רישומים ממלחמה אחרת, דצמבר 2008




הדמויות בטלוויזיה מהבהבות. תנועתן האיטית נבלעת בערמות השקים והחפצים הצומחים עליהן ולצידן. העין מבחינה בקושי בדמות שפופה מגובנת, שהיד (כנראה) שבצידה גוררת עגלה קטנה. הילדה האוחזת ביד השנייה (כנראה), פניה קפואות, מביטות קדימה בעקשנות. עיניה אינן נראות כמעט מתחת לרעלה השחורה ורק קו דק, קלוש, מסמן את פיה. תקתוק היריות המקוטע והאורות הניצתים וכבים משרטטים מאחוריה את עיקולי דמותו של גבר (כנראה). ראשו שלוח קדימה ורגליו אינן עוצרות להמתין לאישה (כנראה), שהולכת לצדו, עטופה בשמיכה אפורה ששמה על עצמה במהירות. רגליה אינן עומדות בקצב הליכתו. גבו משאיר אותן הרחק מאחוריו, בשעה שהוא נצמד לראש השואף קדימה.

הבזק אור פתאומי מותיר אחריו שלהבת אש קלושה אך רחבה, שאורה מספק לעין אותם פרטים הנחוצים כדי להבחין בשאר הדמויות הנשרכות אחריהם. זו נושאת עמה שתי חבילות מרובעות, ארוזות היטב בחבל, שקצותיו נגררות על האדמה וכובדן מושך את ידיה מטה ואינו מאפשר לגווה להתרומם. זה (נער, כנראה) מניע ראשו לצדדים יחד עם הקולות המתפוצצים ומתפזרים במרחב, העמום עדיין. הוא מנסה (כנראה) להבין מי מכוון את הקולות והאם פירוש הדבר שצריך לזנוח את הקבוצה, שמסלולה הותווה כבר, לברוח באחת ולמצוא מחסה. החמור, שהילד אוחז בצווארו, הופך פתאום מובחן בבירור ומעלה את כל הציורים הישנים בחוברות הצביעה, שהתגלגלו כאן בבית עד לפני חצי שנה. עד שהגיעה כתה א והביאה עמה חוברות אחרות, שהמתווים הברורים שבהם התחלפו בסימני כתב קטנים ומרצדים.

הדמויות אינן משמיעות קול. את כל כוחן הן משקיעות בהליכה קדימה, הלאה, בחיפוש נמשך אחר מחסה, שאין לו סוף, ואולי מעולם לא היתה לו התחלה. בחדגוניות נמשכת נלווה אליהן קולו של הקריין, המצרף בשלווה החלטית מילה למילה, ואינו מניח לסימני הפיסוק של קולות הירי הפורצים להסיט אותו ממסלולו.

פתאום אור. גדול. עצום. האודם מתפשט בשמיים האפורים. החלל שמותירה אחריה הדמות הצונחת, מושך אליו את העין, העסוקה בשרטוט קווי צניחתו של הנער (כנראה). לא ברור לה, לעין, אם נפגע הנער מכדור תועה (אולי) או אזלו כוחותיו (אולי) וגלש אל האדמה כדי לשאוב ממנה כוח להמשיך. האור מסרב להיעלם. הוא לובש צורת שלהבת ענקית, שעל רקעה הצורב דומם ציור השיירה ללא ניע. קולות הירי אינם מניחים לדממה וממשיכים לפרוץ החוצה בעקשנות, מתלווים לקולו של הקריין, הממשיך במסלולו העיקש.


*


השביל עולה בכבדות אל הבית. אפרוריות כתמי הטיח סובבת ברישול את האבנים ומכתימה אותן בלי משים. בחוזקה ננעצו האבנים באדמה, ואיש לא שאל אותן לרצונן. לכל אחת מהן שרטוט סדקיה, המתפתלים כל אחד ואחד בכיוון בו היטה אותו כובד החיים שחלפו עליו. ועדיין, כל עוד הפרידו בינן רצועות הטיח שנשפך וזרם לעצמו לכל צד, לא פג החסד ששמרו האבנים זו לזו. נותר בהן אותו זיכרון עמום של מגען בערמה. משפחה שאין דרך להבדיל בין אחיותיה. הן נוגעות זו בזו בכל מקום שנותר. חוברות זו לזו באצבעות דקיקות ועקומות, נושאות בסבלנות עמומה את גלגלי המכוניות העוברות עליהן בדרכן לחנייה בשדה שסביבן, באדישות שנרכשה תחת משא כל גלגל שחלף עליהן. כל מגע רגל - קטנה או גדולה, יחפה או גסת סוליה, מצמיד אותן יחד לזכר אותה אחווה שמכבר. עם הזמן למדו לחוש כל מגע, לאמוד את כובדו ולהתעורר לרגע מנמנומן כדי ללחוש לעצמן את שמו. מהא, שהליכתה המרפרפת לא השתנתה גם כשדקירות עקבי נעליה החדות והדקות התחלפו במגע רחב, מחוספס ובקוע. וג'יה, במגע רגליו המקפצות ונעלמות ואינן מסגירות לרגע את מלוא הכובד הנח עליהן. אמין, עם אצבעותיו הרחבות והמדגדגות הנחבאות בסוליה, שגדלה משנה לשנה אך תמיד נשארה חלקה ומרופדת. אמנה, שהופיעה רק אחר שאמין נעלם בסולייתו, והחליפה את מקום אמה באותן דקירות נמרצות של עקבי הנעליים. גם את הנא, המדלגת עליהן בקצות אצבעותיה, המנסות להתחפר בהן ואינן מצליחות, הן מזהות בהינד זעיר של היכרות. ובין אותן צביטות זעירות של הכרה הן שקועות בחלומן, עוצרות באותו רגע שלפני, בו ציפו לזמן בו יונחו זו אחר זו וישרטטו בכוחן שלהן את הדרך אל הבית. כבר זמן רב שזנחו אותה תקווה עמומה, שחיכתה לידי הבנאים, שיתוו לה כיוון וצורה. כל שנותר להן הוא אותו זכר עמום וחמים של היות יחד. זכרון שמפרנס אותן בעודן רובצות בתרדמה כבדה ועמוקה, שרק חריקות סדקיהן הפורצות מדי פעם ללא שליטה מפירה אותה.

