנה את צירי ההתייחסות הטריטוריאליים. אבל האם לא רואים, שעבור רוב המתנחלים האידיאולוגיים, מה שמשנה באמת הוא שאלת האדנות היהודית על המדינה ועל הטריטוריה? ומן הצד הפלסטיני: האם מדינה אחת משותפת ללא פירוק התנחלויות – יכולה להיות קבילה? איזה פלסטינים בדיוק – פלסטינים אמיתיים, בשר-ודם – ישלימו עם מציאות, שבה הם חיים יום-יום במדינה אחת, כאביונים מנושלים ומצופפים בצד מנשליהם המשגשגים?
אם כן, כשמדברים על מדינה אחת כמתכון לפריצת החלוקות הפוליטיות הקיימות בישראל – לאיזו מדינה בדיוק מתכוונים? האם הכוונה היא למדינה אחת מהים עד הירדן, שתהיה מבוססת על השבת קרקעות שנגזלו ותיקון תהליכי הנישול מאז 1948? אני מניח שלא, כיוון שהפיתרון הזה ודאי לא יתקבל על דעתם של רוב הישראלים (גם רובם המוחץ של המתנחלים לא יסכימו לו), ואז מתמוטטת הבטחת-השווא שהסדר כזה ניתן יהיה להעביר בייתר קלות מאשר חלוקת הארץ ופינוי התנחלויות. אני מניח ששותפינו למאבק נגד הגזענות והכיבוש, למען שוויון וצדק, לא מעלים על דעתם להשלים עם מדינה אחת שאמנם מצביעים בה לפי העיקרון של "אדם אחד – קול אחד", תוך ויתור פלסטיני מלא על תיקון עוולות הנישול, הגירוש והכיבוש המתמשכים.
גם הגדרת זכות השיבה כזכות להתאזרחות במדינה אחת משותפת (מה שצפוי שייתקל בהתנגדות מאסיבית בקרב היהודים) אינה מספיקה כשלעצמה כדי להבטיח את זכות הפליטים והעקורים והמנושלים לקבלת אדמותיהם או לפיצוי משמעותי תמורתן. סביר להניח, שגם בתסריט הדמיוני של פיתרון "המדינה האחת", המסכמת על חלק מהמתנחלים, הצד הפלסטיני נדרש לוותר באופן משמעותי על חלק ניכר מזכויותיו או על מימוש זכויותיו בקרקעות, שנגזלו ממנו על-ידי מדינת ישראל בראשית שנות החמישים. אם במסגרת ההסדר הזה של "מדינה אחת" נדרשים הפלסטינים לוותר על רוב קרקעותיהם בגבולות הקו הירוק – האם ניתן לדרוש מהם, בנוסף לכך, גם לוותר על אותן הקרקעות שנתפסו על ידי ההתנחלויות בגדה המערבית לאחר 1967? האם ניתן לחיות בשלום במדינה אחת בצל נישול בלתי פתור, עם פערים כלכליים עצומים וללא פשרה משמעותית בשאלת הקרקעות?
שאלה אחרת נוגעת לצורכי הפיתוח של הפלסטינים בגדה וברצועה. שנים שלטה ישראל שלטון מלא בכלכלה הפלסטינית; לא רק במטבע, במערכי המידע והרישום ובאוצרות הטבע אלא גם בתנועת כוח האדם, בייבוא ובייצוא, שהוכפפו כולם לחלוטין לצרכיה. כיצד יכולים הפלסטינים לאחר שנים של דיכוי ונישול לתקן את יחסי הכוחות מול ישראל, זו שהצטרפה לא מזמן למועדון האליטיסטי של המדינות העשירות, ה-OECD? האם הכלכלה הפלסטינית – כלומר חייהם הכלכליים של רוב הפלסטינים – אינה זקוקה דווקא לחומות מכס, שיאפשרו לה להתגונן מפני הניאו-קולוניאליזם הכלכלי הישראלי והכלל-מערבי על מנת להתפתח לא כ"כלכלה משלימה" או כלכלת-מישנה מוכפפת? האם מטבע פלסטיני נפרד הוא לא כלי חשוב בהקשר כזה? ניהול עצמי של מדיניות מוניטרית וחומות מכס מצריכות ריבונות מדינית – כלומר חלוקת הריבונות בארץ, היפרדות משלטונה של ישראל ועצמאות מדינית.
