רשמים מפאנל פוליטי על אלטרנטיבה סוציאליסטית
ביום שישי, 17 בדצמבר, קיימו ידידינו מתנועת מאבק סוציאליסטי יום עיון מעניין תחת הכותרת "סוציאליזם 2010". לצערי לא יכולתי להשתתף ביום העיון כולו, אבל הספקתי להגיע למושב הפוליטי המסכם, ממנו אנסה לסכם רשמים ומספר תובנות. האתגר שהמארגנים הציגו לדוברים בפאנל היה, איך בונים אלטרנטיבה סוציאליסטית לימין ולשלטון ההון. הדבר הבולט ביותר במושב זה היה האולם המלא, למעלה ממאה נוכחים, רובם צעירים למדי, מה שמראה שככל הנראה המארגנים, תנועת מאבק סוציאליסטי, בודאי עושים משהו טוב ונכון ששווה להתבונן וללמוד ממנו.
ארבעה דוברים היו במקור למושב זה: ח"כ דב חנין, ממנהיגי מק"י וחד"ש, אסמא אגברייה, נציגת דע"ם, חברנו ראובן אברג'ל שהתבקש להציג את גישתה של התחברות-תראבוט, ושי גלי מהנהגת מאבק סוציאליסטי וחבר בהנהגת כוח לעובדים. המארגנים הודיעו שימים ספורים לפני הכנס דב חנין התנצל והודיע שעליו להשתתף בכינוס רעיוני פנימי של מק"י ועל כן לא יוכל להשתתף. חנין שלח ברכה למתכנסים והמארגנים ביטאו אכזבה מכך שמק"י לא מצאה לנכון לשלוח נציג אחר שימלא את מקומו של חנין בדיון כה חשוב. חבל, כי לאורך הפאנל היו לא מעט התייחסויות ביקורתיות כלפי הקו שמוביל חנין במק"י ובחד"ש, והיה מאוד מועיל וחשוב שתהיה האפשרות לשמוע הסברים לקו הזה.
המארגנים הכינו שורה ארוכה של שאלות הנוגעות לאדריכלות, למכניקה ולהרכב הכימי של בניית כוח אלטרנטיבי לשלטון ההון. השאלות המאתגרות שהם ביקשו להציב למתדיינים היו רבות ומורכבות כל כך, שברור היה שלא ניתן היה להשיב על חלק ניכר מהן –לא רק בשל מגבלות הזמן אלא גם משום שההתפתחות העכשווית של התנועות והארגונים השונים לא מאפשרת לשרטט יותר מאשר כיווני התפתחות רצויים באופן די ראשוני וכללי, ושמעבר לכך, בתוך הפרקטיקה הפוליטית צריך יהיה לקחת בחשבון את המשתנים שאינם תלויים בארגונים עצמם. במלים אחרות, חשוב להציג פרספקטיבה אבל אין טעם לנסות לענות על כל כך הרבה שאלות, שהתשובה לחלקן טמונה בעתיד ובהתפתחויות, שאותן איננו יכולים לצפות במידה מספקת.
ראובן אברג'ל הציג בצורה ברורה את הפרספקטיבה של בניית אלטרנטיבה במסגרת של מאבקי שטח. רחוק מכל ביטוי של שביעות עצמית ארגונית הוא טען שכולנו, כולל התחברות-תראבוט, מגיבים יותר למציאות מאשר יוזמים ושזו חולשה משמעותית. הוא הדגיש, שפריצת דרך במציאות הישראלית עשויה לבוא מחבירה של מזרחים ופלסטינים, וכראיה הביא את חריפות תגובת הממסד, כאשר מזרחים חוצים את הקווים שהותוו להם (דוגמת היחס כלפי מרדכי ואנונו וטלי פחימה לעומת היחס היותר סלחני כלפי אשכנזים ממעמד בינוני, בני הקבוצות השליטות, במקרים שבהם חצו קווים באופן דומה). התחברות-תראבוט מעורבת במאבקים שהם בו זמנית נגד נישול ודיכוי, שעשויים להצמיח תודעה של חבירה בין הציבורים המדוכאים בישראל. ביחס לשאלת הבריתות עם גופים שונים הדגיש אברג'ל שאנחנו לא רואים את עצמנו כאופציה היחידה לשינוי ולכן נכנסים כל הזמן לשותפויות עם גופים וקבוצות אחרות מתוך כבוד מלא. לכן אנחנו שותפים בחד"ש ולכן אנחנו מעורבים במסגרות ובמאבקים עם גופים אחרים ורואים את תפקידנו בקידום אמון הדדי ושיתוף הפעולה. בשלב מסוים, לנוכח אמירותיהם של דוברים אחרים, הדגיש אברג'ל את הרעיון, שאף אחד לא צריך לתת לאגו הארגוני שלו משמעות יתרה, שאנחנו צריכים להוציא מהבוץ העמוק גלגל גדול בעגלת השינוי החברתי – ושרק ביחד אפשר להוציא אותו משם.
