בהפגנות נגד המלחמה בתוך ישראל בלט הניסיון של חלק מהכוחות הפוליטיים, שכן הפגינו נגד המבצע הצבאי לכל אורכו, לחפש דרכים להופיע בפני הציבור היהודי עם מסרים מופחתים, קלים לעיכול לכאורה, שאינם משקפים באמת את עמדותיהם.

קודם כל בשאלת המצור על עזה. כאשר בהפגנה נגד המלחמה נמנעים במכוון מלדרוש בעברית את הסרת המצור מעל עזה, בעלי הכוונות הטובות משתפים פעולה עם הנרטיב המרכזי של הממסד הישראלי, אותו נרטיב המוביל להצדקת המבצעים התכופים נגד עזה. הציבור אליו פונים לא מטומטם. בסופו של דבר, מי ששותף לגירסה, שלפיה החמאס אשם בהסלמות מול ישראל, לא ממש ישתכנע להתנגד למבצע צבאי. התפקיד של כוחות פוליטיים עקביים, שרוצים לחולל שינוי בתודעה הציבורית, הוא לומר אמיתות פשוטות, שמאתגרות את העמדות הרווחות, אמירות שמכוונות לשינוי הנרטיב והעמדות של חלקים בציבור. מי שאינם מוכנים לשים את המצור על עזה במרכז הדיון הפוליטי, ומי שלא רוצים לשקף ליהודים בישראל, שזה עתה בוצע טבח איום, לא מסוגלים לאתגר ולא יובילו שום תהליך של פוליטיזציה משמעותית בציבור היהודי. איני טוען ששלטים בהפגנה בהכרח יוצרים פוליטיזציה, אבל הם לוקחים חלק בעיצוב הדיון הפוליטי ומצריכים פעולה משלימה רב-מימדית מעבר להפגנות רחוב.

 

המסר השני האופייני הוא התכנסות "כלל מחנה השלום" סביב "פתרון שתי המדינות". במישור העמוק יותר, הצגת פיתרון שתי המדינות כאילו מדובר בעניין פשוט, שתלוי רק בהזזת נתניהו מראשות הממשלה והחלפתו בקואליציה של "מחנה השלום", מתעלמת מכך שיש בעיות מאוד רציניות בדרך להסכם שלום, שלא ניתן לעקוף אותן אם באמת רוצים להגיע להסכם שלום. הרי גם ליברמן בעד שתי מדינות וגם ציפי לבני; רוב המפלגות הציוניות מוכנות לחתום על הקמת מדינה פלסטינית תוך השארת גושי התנחלויות בידי ישראל, במסגרת פיתרון שמשאיר את רוב ירושלים המזרחית בידי ישראל ושמונע מהפליטים את זכות השיבה. יתרה מכך: חלק מהממסד הציוני חולם על מהלך כזה, שיאפשר באמצעות חילופי שטחים ואוכלוסייה לשלול את האזרחות הישראלית ממספר ניכר של פלסטינים במשולש. וזה לא רק חלום שלהם — זה איום של ממש. בתנאים כאלה מיחזור סיסמת "שתי מדינות לשני עמים" הוא מעשה מסוכן וחסר אחריות. אי אפשר לדבר היום ברצינות על שתי מדינות, בלי לדבר בבירור גם על הגבולות ביניהן, על הצורך לפנות התנחלויות, ועל הבטחת התושבות והאזרחות של הפלסטינים בתוך ישראל.