ומה עם הדגם הדרום-אפריקאי?
כאן המקום להתייחס לדוגמא החביבה מכל על תומכי "המדינה האחת" בעלי הכוונות הטובות ביותר: דרום-אפריקה. אין ספק: מנגנוני הנישול וטכנולוגיות הכוח שם (אז) וכאן (עכשיו) הם דומים, והדמיון משמעותי – כמו גם היסטוריית "היחסים המיוחדים" בין ישראל ובין דרום-אפריקה של האפרטהייד; אבל עלינו להתייחס למבנה החברתי ולא רק למנגנוני שליטה. בדרום אפריקה של האפרטהייד שלטו 10% לבנים שלטון פוליטי וכלכלי גמור על אוכלוסיית רוב גדולה המורכבת מ"צבעונים" ושחורים. המאזן הדמוגרפי כאן שונה משמעותית ומהותית מן המאזן הדמוגרפי שהיה שם, ולכן המקרה הדרום-אפריקאי לא יכול לשמש דגם לחיקוי פשוט עבור ישראל-פלסטין. מעבר לכך, כדאי לקחת בחשבון שהפיצול הפנימי-השבטי בקרב הרוב השחור ויכולת התמרון הפוליטי שאיפשר לשלטון הגזעני, יחד עם סיומה של המלחמה הקרה הקלו על מנהיגי המיעוט הלבן לבחור בוויתור על השלטון ועל אימוץ את הרעיון של מדינה אחת דמוקרטית רב-גזעית. המיעוט הלבן סחט ממנהיגי ה-ANC התחייבות לא לגעת ברכושם של הלבנים. לכן, בניגוד למצע הקונגרס הלאומי האפריקאי, לא היתה שם רפורמה קרקעית עד עצם היום הזה.
אצל המתלהבים מהדגם הדרום-אפריקאי יש אי-הבנה יסודית של המצב השורר בדרום-אפריקה כיום. בדרום-אפריקה משטר האפרטהייד אומנם נפל – וזה מבורך ביותר, אליטות שחורות תפסו את השלטון והן הולכות ומשתלבות גם בצמרת הכלכלה ובכל תחומי החיים. אבל בדרום-אפריקה לא הושג פיוס היסטורי מלא. חלק גדול מהעוולות לא תוקן, ולכן דרום-אפריקה היא כיום חברה מקוטבת מאוד מבחינה כלכלית-חברתית ואלימה מאוד, חברה הדוחקת את המתחים הבין-גזעיים והבין-מעמדיים האדירים אל התחום הפלילי-חברתי. רוב השחורים בדרום אפריקה של היום חיים במצב קשה ביותר: טוב ללא ספק מבחינה אזרחית ממצבם בעידן האפרטהייד, אבל רחוקים לא-פחות מאופק של שחרור ופיוס. רוב השחורים ממשיכים להיות משרתים וקבצנים ופועלי דחק התלויים במיעוט לבן, שהתבסס בתקופת האפרטהייד ושצירף אליו לאחרונה קבוצות אליטות שחורות. אם לא תבוצע חלוקה מחדש של הקרקע ואם לא תיערך חלוקה משמעותית של משאבים או תקודם מדיניות ברורה של תיקון עוולות והעדפה מתקנת – הסכסוך המעמדי בעל מאפיינים מובהקים גזעיים-קולוניאליים עוד עלול להתפרץ בדרום אפריקה בצורות אלימות חדשות ומאוד לא נחמדות. דרום אפריקה היא לא דגם כל כך מוצלח לחיקוי עבור מי שרוצה חיים צודקים ושלווים יותר בארצנו.
אחיזת העיניים של חסידי שתי המדינות
חלק מחסידי שתי המדינות שבויים בקסם הסימטרי המטעה של הסיסמה "שתי מדינות לשני העמים". סיסמה זו, בעברית, סימנה בשעתה הכרה של ישראלים בלאומיות הפלסטינית, בזכות הפלסטינית לעצמאות וריבונות לאומית, בצד הכרה פלסטינית בזכות הקיום של ישראל ובהיותה ביטוי להגדרה העצמית הלאומית של היהודים שבה. כיום סיסמה זו אומצה ומנוצלת על ידי אלה שמבקשים להבהיר, שוויתור טריטוריאלי בשטחים הכבושים יתאפשר רק במחיר של קיבוע מצב של בלעדיות יהודית בשטחי מדינת ישראל גופה. זה מה שמציעים כיום ליברמן, אנשי קדימה ואף חלק מאנשי מפלגת העבודה ואפילו אחדים בליכוד, כאשר הם מדברים על "שתי מדינות לשני עמים".