לאורך כל הדיון ניכר הבדל משמעותי אחד בנקודות המוצא של דוברי מאבק סוציאליסטי ודע"ם לבין חברנו ראובן אברג'ל: בעוד הם יוצאים מנקודת המוצא שהקפיטליזם הוא האויב והאלטרנטיבה צריכה להיות סוציאליסטית, אברג'ל ייצג את נקודת מבטנו, שהמאבק כאן צריך להיות כנגד הציונות כתנועה מנשלת שזרועותיה (התמנון, כדבריו של ראובן) ממשיכות לפעול ולנשל ולדכא, הן את הפלסטינים והן את המזרחים. כפי שטענו במספר הזדמנויות קודמות, הקפיטליזם בישראל איננו סתם קפיטליזם, חסר צבע ומוכר, כזה שמספיק ליישם עליו את הנוסחאות המוכרות, אלא קפיטליזם קולוניאלי, ציוני ליתר דיוק. לעומת זאת, דוברי מאבק סוציאליסטי ודע"ם טרחו לתקוף את הלאומנות ואת הדיכוי הלאומי, אבל נטו לתאר אותם כדוגמא של דיכוי נלווה לעניין האמיתי מבחינת הניתוח שלהם והוא הקפיטליזם. אסמא אגברייה הגדילה לעשות, כאשר תקפה את הלאומיות ואת השימוש בזהויות מכל הצדדים באותו אופן, תוך התעלמות מהמימד הקולוניאלי, המעניק משמעויות שונות ללאומיות של הלאום הקולוניאלי וללאומיות ולזהויות של הנכבשים והמנושלים.
ככלל, המושג נישול נעדר מכל הניתוחים של הדוברים - כאילו הקפיטליזם הישראלי רק מנצל את הפועלים הקיימים, העומדים לרשותו, ואינו עסוק במערכת התרחבות המבוססת על נישול והצבר אלים המגדילים ללא הרף את המשאבים והאוכלוסיות ("כוח אדם", "שוק שבוי") העומדים לרשותו. רק ראובן אברג'ל העלה אותו לנוכח תהיות מהקהל, למה להיות אנטי-ציוני. אברג'ל הסביר את מנגנון נטיעת היערות של הקרן הקיימת לישראל והזכיר לנוכחים את קיומם של מוסדות ציוניים על-מדינתיים בעלי סמכויות נרחבות.
מבחינתה של אסמא אגברייה נדמה כאילו הציונות היא רק אידיאולוגיה שאבדה מקסמה, משהו לא רלבנטי שמפריע עדיין בתודעה של האנשים ותו לא, אבל שניתן להתגבר עליו באמצעות חיזוק התודעה המעמדית. מבחינתה התנועה הלאומית הפלסטינית הובסה באוסלו ובאינתיפאדה השנייה, ובעולם הערבי כיום אין שום כוח משמעותי אנטי-קפיטליסטי, ישנם רק משתפי פעולה עם האימפריאליזם החולמים להשתלב במזרח תיכון קפיטליסטי נוסח מנהיגי הרשות הפלסטינית מחד גיסא ותנועות איסלאמיות מפחידות, מאידך גיסא. לכן, דע"ם לקחה על עצמה את התפקיד של בנייה כמעט מאפס של תרבות מעמדית פועלית, לבנות לטווח ארוך כוח פוליטי, מתוך המתנה למשברים שיבואו. בעיניה, מק"י וחד"ש נטשו בשנות התשעים את שדה המאבק המעמדי, את פעילות השטח ואיבדו במידה רבה את זכות קיומן כאלטרנטיבות שמאליות וסוציאליסטיות. דע"ם מבקשת לבנות את האלטרנטיבה הזאת ורואה עצמה כמפלגת פועלים. היא מתמקדת בעבודת איגוד עובדים במסגרת ארגון מע"ן, שיש לו הישגים משמעותיים בעבודתו עם נהגי משאיות ועם המורים לאומנות במכללת מוסררה. כמו החברים במאבק סוציאליסטי אגברייה שואבת עידוד מהתחזקות מחאה אנטי-קפיטליסטית באירופה.
