חמש דקות מירושלים, בכביש היורד ליריחו, מיד אחרי הכניסה לאזור התעשייה של מישור אדומים, פנינו צפונה. אחרי כמה מאות מטרים רואים מחצבה גדולה, צמודה לכמה אוהלים ובקתות של משפחות בדווים. מסביב מדבר יהודה בצחיחותו ועל הכביש המוביל לענתות ולרמאללה חולפות מכוניות ורבים מסמנים V ומברכים להצלחת המאבק.
היינו ארבעה מתראבוט ירושלים, ובהמשך באו כמה מארגון העובדים מען, כולל מיכל שוורץ מחיפה. כעשרה פועלים ישבו תחת סככה מאולתרת בכניסה למחצבה על השמיכות וקיבלו את פנינו בברכות.
אנשי מען, ארגון העובדים התומך בפועלי המחצבה ובהתאגדותם מזה כבר כמה חודשים, אומרים שכל ביקור חשוב, חשובה התמיכה בכ-30 הפועלים השובתים כבר יותר מחודש. הוותיק ביותר עובד במקום כבר 17 שנה, והחדש ביותר "רק" שש. בזמן השביתה מקיימים משמרת מחאה קבועה בפתח המחצבה המושבתת, כשהם מתחלפים מידי פעם כדי לנוח.
הזיכיון לכרייה במחצבת סלעית, כך היא נקראת בפי הישראלים, ניתן בזמנו ע"י המינהל האזרחי לישראלי הגון ששמר על יחסים טובים עם העובדים, רובם מהשבטים הסמוכים, חתם איתם על הסכם הוגן למדי ושמר על תנאיו בנאמנות. האדמה שעליה נמצאת המחצבה אינה בבעלות פרטית. אחרי מותו קיבלו ילדיו את המפעל ואת הזיכיון בירושה, אך הם פחות דאגו לשמור על יחסי עבודה ותנאים סבירים ונתנו יד חופשית למנהל העבודה, הפועל כעת בחסות שפירא אחד, מתנחל מוותיקי המחתרת היהודית בשטחים, שמונה ליו"ר מועצת המנהלים של המחצבה.
המצב הידרדר עד כדי כך שהעובדים נאלצים לשבות בדרישה לזכויות בסיסיות ביותר שמגיעות לכל עובד בישראל ובשטחים כאחת: תלוש משכורת, תשלום המשכורת בזמן, תנאי בטיחות במחצבה, פינוי רפואי וביטוח במקרה של פציעה, כולל כיסוי הוצאות בבתי חולים והיעדרות מהעבודה. לכולם, ותיקים יותר ופחות, נמאס מהיחס המשפיל והתנאים המחפירים שבהם הם עובדים. בתי המשפט בישראל קבעו בעבר שמעסיקים ישראלים בשטחים חייבים להחיל את חוקי העבודה הנהוגים בישראל כלפי העובדים הפלסטינים המקומיים המועסקים על ידיהם, אך הפסיקות לא הפכו לתקדים מחייב כללי, וכך בכל מקרה חייבים להתגלגל מחדש במערכת המשפטית כדי להתדיין על דברים בסיסיים.
השובתים יושבים בסככה רוב שעות היום. מדי פעם באים לבקר אנשים וחלקם מעבירים פעילויות – שיעור יוגה, או נגינה בגיטרה ושירה משתופת. לאחר כשעתיים באים פעילים של מען, עם פיתות, טבולה וחומוס לרשות כולם, מדברים עם הפועלים, מתעדכנים ומסבירים גם לנו על המצב.
מקצתם מתחילים להתייאש ואומרים שלבעלי המפעל לא אכפת מהכסף שהם מפסידים על כל יום של השבתת המכונות, התחזוקה, הכרייה והשיווק. חשוב להם יותר להכניע את ההתארגנות של הפועלים הדורשים את זכויותיהם, בהנחה שהדבר יבטיח בעתיד את הגדלת הרווחים. לאורך השביתה יש להם בכל מקרה מקורות הכנסה אחרים.
רק התמדת הפועלים ואחדותם יכולה להוכיח להם שאין להם סיכוי להצליח. אנחנו מנסים לומר להם שזהו המבחן, ושאסור שהפועלים יישברו קודם.
מעניין גם לקרוא כאן פוסט שנכתב בנושא ב-30 ביוני.