חבל שרבים מחסידי "שתי המדינות" משמאל, אלה שמתוך כוונה טובה מעלים את החלוקה לדרגת "עקרון", מעדיפים להתעלם מהסכנה האיומה הטבועה בעקרון ההפרדה וההיפרדות האתני-לאומי – עקרון ישן, אשר בהיסטוריה של ההתיישבות הציונית קם לחיים חדשים כל פעם מחדש, ושימש בעבר כדי לתת הכשר והצדקה למהלכי טיהור אתני (מ"כיבוש העבודה" האלים בראשית המאה ועד למניעת שובם של העקורים בעקבות קרבות 1948). עיקרון ההפרדה הלאומית, שהיה כל כך חביב על דמויות מרכזיות כמו יצחק רבין (זוכרים את "הם שם ואנחנו פה"), הוא אחד האיומים העיקריים על החיים האזרחיים ועל זכויות האדם בתוך ישראל. בשמו נחקקים תקנות וחוקים, המונעים מבני אדם להינשא, לחיות יחד, להשתקע, לקבל זכויות בסיסיות. בשם ההפרדה נמנעת עבודה ופרנסה מהפלסטינים, והשילוב של עיקרון ההפרדה עם צרכי הביטחון של היהודים והמשך ההתיישבות הולידו את הגדרות והחומות, המכתרות כיום חלקים גדולים מהעם הפלסטיני.
חלק מחסידי "שתי המדינות" משמאל מעדיפים לטשטש את ההיסטוריה של הסכסוך הלאומי כאן. הרי אין זה סכסוך סימטרי, כמו שהוא משתמע מהסיסמה. מעברו האחר של הקו הירוק, בארצות ערב ובעולם הרחב חיים מיליוני פליטים וצאצאי פליטים פלסטינים, אשר גורשו מתחומי הקו הירוק ב-1948 ובשנים שאחריה. הפיתרון המדיני של חלוקה הוא עבורם פשרה היסטורית לא-פשוטה, ויתור והשלמה עם אובדן אדמותיהם וקיומם בחלקים נכבדים מישראל של ימינו. ואסור לשכוח: כאן בישראל חי מיעוט פלסטיני משמעותי, אשר תומך אומנם ברובו בפיתרון מדיני של חלוקת הארץ לפי קווי ה-4 ביוני 1967, אבל אינו מוכן (ובצדק), שפיתרון כזה ייעשה על חשבון זכויותיו האזרחיות בישראל, על חשבון אדמותיו או על חשבון זכויותיו הקולקטיביות-לאומיות. כל סיסמה פוליטית שמשמעותה קבלת הבלעדיות היהודית בישראל מאיימת על מאבק לזכויותיו.
לכן, פיתרון של "שתי מדינות לשני עמים" לא יכול להיות פיתרון שמשמעותו "מדינה לכל עם ולו בלבד". כאן, בישראל שבגבולות הקו הירוק, צריכה להתקיים מדינה ובה שני קולקטיבים לאומיים – רוב יהודי-ישראלי ומיעוט ערבי-פלסטיני – שווי זכויות. שם, בתחומי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת עזה, צריכה להתקיים מדינה פלסטינית, שלא תהיה מחויבת לעדה דתית כלשהי ובתוכה צריך להבטיח את זכות השיבה ושוויון הזכויות של היהודים שנעקרו משם במהלך הסכסוך – באותה מידה שזכויות אלה יוכרו ויינתנו לפליטים פלסטינים בישראל. הכוונה היא ליהודים שחיו בחברון, במזרח ירושלים ובמקומות אחדים בגדה לפני 1948, הם וצאצאיהם. בשום פנים ואופן אין מדובר במתנחלים, אשר בשם אותם יהודים עוסקים בנישול פלסטינים והרחבת ההתיישבות. שתי מדינות – אולי כן. בלעדיות אתנית-לאומית או דתית בכל אחת מהן – בשום פנים ואופן. תיקון עוולות, תמיד חלקי, כי לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור – כן. עוולות חדשות, קבלת עקרון ההפרדה והבלעדיות – לא.
