עוד פיגוע דקירה ועוד דריסה — ספק תאונה, ספק פיגוע — ועוד פלסטיני שיתקוף בעוד שבוע באיזמל או בסכין או בגרזן ועוד תקרית מעורפלת שתסתיים בירי והרג.
כל אלה כבר שיגרה ויהיו שיגרה מדממת, שיגרת הקזת דם איטית, בין שטפי דם גדולים ודרמטיים יותר, שנקראים אצלנו "מבצעים".
ושיגרת הדמים הזאת היא תוצר של שיגרת הכיבוש והנישול, הכרוכה בסבל איום עבור הפלסטינים ומביאה ותביא עוד ועוד אנשים לידי ייאוש אלים. הכיבוש והנישול יצמיחו עוד ועוד שפיכות דמים, שמצמיחה כידוע בעצמה עוד דיכוי ושפיכות דמים נוספת.
רוב נפגעי תקיפות הייאוש יהיו מג"בניק או מג"בניקית משכונת מצוקה ישראלית, אברך מקרי, שוטר תנועה, נערה שממתינה לאוטובוס, אישה עם סלים שחוזרת מקניות. כל אלה קורבנות מזדמנים, פני הכיבוש וההתנחלות בקווי התפר של מפעלי ההתיישבות הציוניים. אלה בשר התותחים.
בדרך כלל לא ייפגעו מפעולות הייאוש של הנכבשים המרוויחים העיקריים של מפעלי הכיבוש וההתנחלות. לרוב לא ייפגעו סוחרי הנשק הישראלים הגדולים, דוגמת ברק ואלופים במיל' אחרים, לא ייפגעו ראשי הבנקים, שמממנים ומרוויחים מאות מיליונים מהמשך הכיבוש והלחימה, לא ייפגעו בעלי המפעלים הגדולים שמעבר לקו הירוק והמשקיעים הגדולים, שגרים בצד הזה של הקו הירוק בווילות המפוארות שלהם בפרברי העושר של מרכז הארץ. כל אלה לא יישרטו אפילו ויתנו לשני העמים, לאנשים הרגילים וקשי היום משני העמים להמשיך ולדמם, ולהמשיך לנפח להם את חשבונות הבנק.
לנו כואבת כל הקזת דם כזאת, כל דקירה, כל כדור מפלח בשר, כל גז מדמיע מחניק, כל השפלה במחסום, כל משפחה מתאבלת.
הגיע הזמן לזעוק די ולכוון את צעקותינו אל עבר מרוויחי הכיבוש והנישול.