ביום שלישי, 23 בינואר 2012, פונתה רחל לוי מביתה ביבנה. זוהי הדירה בה נולדה והתגוררה מאז ומעולם. הפינוי מזעזע, אבל חשוב גם להבין: איך זה שאנשים מוצאים את עצמם מגורשים מביתם? איך מאבדים זכאות לדיור ציבורי ומה עושה כאן בכלל עמידר? המקרה של רחל לוי מדגים את הבעיות הקשות של הדיור הציבורי.
הסיפור של רחל לוי מדגים בצורה חריפה כמה וכמה בעיות שעומדות בלב המאבק על עתיד (ועבר) הדיור הציבורי. אני חייבת להקדים ולומר שהדברים שלהלן מתבססים על מידע פומבי שהתפרסם בסרטונים, כתבות, דיווחים פומביים וכו', ולא על סמך שיחה כלשהי עם רחל. הם מבוססים גם על ההיכרות שלי עם סיפורים רבים של נפגעי דיור ציבורי.
קריטריונים: נתחיל בזה שאילו הייתה היום מגישה רחל בקשה לדיור ציבורי, היא לא היתה נמצאת זכאית. השאלה היא למה.
הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי מעוגנים בנהלי משרד השיכון בלבד ולא בחוקים או בתקנות. פירוש הדבר שנהלים אלו לא עברו ביקורת של הכנסת או של איזו מוועדותיה. מה שמנחה את הקריטריונים האלה הוא לא בחינה מתמשכת של מצבם הסוציו-אקונומי של אנשים, אלא המצב הקשה של הדיור הציבורי – מצאי הדירות המצומצם. כלומר, הקריטריונים לא מבקשים להקיף את כל מי שזקוק לדיור ציבורי אלא לצמצם את הזכאות למינימום ההכרחי בשל מיעוט הדירות.
נהלים אלו קובעים ארבעה קריטריונים בסיסיים: היעדר בעלות על דירה החל משנה מסויימת, הכנסה עד סכום מסויים, זכאות להבטחת/השלמת הכנסה למשך זמן מינימלי והיות המשפחה בת שלושה ילדים ומעלה.
מה משמעות שני הכללים האחרונים? מי שעובד ואינו זכאי לקצבה – לא זכאי לדירה, ללא קשר למצבו הכלכלי. מי שלא רוצה או לא יכול להביא שלושה ילדים ומעלה – לא זכאי.
קריטריונים אלו הם מוקד מרכזי של המאבק על הדיור הציבורי. אנחנו דורשים, שהקריטריונים ייקבעו בחוק או לכל הפחות בתקנות, ושיהיו תוצאה של בחינה מעמיקה של תמונת המצב הסוציו-אקונומית בחברה הישראלית וכמובן – יתעדכנו מעת לעת.
חזרה לרחל. לרחל אין שלושה ילדים קטינים, ולכן היא לא זכאית לדיור ציבורי בלי שום קשר למצבה הכלכלי, להיותה אישה עובדת המשתכרת שכר נמוך או לכל מאמץ אחר שעשתה כדי להציל את עצמה מגורל של עוני.
דיירים ממשיכים: לכאורה יכולים בניהם ובנותיהם של דיירים בדיור הציבורי להמשיך ולהתגורר בדירות כ"בנים ממשיכים" בדיור הציבורי, אבל אנחנו שומעים שוב ושוב על משפחות, שנאלצות להיאבק כדי שיזכו להכרה כ"בנים ממשיכים". השאלה אם צריכה להיות זכות כזו או לא היא שאלה מעניינת. באחד הסרטים של רחל היא אומרת משפט יפה, לדעתי: "דייר ממשיך זה לא רק במושבים, זה גם בעמידר".
זו אמירה חשובה שלא שוללת את זכויותיהם של בני המושבים להמשיך ולהחזיק בחלקות שבהן החזיקו הוריהם, אבל מבקשת להחיל אותו הגיון גם על דיור ציבורי. האמת היא שקשה מאוד לקבל מעמד של דייר ממשיך: אדם חייב להוכיח מגורים בדירה יחד עם הזכאי הקודם משך שלוש שנים; יותר מכך: אדם מאבד את הזכאות אם הפסיק לגור ביחד עם הזכאי הקודם – לרוב, הוריו – ולצורך זאת, מתעלמים לגמרי מאירועים שמחייבים העדרות מהבית כמו תקופות אשפוז רפואי או מאסר, לדוגמא. וכאן אפשר להיכנס לשאלה פילוסופית על משמעות הדירה אצל האדם, משמעותה של המשכיות וזכותו של אדם במקום בו הוא חי לאורך כל חייו.
אני לא יודעת בדיוק מה הטענה של עמידר נגד רחל לוי בעניין מעמדה כבת ממשיכה. אני לא חושבת שהטענה שלהם יכולה להיות חזקה במיוחד, כי בעצם הפינוי שלה הוא תוצאה של הסכמה-לכאורה שהיא נתנה לפינויה מהבית (הסבר בסעיף הבא). ככלל, אנחנו עומדים על כך שהזכות לדיור ציבורי היא זכות שניתנת להעברה בירושה, נותנת למשפחה את הבסיס לחייה ומעניקה לה יציבות, שחשובה מאוד להתפתחות של ילדים ובוגרים.