הערפול הפוליטי, הרווח כיום ומאפשר ליהודים רבים יותר מאשר בעבר לתמוך בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", עלול להיות מסוכן מאוד, כאשר מפלגות ממסד ציוניות ינסו לממש את תפיסתן בדבר הבלעדיות הלאומית בתחומי ישראל באמצעות קיצוץ נוסף באזרחות של הפלסטינים בישראל ואף על ידי הצעות לחילופי שטחים ואוכלוסיות עם המדינה הפלסטינית העתידית, אשר עלולה להיות מקוטעת וחלשה. הקיום המשותף הדו-לאומי, החיים בצוותא של יהודים וערבים שווי-זכויות אמור להיות עקרון יסוד – עקרון שאסור לשמאל לטשטש או לוותר על המאבק עליו.
יותר מכך: אסור לשכוח שפיתרון מדיני, גם זה המבוסס על שתי מדינות בגבולות הקו הירוק, ישאיר אחריו עדיין מורשת לא פשוטה של נישול, דיכוי, סבל, מוות ופגיעות הדדיות, שייקח לנו שנים רבות להתמודד איתה. כאמור, הסכם מדיני, טוב ככל שיהיה, איננו מבשר באופן אוטומטי ומיידי פיוס בין עמים. ההסכם המדיני יכול לקדם, לפתוח דרך – אבל לא לתקן את כל העוולות ובודאי שלא להביא לפיוס.
מה באמת עקרוני?
ככל שהשמאל מנותק מהשפעה פוליטית, כן קל יותר לחשוב, שפעילות פוליטית מתרכזת בהצעת פתרונות מדיניים, מעין מתכונים לסיום הסיפור. אבל הסיפור האמיתי, קביעת יחסי הכוח ותנאי החיים הממשיים של שני העמים, מתרחש כאן ועכשיו, בתוך המציאות העכשווית. התפקיד העיקרי של דיבור על פתרונות פוליטיים הוא לא לצייר עתיד רחוק מנוגד בתכלית להווה הקשה, אלא לפעול כאן ועכשיו, להיות אפקטיביים בתוך ההווה ולגייס כוחות חברתיים כדי לממש אותם.
פתרונות מדיניים שמציעים לציבור, הם לא בהכרח שיקוף פשוט של מה שיקרה עתיד. יחסי כוח מורכבים הם שיקבעו את מה שיקרה בפועל בעתיד. הצעות לפיתרונות מדיניים הם מרכיב אחד בנסיון לעצב את העתיד, ובמיוחד את יחסי הכוח ואת הדיון הציבורי, שבו בני אדם משני העמים מעצבים את תפיסותיהם. לכן חשוב מאוד בעיניי, שהדיון על פתרונות מדיניים רצויים מבחינת השמאל ייקח בחשבון את התפקיד המעצב-השקפות שיש לו עבור אלה שנחשפים אליו. בדיוק לכן אסור להתבלבל בין אמצעים לבין מטרות ובין מסגרות מדיניות לבין עקרונות. לדבר רק על שתי מדינות כמטרה בלי לדבר על חיים בשוויון ותיקון העוול ההיסטורי כעקרון מנחה ותנאי הכרחי ליישוב הסכסוך – פירוש הדבר לגייס אולי עוד כמה קולות, אבל להתחמק מהמשימה הקשה של עיצוב התפיסות, שיאפשרו להביא לפתרון הסכסוך. כך מאבדים אנשים שבסופו של דבר הם גם קולות וגם כוחות מכריעים בבניית חיים העתידיים. לדבר על מדינה אחת ולהתחמק משאלת ההתנחלויות והצורך בפירוקן יכול להביא למעין הסכמות חוצות-מחנות ולשותפויות מפתיעות, אבל עם כאלה שמתנגדים להפסקת הנישול ותיקון העוולות ופועלים ללא לאות להנצחת הסכסוך והחמרתו. עם שותפויות כאלה לא מסיימים את תהליך הנישול, לא מתגברים על הקולוניאליזם, לא נוגעים בשורש הסכסוך.