הגירוש מפאלוג'ה, ינואר 1949

 

המרכיב השלישי, שאליו מקפידים לא להתייחס, הוא שאלת הפליטים. סוגיית עזה איננה רק סוגיה טריטוריאלית, כפי שרצו שנאמין אנשי ההתנתקות. ההרס הנורא ברצועה כיום שם על השולחן שוב, כמו בכל סבב אלימות בעבר, את סוגיית הפליטים. בעזה יש ריכוז עצום של פליטים פלסטינים מעקורי 1948 ומגורשי שנות ה-50, שמוצאם בשטחים שהם היום ישראל. בלי פיתרונות צודקים לפליטים, פיתרונות שהם מעבר להקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית — לא יהיה סוף לסכסוך. הריסת בתיהם של רבבות פליטים — עבור רבים מהמבוגרים כבר בפעם השלישית או הרביעית בחייהם — הופכת את הפליטות שוב לסוגיה בוערת. לכן חלקם ישובו לתוך ישראל במסגרת הסכם שלום, חלקם ישתקמו בצורה כזאת או אחרת במקום הימצאם, אבל לכולם שמורות זכויותיהם כפליטים. בלי להעלות את סוגיית הפליטים, אי אפשר לבנות מחנה שלום אמיתי, כי בלעדיה כל אשליית שלום היא בגדר תרמית, שסופה עלול להיות מר. בסיפור הזה כבר היינו בשנות התשעים.

הצלחתו של הממסד השלטוני בישראל לומר "שתי מדינות" ולהציג בעיני הציבור בישראל את הפלסטינים כסרבנים קשורה בהחלט להיעלמותן מהדיון הציבורי הישראלי של סוגיות מפתח, שבלעדיהן לא ייתכן הסדר שלום: פינוי ההתנחלויות וזכויות הפליטים. אמירות אמיצות וישרות, לא נוחות ולא פופולריות בטווח המיידי, הן התנאי לבנייה של משהו שיוכל להיות בעתיד בסיס לתנועות שלום בישראל.

ובינתיים, חשוב להודות: אין כמעט "מחנה שלום" משמעותי בקרב היהודים. מחנה אוסלו חוסל על-ידי ברק ובן עמי; בעשור הקודם דאגו שרון ופרס לכך, שלא יוכל לקום שום מחנה שלום. אנחנו מעטים מכדי להיות מחנה. נתניהו רק קוטף את פירות ההתנתקות הפושעת, שמשמעותה היתה כיתור הרצועה וניתוקה מהגדה המערבית ויצירת היתר לטבח בכל סיבוב של הסלמה. תנועות שלום בישראל ודאי  יקומו על בסיס שותפות עם מי שהטעינו את מצברי הלגיטימציה של נתניהו בתחילת המבצע הצבאי הנוכחי – וגם יספקו לו לגיטימציה במבצע הבא — בין אם נגד עזה ובין אם נגד לבנון.

תנועת שלום רחבה בישראל, אם תקום, תצטרך להיות משותפת באמת, יהודית-ערבית, ותהיה חייבת לומר אמיתות רחוקות מאוד, ממה שהאוזן הישראלית הקונצנזואלית מוכנה לשמוע. לא רק מו"מ עם ממשלת האחדות הפלסטינית, לא רק שתי מדינות אלא גם זכויות הפליטים, פירוק ההתנחלויות והבטחת זכויות שוות ומלאות לפלסטינים בתוך ישראל — או לחילופין, פתיחת דיון על כינונה של מדינה דו-לאומית אחת בכל שטחי הארץ. גם פתרון זה — מדינה דו-לאומית על בסיס שוויון והגדרה עצמית לשני העמים — אם יקרום עוד וגידים, יהיה כרוך בפירוק התנחלויות, בשיבת פליטים ויישובם מחדש ובחלוקת משאבים מחודשת. תנועת שלום בישראל תצטרך לעמוד על הצורך בחלוקת מחודשת של המשאבים בתוך החברה היהודית-ישראלית וגם להשתחרר מתפיסות המדינה המערבית במזרח לטובת השתלבות במזרח הערבי כשווים בין שווים. היא תצטרך להיות תנועה הרבה פחות לבנה, יותר מזרחית, יותר עממית ומגוונת.

אין דרך קצרה ופשוטה לשלום. יש בהחלט דרך המובילה להסדרים מדיניים, אבל הדרך הזאת לא עוברת באחיזת עיניים.