המאבק המשפטי של עמידר מול דייריה: לצערי, עמידר לא בוחלת באמצעים כאשר מדובר במאבקים כנגד דייריה שלה. עמידר "שולפת" חובות בלי להרגיש צורך להסביר, מעלה את גובה שכר הדירה ללא התראה ומבלי להסביר את אופן חישוב השכירות (נסיונות שלי להבין את מנגנון החישוב כשלו שוב ושוב). אם מטרת הדיור הציבורי הוא לסייע לאוכלוסייה מוחלשת, היא אמורה לנקוט בהליכים משפטיים רק במקרים מאוד קיצוניים ובזהירות רבה – אבל יש מקרים בהם ניתנו צווי פינוי בשל חוב של 5000 ₪. הסיפור של רחל מוסיף לנו נדבך נוסף: הזכות לייצוג בהליכים אלו. עמידר לא מהססת לנקוט בהליכים כנגד זכאים או דיירים בלתי מיוצגים.
הסיוע המשפטי: בשלב כלשהו רחל אכן היתה מיוצגת על ידי עורך-דין מטעם הלשכה לסיוע המשפטי. אותו עורך דין נתן את הסכמתה להתפנות מהבית – בניגוד לרצונה. כאשר הבינה שזה המצב, פנתה שוב לסיוע המשפטי, אבל עד שזכתה שוב לייצוג והגיעה עם בקשתה לביטול פסק הדין לבית המשפט, פסק הדין היה חלוט, כלומר, אי אפשר היה כבר לבטלו. הליכי הזכאות לסיוע משפטי ארוכים ומייגעים ולא פעם נפגעות מכך זכויותיהם של הפונים.
לכאורה, אפשר לתבוע את עורך הדין הראשון – אבל מי בעצם ייצג את רחל? מי ישלם את שכר טרחת עורך הדין המייצג? ואיך, לעזאזל, זה יעזור ומאיפה יהיו הכוחות לאשה שנלחמת כדי לגמור את היום, כדי שיישאר לה גג מעל הראש?!
אך מעבר לכך, האם עמידר, שכבר דיברנו על תפקידה, צריכה "ליהנות" מהמצב הזה של חוסר ייצוג הולם? האם המדינה צריכה לנצל את חולשתן של אוכלוסיות מוחלשות במערכת המשפט במקום לבוא לעזרתן? ובואו נזכור – המדינה היא שסיפקה אותו ייצוג משפטי קלוקל...
רחל אמרה זאת בצורה מדהימה בסרטון: "כמה חוקים המציאו בשבילנו העניים!"
הצעות דיור חלופי: בשנים האחרונות אנחנו רואים שוב ושוב מקרים, שבהם מציעים לזכאים דירות רחוקות ממקום מגוריהם, תמיד בפריפריה.
ראשית, הדבר סותר את נהלי משרד השיכון עצמו. זכאותו של אדם לדיור חייבת להיות תמיד במקום מגוריו. אז איך זה שמציעים עקירה? שוב, כי אין דירות. ההצעות האלו הן מחפירות מכמה סיבות. ראשית, אם יש רשימות המתנה של שנים, צריך עוד דירות, אי אפשר להתחמק מזה; הפתרון הוא לא לזרוק את הזכאים לפריפריה. שנית, מה תעשה אשה שגם כך מתקיימת משכר נמוך או קצבאות בעיירת פריפריה, שבה אין מספיק מקומות עבודה הולמים, ואין לה במקום רשת חברתית או משפחה? מה יעשו שם ילדיה? ולבסוף: האם בכך שאדם זכאי לדיור ציבורי הוא מוותר על זכותו לבחירה איפה יגור ואיפה יגדלו ילדיו?
אז בואו נסכם: מה אנחנו אומרים על רחל כדוגמא לבעיות הדיבור הציבורי?
רחל לא זכאית לדיור ציבורי בגלל קריטריונים נפשעים ולא מקצועיים, שכל מה שעומד מאחוריהם הוא המחסור בדירות. רחל לא מוכרת כדיירת ממשיכה, ואנחנו לא בטוחים למה, אבל ידוע ממקרים אחרים, שרבות הפעמים בהן עמידר מנשלת דיירים ממשיכים מזכויותיהם על פי חוק. עמידר עושה זאת בעזרת עורכי דין מיומנים ולרוב כנגד דיירים לא מיוצגים משפטית. רחל הפסידה את זכותה על הבית בהליך משפטי, שבו היתה מיוצגת על ידי עורך דין רשלן שסופק לה על ידי המדינה. עד שהמדינה הגיעה לנסות ולתקן זאת, פסק הדין חולט ואי אפשר לערער עליו. לרחל הוצעו הצעות חלופיות – וכולן במקומות רחוקים, שם אין לה כל בסיס אישי או חברתי למגורים.
זהבה גרינפלד היקרה שלנו שונאת שאני מצטטת את השיר שלה, אבל המשפט הזה בעיני ממצה הכל: "אני חיה במרחב הדמוקרטי אבל מתה במרחב הבירוקרטי".
האם מאבקה של רחל צודק? אם שואלים אותי, ועוד איך. האם מאבקה של רחל הוא אישי, האם זהו מקרה חד-פעמי? ממש לא. המקרה של רחל מדגים חלק מהבעיות במערכת המושחתת והאטומה שנקראת דיור ציבורי, שלמרות מטרתה הסוציאלית היא הכריזה מזמן מלחמה על האוכלוסיות המוחלשות.
- יעל הבסי וערן חכים, "לאן נעלם הדיור הציבורי?"
- חגי מטר, "אני בוכה אבל אני לא מתביישת. שהמדינה תתבייש"
- צילומים: activestills; חיים שוורצנברג