אנחנו זקוקים להסדר מדיני כדי להתחיל תהליכים של פיוס, אבל לא יהיה הסדר מדיני יציב ללא הפסקת תהליכי ההתיישבות, ללא הצבת גבול להתפשטות הציונית. באופן פרדוקסלי, הפסקת המהלך הקולוניאלי, הפסקת התפשטות ההתיישבות לאדמות נוספות על חשבון הפלסטינים, היא הדבר היחיד שיכול להעניק יציבות ועתיד מוכר גם לתוצרי ההתיישבות של התנועה הציונית בגבולות הקו הירוק, כלומר, הכרה בלגיטימיות הקיום של העם היהודי-ישראלי בארץ. זוהי לכן דרישה קריטית כדי להגיע לנקודת התחלה של תהליך פיוס בין העמים – בצד כינון הסדרים ויחסים שוויוניים יותר מאלה הקיימים כיום. לשוויון הזה נצטרך לחתור בכל מסגרת מדינית שבה נחיה – מדינה אחת גדולה ומשותפת או שתי מדינות עם גבול ביניהן.
עקרון החיים המשותפים יישאר בעינו, גם אם נחליט על פיתרון מדיני של חלוקה. הוא גם יצטרך לחול על מדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק, שתצטרך להבטיח את מימוש הזכויות הדתיות של היהודים במקומות הקדושים בתחומה ובמסגרת הסדר על זכויות הפליטים והעקורים הפלסטינים בתוך ישראל, גם להבטיח את זכות השיבה של יהודים שנעקרו ב-1948, לירושלים המזרחית ולחברון, וכמובן לחתור להסדרים מדיניים עם מדינות ערב אחרות שיבטיחו הכרה בזכויות של היהודים שנפלטו מהן. כך או כך: העיקר הוא הפסקת הנישול וההתיישבות, בניית הסדרים שוויוניים שיבטיחו את האפשרות לשבת באופן הוגן ביחד, ותיקוני עוולות מעשיים וסמליים – ולו גם צנועים – שיאפשרו לשני העמים לצעוד לעבר פיוס משמעותי.
עדיף שלא נשלה את עצמנו: אין מתכון פלא שעוקף את הקשיים. קשה מאוד להגיע למימוש העקרונות האלה – גם במסגרת מדינה אחת וגם במסגרת שתי מדינות. מימושם כרוך בשינוי מנטלי יסודי ברוב הציבור הישראלי וגם בקרב חלק ניכר מן הציבור הפלסטיני. מימושם כרוך בפגיעה ממשית באינטרסים רבי-עוצמה של אליטות וקבוצות כוח. רבים יילחמו בכל שינוי שיפגע בשליטה שהשיגו על מקורות עושר ועוצמה. במלים אחרות: התקדמות לשלום ולפיוס לא תהיה קלה, ולא תבוא אלא מתוך מאבק בכוחות המרוויחים מהמשך המציאות הקולוניאלית והמלחמתית. הרבה רוצים שלום – אבל לא כולם, ודאי לא אלה שמרוויחים מהמצב הקיים. גם לא חסרים כאלה שגם בלי להרוויח כלום מהמציאות המדממת יתקשו מאוד להתגבר על פצעי העבר.
ובכל זאת: שתי מדינות או מדינה אחת?
כעת, נכון לעכשיו, עדיין נראה שהסדר מדיני המבוסס על גבולות הקו הירוק כגבול מדיני הוא הדרך "הקצרה" יותר להגיע למשהו, שיאפשר לנו להיאבק כדי לשים קץ לתהליך ההתיישבות והנישול, להיאבק על חיים יחד מתוך כבוד ושוויון ולהתחיל לדבר על תיקון עוולות. זו הדרך "הקצרה" יותר הן מבחינת התמיכה הבינלאומית, הן מבחינת הבשלת ההסכמה בקרב חלקים משמעותיים של שני העמים, וגם מבחינת החיסכון בדם, בקורבנות ובסבל עד להגעה להסכם; והשיקול האחרון הזה אינו שולי. החיסרון העיקרי והסכנה הגדולה של פיתרון "שתי המדינות" הוא הזיהוי בין חלוקה לבין הפרדה, ונגדו עלינו להיאבק כבר עכשיו.
חלוקה איננה בהכרח הפרדה, והפרדה לא מחייבת חלוקה: אנחנו רוצים בחלוקה לצורך בלימת ההתפשטות ההתיישבותית הנמשכת של התנועה הציונית.אנחנו הרי כבר רואים בעשור האחרון, ובעצם כבר מהשלטת הסגר בגדה והגדר ברצועה בשנות התשעים, כיצד הולכת ונבנית הפרדה ללא חלוקה של ממש לגבולות פוליטיים. במצבי אפרטהייד, ההפרדה מתקיימת ללא גבול.