דוגמאות הביקורת שלה על חד"ש היו תערובת של טענות משמעותיות וביקורות כואבות, שחלקן גם נשמעות בוויכוחים בתוך חד"ש, כמו ביחס לפיצול בין "עיר לכולנו" לבין רשימת יפא בבחירות העירוניות האחרונות – לבין טענות המעוותות את המציאות, כמו הטענה כאילו "עיר לכולנו" עשתה ברית עם הליכוד. נקודה זו עוררה את תגובתנו (בקריאת ביניים) וגם את תגובת החברים במאבק סוציאליסטי, שאחר-כך מהבמה הסבירו את ההבדל התהומי מבחינתם בין ברית עם מפלגה פוליטית ימנית לבין קליטת פעילים חברתיים הבאים ומשורותיה. בחלק מדבריה של אגברייה נשמעה נימה של שביעות רצון עצמית, שאיננה פתוחה לדיאלוג – לדוגמא, באמירה שמי שרוצה לבנות את מפלגת הפועלים הסוציאליסטית יכול להצטרף לדע"ם, ואם יש לו רעיונות טובים - שיהתמודד עליהם בתוכה. בחלקים אחרים של דבריה, ונוכח ביקורות ששמעה על כך הן מאברג'ל, מהקהל ומשי גלי, אגברייה הבהירה, שהיא מודעת לכך שדע"ם איננה מפלגת הפועלים בה"א הידיעה אלא רק מפלגת פועלים אחת, ושלדעתה יש מקום למגוון של מפלגות ותנועות החותרות לאותה מטרה. זה אולי מה שחיסל את הניסיון הסובייטי, טענה – היעדר ריבוי והישענות על מפלגה יחידה.
בכל מקרה, ניכר היה שחברים במאבק סוציאליסטי מבטאים כמיהה ברורה יותר לנהל דיאלוג על בניית שותפות במסגרת פדרטיבית, בעוד שדע"ם מוכנה רק לשיתופי פעולה נקודתיים, קואליציוניים. לנוכח שאלות של פעילים מ"כוח לעובדים", מדוע אין מקום לאחדות בין "כוח לעובדים" לבין מע"ן, הבהירה אגברייה שלדעתה קיומם של ריבוי זרמים אידיאולוגיים ב"כוח לעובדים" הוא מכשול. לכך השיב נציג מאבק סוציאליסטי, שארגון עובדים לא צריך להיות ארגון מפלגתי – ושצריך להיות בו מקום לזרמים שונים. דווקא כניסה של מע"ן לתוך "כוח לעובדים" עשויה לחזק את האגף הסוציאליסטי העקבי ב"כוח לעובדים", וזה דבר רצוי, טען שי גלי.