השתיים האחרונות שקועות עמוק יותר, שחוקות מאותו מגע הנעצר וננעץ בכובדו, לפני שהוא עובר אל המדרגה הראשונה המובילה אל הבית. ברפרוף הן נוגעות במדרגה זו, שאצלה הן נפרדות מתקוותן האחרונה להיות מי שיובילו את הבאים אל הבית. אבני הערמות השכנות להן הרכיבו את הבית בסבלנות. הן נפרמו בחוזקה בידיים חזקות, הלכו ונעלמו, בעת שזה התרומם וקרם עור וגידים בשתי קומותיו. נפרמו ונעלמו, בעודן רובצות עדיין יחד ותוהות מה יביא עמו גורלן, ומה יביאו הן עצמן אליו.

המרצפות המרובעות, שהונחו לצד זו, מדרגה אחר מדרגה, אינן שועות לאבנים חסרות הצורה. אלו, המוכתמות ומאובקות מגלי הרוח, שנשבה והטיחה בהן כל פסולת שהעלתה בידה ואזל כוחה להמשיך ולעוף עמה. הן נחות בשתיקה עקשנית, שנותרה עמן עוד מאותו רגע בו הונחו תחת הלהב שחתך אותן, חידד את זוויותיהן והשליך כל שריד שפגם בריבוע המושלם, שאותו איווה לעצמו בחזונו. חלקות הרגליים העולות בהן הפכה להן להרגל. אין הן מיחסות שמץ של חשיבות לשאלה, מי הוא הנוגע ומדוע בחר לעלות בהן. גם למים המושלכים עליהן ומבעבעים בסבון רך, שאחריו נמרח עליהן הסמרטוט הרטוב והמגרד, אינן שמות את ליבן. הן נאחזות בחוזקה בריבוען המתוחם היטב, ואינן מניחות לדבר להפריע את סדרו. מרצפות המרפסת, שאף הן נולדו תחת להב הסכין המתהפכת, חוברות אל חברותיהן שבפנים. פגישה מהירה, שאינה מספיקה אף לקריאת היכרות קצרה, הנקטעת באמצעה על ידי הדלת החומה הנסגרת בחטף. מבטן תוהה קדימה, ודי בו בסדק הצר שנפער עם הזמן בינן לבין המדרגה, כדי לסמן את החומה הפעורה. יש שהשכילו להתחבא תחת ספסלי הפלסטיק והשולחן הרחב ולהתחמק מסימני השמש והגשם, שהכתימו והבהירו לסירוגין את השאר. האחרות למדו לשאת בסבלנות את זרם קרני השמש ומטח טיפות הגשם, שלא הניחו לתקרת הקורות המסורגת, המחכה כבר שנים לגג שיונח עליה, להפריע להן.

כאן צריך לעצור ולהשפיל מבט, פן תיחבט העין בדלת הכבדה, שאינה נפתחת אלא לאחר שהיד דוחפת אותה מספר פעמים בכוח.

כשהדלת נעה הצידה בכבדות, יכולה העין לחמוק פנימה ולהקיף ברפרוף את הסלון והמטבח שדלפק העץ השרוט מפריד ביניהם. צבעו החום העמוק מתחבא בין ערמות הסירים והצלחות הנערמים עליו לאחר שנתרוקנו. הם נחים עליו בעצלות, מצפים נים-ולא-נים לזרם המים המקציף שיחדש את נעוריהם. העין חולפת על שמיכת האבק המכסה אותם בזהירות, פן יפצעו אותה האבנים החדות, שמצאו להן מנוחה בכל מקום בו נאחזו במעופן. על מכסה הסיר מתנדנדת עדיין אחת מהן. היא נשענת על הידית כדי לשמור על שיווי משקלה העדין, לופתת בזיכרונה את מגע חברותיה, הפזורות עתה ללא סדר על האדמה המבוקעת. במאמץ מועט יכולה העין להעלות את זיכרון הלבנים, שהיו מונחות זו על זו והניחו לתקרה להיאחז במרצפות המצוירות. לרגע קט היא יכולה אף לצייר לעצמה שוב את קווי העקלתון החומים, שנעו סביב הפרחים המשורטטים, עד שנעצרו על ידי הקיר ונטו הלוך ושוב וחוזר חלילה ושוב בלי הרף.

האוויר הסבוך בעפר מצייר קווים קלושים ומתפתלים. העין מנסה להתבונן בערמות העפר והעץ שהפכו לבשר אחד, אך הסבך מסיג אותה לאחור. לא עולה בידה לצייר לעצמה את השולחן, שרגליו המעוקלות מזדקרות בעיקשות חיננית כלפי מעלה, והיא מתרוממת ומביטה אל מקום החלון (כנראה). העול הכבד שנשא עמו האבק הכריע אותו מטה, בעוד האוויר מסתחרר מעלה, נוטף אושר על שהניחו לו להיות הוא-עצמו. התכלת הבהירה, שאין לה סוף, תומכת בו בניסיונו לפלס דרכו בין זהרורי השמש, והוא מתרומם ונעלם מן העין.