היתרון המשמעותי של חלוקה לטווח הבינוני הוא הקמתו של גבול מדיני, שבתנאים מסוימים עשוי להיות גם גבול כלכלי ולאפשר לכלכלה פלסטינית עצמאית לצמוח ללא תלות בזו הישראלית או בתאגידים רב-לאומיים – בהתאם לשאלה, מי יחזיק בכוח בתוך המדינה הפלסטינית. בתוך ישראל החלוקה עצמה לא תפתור את הצורך להגיע להסדר צודק בין רוב למיעוט לאומי, על בסיס של דו-לאומיות וסוג כלשהו של דמוקרטיה הסדרית. במלים אחרות, החלוקה לשתי מדינות ריבוניות תהיה רגע חשוב בהיסטוריה של הסכסוך, אבל לא הפיתרון שלו ושל השלכותיו. היא בהחלט עשויה להיות נקודת פתיחה טובה למאבקים דמוקרטיים בתוך ישראל, בתנאי שלא תהיה חלק מתהליך הפרדה נוסף.
"המדינה האחת" נשמעת צודקת יותר מבחינה אנושית, וכחזון של חיים משותפים בשוויון קרובה מאוד ללבי. אבל כסיסמה מגייסת ומתכונת הסדר עכשווי היא לא רק מאוד לא-מעשית; היא עלולה ליצור מצב מעין דרום-אפריקאי, שבו המוני פלסטיניים מנושלים חיים בצד מנשליהם המשגשגים. "המדינה האחת", הכלל-אזרחית והדו-לאומית, אם נרצה אותה כפיתרון יציב וכבסיס לפיוס בין העמים – תצטרך לפנות התנחלויות, תהיה חייבת להחזיר פליטים ותהיה חייבת לבצע חלוקה מחודשת של המשאבים. אחרת היא תהיה מדינה אחת של אפרטהייד מוסווה באמצעות הסדרים בין אליטות, אפרטהייד ניאו-ליברלי וניאו-קולוניאלי. לכן, זו נראית דרך ארוכה יותר, לא-ריאלית נכון להיום, וכרוכה בהרבה יותר שינויים, זמן וקורבנות. והזמן הוא חשוב: בינתיים, תהליכים מנוגדים של דחיקה, נישול והתיישבות, ממשיכים להתקדם ואנשים ממשיכים ליפול קורבנות.
יש עוד שיקול מאוד משמעותי, שאסור שייעלם מן הדיון: המאבק הפלסטיני נגד הנישול וההתיישבות נמצא כעת בעיצומו לאורך מערכת גדרות ההפרדה, במזרח ירושלים ובשטחים חקלאיים ברחבי שטחי C בגדה. כל עמדה, המקבלת את המשך קיום ההתנחלויות לאחר הסדר שלום, מחלישה את המאבק הממשי נגד הנישול, מאבק על כל דונם וכל גבעה, על משאבי הקיום של רבבות אנשים, על תנאי חיים עתידיים. הלאומיות הפלסטינית, התביעה למדינה פלסטינית ריבונית שתשים גבול להמשך תהליך הנישול וההתנחלות היא כלי מרכזי במאבק הזה – מפזרי אשליות המדינה האחת, גם אם מתוך כוונות חיוביות וייאוש מובן, פוגעים בו.
בעוד מספר שנים יחסי הכוחות יקבעו אולי מציאות אחרת, קשה לדעת. בתנאים קצת שונים, "המדינה האחת" עשויה להיות הדרך הקצרה או הפחות-אלימה להשיג את קץ ההתפשטות ולכינון חיים ביחד בין שווים. בכל תקופה ובהתאם לנסיבות המשתנות נצטרך לשקול שוב ושוב את המסגרות המדיניות המתאימות יותר להשגת העקרונות שלהם אנו מחויבים. הקו הירוק איננו עיקרון מקודש כשלעצמו – אבל הוא כיום הקו האפשרי יותר להסדר שיאפשר את השינוי המיוחל. הקו ירוק הוא עדיין הכלי העיקרי למאבק למימושם של עקרונות מרכזיים חיוניים לשם הבטחת חיים של כבוד, עצמאות ושותפות בין שני עמי הארץ.