מאבק סוציאליסטי שואפת להקים מפלגת עובדים שמאלית, שמבוססת על קיומם של אגפים או תנועות וארגונים שונים בתוכה. חלקם מבטאים גוונים אידיאולוגיים, חלקם מבטאים תגובה ורגישות לדיכוי מסוים (מגדרי, אתני ועוד), אבל כולם שותפים להנחות יסוד משותפות: מאבק בקפיטליזם מתוך פרספקטיבה סוציאליסטית, התנגדות לגזענות, התנגדות לכיבוש ולעליונות הלאומית. מבחינתנו שווה להאזין למינוחים שמשמשים את חברינו במאבק סוציאליסטי (איתם אנחנו עובדים יחד במסגרות מאבק שונות כמו כוח לעובדים, במאבק הרוכלים בירושלים ועוד): הם נמנעים מלהתקיף את הציונות בשמה, אבל הם כן מקבלים במפורש את הרעיון הבסיסי של התנגדות – בכל הגדרה של הגבולות הטריטוריאליים – למציאות של עליונות לאומית. נראה לי שהדבר מצביע על הבנת הצורך לנקוט בעמדה נחרצת ביחס לדיכוי הלאומי, אבל גם על חוסר נכונות לבחון לעומק את מנגנוני העליונות ואת רכיב הנישול המתמשך ולהתמודד חזיתית עם התודעה הקיימת בקרב חלק משמעותי מהקהל שאיתו הם עובדים (יוצאי תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות).
כאן אני מגיע למסקנה שלי, שמבוטאת בכותרת של המאמר הזה. מקורות העידוד ודגמים הפעולה המעמדית הנכונה, שאליהם חזרו והתייחסו החברים במאבק סוציאליסטי ובמידה מסוימת גם אגברייה, לקוחים מארצות אירופה. מעמד הפועלים אותו הם מדמיינים הוא מעמד פועלים כמו-אירופאי, לכאורה נטול צבע או כזה ה"מתגבר" על העכבות של הלאומיות והאתניות לטובת תודעה מעמדית פועלית. מן הניתוח שהוצג לא רק נעדרו מושגים נישול וקולוניאליזם אלא אפילו המושג אימפריאליזם. הסתירות המעמתות בחלקי עולם, המכונים "עולם שלישי", לא רק את מעמד הפועלים כנגד הקפיטליזם אלא גם שכבות חברתיות אחרות ולעתים עמים שלמים כנגד האימפריאליזם והניאו-קולוניאליזם – לא היו חלק מתמונת העולם, שידידינו הציגו באריכות בדיון. המאבקים האנטי-אימפריאליסטיים לא רלבנטיים? אפשר לבנות אלטרנטיבה סוציאליסטית בישראל בלי לדון בשאלת האנטי-אימפריאליזם בישראל ובמזרח התיכון? האם ישראל היא באמת חלק מאירופה – או אולי חלק מהמזרח התיכון ומהעולם השלישי? איזה השלכות יש לכך? איך חוסר ההתייחסות לממדים האלה של המציאות קשור להיעדר ניתוח של היסוד הקולוניאלי בקפיטליזם הישראלי?
החברים במאבק סוציאליסטי פתחו במהלך מבורך של בירור וחילופי דעות מתוך רצון כן לתרום לבנייתו של כוח פוליטי אלטרנטיבי לשלטון ההון. לדעתי אנו צריכים להיענות לאתגר ולהיות חלק מהדיונים האלה, גם תוך הכרה צנועה בשלב ההתפתחות ההתחלתי, שאנחנו נמצאים בו כארגון, לעומת מסגרות אחרות בעלות ותק גדול יותר. בינתיים, מהבירור הרעיוני שכבר עשינו ומהגישות שכבר אימצנו ברור לחלוטין היכן היינו רוצים לתרום תובנות או ערך מוסף למהלך של חברינו: ניתוח ובניית אסטרטגיה נגדית לתהליכי הנישול, התנגדות לציונות לא רק כאידיאולוגיה אלא בעיקר כרשת חזקה של מוסדות על-מדינתיים המחזיקים במשאבים, כוח וסמכויות עצומים, הבנת הקשר שבין קפיטליזם וקלוניאליזם ובין שניהם לסוגי הדיכוי הלאומי והעדתי-תרבותי ולהבניית המעמדות בישראל, והצורך לשלב את המאבקים שלנו בפרספקטיבה אנטי-אימפריאליסטית רחבה. לרב-שיח כזה לא נבוא עם תחושה שאנחנו מחזיקים בכיס את כל התשובות והמתכונים, אלא מתוך רצון להמשיך לחשוב ולחפש תשובות, שצומחות קודם כל מההתנסות במאבקים עצמם ומהחשיבה הביקורתית הנלווית.
לקריאה נוספת: