עקב האיום הנוכחי על קיומה של השדולה למען הדיור הציבורי בכנסת, חשוב להבהיר אי-הבנה עמוקה: לא מדובר בפתרון רק לעניים או למוחלשים ביותר, אלא במענה לחלקים נרחבים באוכלוסייה. ולא, אסור להיכנע להיגיון ההרסני של "מפעלי התיישבות" למיניהם מבית היוצר של איציק שמולי ודומיו.
בסוף קיץ 2011, מעט לפני החגים, הכריז איציק שמולי, אז יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית וכיום ח"כ טרי, על התקפלות מהמאהלים. ההתקפלות הייתה רק חלקית, ורבים מן הצעירים האידיאליסטים המשיכו להיאחז במאהלים עוד כמה שבועות למרות ההודעה של מי שהתיימר להנהיגם. זמן לא רב אחר כך "שביעיית מנהיגי המאבק" ובתוכה סתיו שפיר, כיום ח"כית טרייה, הכריזו על התקפלות. מאחור נשארו בעיקר מאהלי האין-ברירה, מאהלים של מחוסרי דיור, צעירים ומבוגרים, הרבה אמהות חד-הוריות ואנשים במצוקה קשה שלא היה להם לאן להתקפל. קבוצה לא מבוטלת של פעילים ופעילות צעירים המשיכו ללוות ולתמוך בחצר האחורית, שנשארה כתמיד מאחור. בהמשך, ברגעים דרמטיים מסוימים, קפצו חברי השביעייה לבקר ובעיקר להצטלם – אך נעלמו מהאופק חיש מהר.
הצעירים המשכילים והאנרגטיים השיגו את שלהם בשני מובנים: כולם החלו להישבע לפתע בשמו של "דיור בר-השגה", ודמויותיהם של הנדחפים ביותר מביניהם הפכו מספיק אטרקטיביות לרכישה עבור מפלגת העבודה. הכסאות עליהם יושבים היום שמולי ושפיר וחלק נכבד מהכסאות של חברי הכנסת במפלגת יש עתיד הושגו אז, ברגעי ההיפרדות הסופיים בין "מלח הארץ" או "הפראיירים" כפי שכינו עצמם לבין ציבור מחוסרי הדיור. השתמשו בהם, השאירו מאחור ומדי פעם קפצו להצטלם.
בזמנו כתבתי על הסתירות וההבדלים המשמעותיים בתוך המחאה החברתית, שהייתה הרבה יותר מגוונת ורבת פנים ממה שהתקשורת הממסדית והממוסחרת הציגה. מה שבעזרה ובמעורבות ממשלתית קלה יכול להפוך לדיור בר-השגה עבור הצעירים משכבות הביניים, תמיד יישאר מחוץ להישג ידם של רוב מחוסרי הדיור. הבעיה לא מסתכמת בהעלאה על נס של פתרונות "ברי השגה" שאינם כאלה עבור כולם. לעתים מדובר גם ב"פתרונות" שיוצרים סתירה של ממש בין אינטרסים של שכבות חברתיות שונות. חלק מחברי הכנסת החדשים, דוגמת שמולי וראש עיריית דימונה מאיר כהן, כבר היום שותפים פעילים בתוכניות שאת מחירן משלמים תושבי החצר האחורית. כך תחת הכותרת של "הבאת אוכלוסייה חזקה", הם מציגים הטבות לאוכלוסיות משכבות הביניים הצעירות, שיבואו להתיישב בעיירות ובשכונות מוחלשות. תוכניות אלה הן למעשה סבסוד של שכבות הביניים המשכילות במרחבים הנלקחים משכבות מוחלשות יותר, מתוך אידיאולוגיה המניחה עליונות של האוכלוסייה החזקה וחוסר יכולת של המוחלשים להתחזק בעצמם. לרוב זה מלווה בנימוקים ציוניים ובתפיסה תרבותית גזענית של "ישראליזציה" של מרחבים עירוניים עם ריכוז גבוה של אזרחים פלסטינים, מזרחים עניים, מהגרים מרוסיה או אתיופיה ועוד מוחלשים.
לפי היגיון זה ניתנות דירות ומבני ציבור ולעתים אף מוסדות ציבור לידי עמותות כמו איילים, גרעינים עירוניים למיניהם או להתאחדות הסטודנטים. זה קורה בלוד, בדימונה, בעכו, בדרום תל אביב, בבאר שבע, בשדרות ועוד. לתוכניות אלו מוקצים תקציבים שיכולים היו לחזק את המוחלשים ולעתים מושגים תחת הכותרת של "חיזוק הפריפריה", בשעה שדיירי דיור ציבורי באותם מקומות מפונים לרחוב או נתונים למסכת של העלאות שכר דירה, הזנחה והתעללות ביורוקרטית. סדר היום של שמולי ודומיו ברור: פתרון צרכי הדיור של האקדמאים הצעירים והאקדמאים לעתיד באמצעות כניסה למרחב מוזל (לכן הבחירה באזורי מצוקה), ממנו אמורים להתפנות חלק מדיירי הדיור הציבורי. חיזוק השכונה על ידי יצירת איים של "חזקים". במקומות מסוימים מוקצות לכך דירות ציבוריות. במקרים אחרים הנזק לאוכלוסייה המוחלשת המקומית הוא עקיף יותר – כניסת הצעירים האקדמאים מעלה את המחירים בשכונה המוחלשת והופכת את המשך ההישרדות בה של המוחלשים ביותר למשימה קשה עד בלתי-אפשרית. זו תחילתו של מהלך ג'נטריפיקציה עירונית.
צעירי שכבות הביניים נהנים מייצוג עודף בכנסת הנוכחית. ייצוג ישיר בדמותם של שמולי, שפיר, תמר זנדברג, בועז טופורובסקי ואיילת שקד, וייצוג עקיף יותר בדמותן של מפלגות ופוליטיקאים המבקשים לשים במרכז סדר היום את מה שהם מכנים "שוויון בנטל". "שוויון" שמשמעו פגיעות נוספות במגזרים מוחלשים (חרדים, ערבים וכלל פטורי השירות הצבאי) לטובת החזר הסבסוד וזכויות היתר של מי שהם רואים כ"מלח הארץ". לעומת זאת, עשרות-אלפי דיירים וזכאי הדיור הציבורי, יחד עם מאות-אלפים מחוסרי בעלות על דירה שאינם זכאים על פי הקריטריונים הדרקוניים הנוכחיים, נשארו נטולי ייצוג ישיר בכנסת וייאלצו שוב להזדקק לתיווך בעל רצון טוב ומחויבות חברתית אידיאולוגית של ח"כים משכבות מבוססות יותר.
בכנסת שעברה את התפקיד החשוב הזה מילאה השדולה למען הדיור הציבורי, אשר סייעה ונתנה במה וקול למחוסרי הדיור ולקבוצות המאבק הפעילות בשטח. כיום המשך עומדת השדולה בפני סכנה להמשך קיומה בדמות מיזוגה בתוך שדולה כללית יותר למען דיור ("דיור חברתי" או סתם "דיור בר-השגה"). כמו בימי הקיץ הסוערים של 2011, מטרייה משותפת זו עלולה לדחוק שוב את החצר האחורית. הכנסת עניינם של מחוסרי הדיור ממעמד הפועלים והשכבות העממיות המוחלשות מתחת למטרייה משותפת עם הצעירים האקדמאים, שיהיו מיוצגים ישירות בתוך אותה שדולה, תדחוק הצידה את האג'נדה והצרכים של הראשונים. ביטול השדולה המובהקת של הדיור הציבורי רק יאיץ את תהליך ההחלשה היחסי של ייצוג דיירי וזכאי הדיור הציבורי בכנסת החדשה. זה מדאיג במיוחד על רקע תהליכים של ייבוש מכוון של הדיור הציבורי ועמדת האוצר, שרואה בדיור הציבורי תופעה ארכאית שראוי לצמצמה ככל האפשר.
במסגרת המהלך האפשרי למיזוג ענייני הדיור בכנסת הושמע הטיעון, כאילו דיור ציבורי הוא פיתרון שמתאים רק לעניים או למוחלשים ביותר במעמד העובדים. לפי אותו הגיון, קבוצות חזקות יותר במעמד העובדים זקוקות לפיתרונות אחרים, נוסח דיור בר-השגה, ובעזרת כוחן היחסי ניתן יהיה לדאוג לדיור הציבורי. בגישה הזאת יש אי-הבנה עמוקה. דיור ציבורי יכול להיות הפיתרון העיקרי והכללי ביותר לבעיית הדיור. כל החשיבה הסוציאליסטית על דיור מבוססת על התפיסה שצורות שונות של דיור ציבורי הן המענה הרחב ביותר לצרכי הדיור המתהווים של מעמד העובדים, רובו ככולו – לא רק "דיור למוחלשים ביותר".
כאן ועכשיו, בישראל הנוכחית, בנייה מאסיבית לדיור ציבורי יכולה להיות פיתרון לשכבות מאוד רחבות של מעמד העובדים. אין שום סיבה לא לשנות את הקריטריונים של משרד השיכון כך שכל מחוסרי הדיור, קרי כל מי שאין בבעלותם דירה הניתנת למימוש, יהיו זכאים לדיור ציבורי. לא כולם ירצו? מצוין, מי שיהיה זכאי ולא ירצה ויוכל, שילך לשוק הפרטי. יצירת מאגר של למעלה ממאה אלף דירות ציבוריות נוספות, טובות ומנוהלות היטב, תהיה בעלת השלכות מרחיקות לכת על כל שוק הדיור. היא תהיה משקולת שתוריד כלפי מטה את מחירי השכירות הפרטית ובעקבותיהם גם את מחירי הדירות לרכישה. גם מי שמשתוקקים לבעלות פרטית על דירה ייהנו מכך. מי ייפגעו? אלה שלא רוכשים דירות למגורים אלא בתור נכס מניב. הם ירוויחו פחות והנדל"ן יהיה פחות נתון להשקעות ספקולטיביות ולתנודות חריפות.
הדיור הציבורי האוניברסלי, הנגיש לכולם על פי קריטריון של היעדר בעלות על דירה, הוא הפיתרון העיקרי שסוציאליסטים ונציגי מעמד העובדים אמורים לקדם. יש בפיתרון זה פוטנציאל מועיל לכל האוכלוסיות בתנאי שיוצע גם בערי המגורים של מחוסרי הדיור, היכן שנמצאים מקומות העבודה ומארג התמיכה המשפחתי והקהילתי שלהם. לא אמצעי של ניוד אוכלוסיות, ניוד שבדרך כלל משמש לצרכי התיישבות על חשבון אחרים, אלא אמצעי לביסוס ביטחון בקורת הגג ולחיזוקן ופיתוחן של קהילות מקומיות. אין סיבה שלא תהיה בנייה לדיור ציבורי במסגרת הרחבה של יישובים ערביים הנחנקים כיום מבחינה תכנונית. אין סיבה שלא תיקבע חובה להקצות 5% של דירות ציבוריות בכל פרויקט פרטי שמאושר לבנייה בכל הערים הגדולות. אין סיבה שלא תיקבע מכסה של דירות ציבוריות בכל פרויקט של פינוי-בינוי ואין סיבה שהמדינה לא תרכוש ותשמיש מבנים לדיור ציבורי בשכונות שונות בערים. זהו סדר יום חברתי סוציאליסטי ממשי, סדר יום המחויב באמת למחוסרי הדיור במעמד העובדים.
ברור שבמסגרת יחסי הכוח הקיימים לא יהיה קל לקדם פתרון זה ולהשיג הישגים. אבל אין דרך אחרת לשרת נאמנה את מי שזקוקים לייצוג. זו הדרך לייצגם, ובו בזמן לנסות לעצור או להחליש את ההיגיון ההרסני של ההתיישבות המבטיחה פיתרונות מגורים ייעודיים ו"ברי-השגה" למגזרים מועדפים על חשבון מוחלשים יותר (והפלסטינים הם תמיד בתחתית השרשרת הזאת). זהו היגיון הרסני שמשמש להנצחה והחרפה של הסכסוך הלאומי והאיבות האתניות והדתיות.
בתנאים הקיימים יש הכרח, בכנסת הזאת לא פחות מאשר בקודמתה, בשדולה למען הדיור הציבורי כמרחב מייצג.