• דברים בכנס השמאל, בחברון, מאי 2011 - חררדו לייבנר, תנועת התחברות-תראבוט1

מה רוצה הממסד השולט בישראל?

קהל

מאז קיץ שנת 2000 רוב האליטה הפוליטית הישראלית עסוקה בניסיון לעצב ולכפות מציאות קולוניאלית וניאו-קולוניאלית על הפלסטינים בגדה, ברצועה ובמזרח ירושלים. הרעיון המשותף לראשי קדימה, העבודה, הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו וכן למגזרים אחרים המהווים את הממסד הפוליטי הישראלי הוא השלמת תהליך הקולוניזציה וסיפוח של גושי התנחלויות בגדה המערבית, יחד עם העברת העם הפלסטיני משלטון כיבוש או ממובלעות מכותרות למעין שלטון עצמי תלוי וכפוף לחלוטין לשליטה, פיקוח וניצול מצד גורמים אינטרסנטים ישראליים ובינלאומיים.

גם חילוקי הדעות הקיימים בין קבוצות שונות בממסד הישראלי לגבי עומק הנסיגה שהן מוכנות לה או ביחס לתנאי השלום אינם משנים את הקונצנזוס הבסיסי הזה. מקסימום השלום שהאליטה הישראלית הנוכחית מוכנה לו בתנאי יחסי הכוחות הנוכחיים כפי שהיא תופסת אותם – הוא מדינה פלסטינית שגבולותיה נשמרים על ידי ישראל (חלקם ישירות, חלקם בעקיפין), שכלכלתה תלויה לחלוטין בכלכלה הישראלית ומווסתת לפיה, שיש בה מספר התנחלויות, שאין לה זכות בלעדית לשימוש במקורות המים שבתחומה, שנקודות שונות בשטחה נתונות לפיקוח צבאי ישראלי, שהתנועה בין חלקיה ניתנת לחסימה פשוטה בידי הצבא הישראלי בכל רגע נתון, שארה"ב מפקדת על הצמרת הצבאית והמשטרתית שלה, ושחלק ניכר מכוח עבודתה עובד ללא ברירות אחרות במפעלים באזורי תעשייה "משותפים", ללא זכויות וללא הגנות ככוח עבודה זול וזמין.

אני לא ממציא כאן שום דבר מדמיוני ולא מסתמך על איזה שהם מסמכים ותוכניות סודיות אלא מתאר מה שבפועל ממשלות ישראל עושות בעקביות בשטח על מנת לעצב מציאות כרצונן.

קשיים והתנגדויות לתוכניות הממסד השליט

הכוונות האלה נתקלות בלא מעט בעיות והתנגדויות.

חלקן נובעות מהמתחים והפערים עם אותם חלקים בימין הישראלי אשר פועלים למימוש חזונות ציוניים מרחיקי לכת יותר של השתלטות על כל שטחי פלסטין. אלה ממשיכים להרחיב התנחלויות בגדה המערבית, חיזקו את אחיזתם בתוך תנועת הליכוד, יש להם מאחז איתן בתוך עיריית ירושלים וצברו כוח משמעותי אפילו בצמרת הביטחונית הישראלית.

התנגדויות אחרות לתוכניות הכפייה הישראלית נובעות מהפער והסתירה ביניהן לבין הרצונות והאינטרסים של שכבה מובילה ברשות הפלסטינית, שאולי מוכנה להתפשר בהרבה נושאים, אבל לא מסוגלת לבלוע את כל החבילה שהממסד הישראלי מנסה להכתיב לה. התכתיבים הישראלים הם כאלה שלא יכולה להתקיים מנהיגות פלסטינית שתוכל להשלים איתם, מה גם שהתכתיבים הישראלים הם דינמיים ונוטים לגדול ככל שמתרחבות ההתנחלויות.

אבל הסתירה העמוקה ביותר היא בין הפרויקט הקולוניאלי המחודש הזה לבין האינטרסים של שכבות רחבות בעם הפלסטיני. ההתנגדות העממית הברורה ביותר למהלך יצאה מתוך אותם חלקי העם הפלסטיני שנתקלו באופן הישיר ביותר בנסיונות לממש את התוכנית – במיוחד באזורי הגדר, בחברון עצמה ובדרום הר חברון. ההתנגדות לגדרות ההפרדה העמידה מכשול משמעותי למימוש התוכניות הישראליות. במובן הזה, המאבקים בבלעין, בבודרוס בעבר, וכיום בשייח' ג'ראח ובסילואן ובמקומות נוספים הם מאבקים שמאתגרים נקודתית ומקומית את המהלך הקולוניאלי המעודכן. ההתנגדות העממית הזאת, לעתים בשותפות בינלאומית וישראלית, היא חשוב ויש להרחיבה.

אבל תפקידי כאן הוא להתמקד במה שקורה בתוך החברה הישראלית. הזכרתי כבר את ההתנגדויות מימין בתוך החברה הישראלית, התנגדויות שחלקן נובעות מעוצמתו של מיתוס ההתיישבות בארץ-ישראל, שחלק מהממסד עדיין שבוי בו ומתקשה להשלים עם תיחומו הטריטוריאלי, עם ויתור על המשכתו ברחבי הגדה המערבית. ישנם יותר מסימנים מדאיגים שהמימסד הזה מתכוון להפנות ולתעל אל תוך ישראל, על חשבון הפלסטינים של 48, הפלסטינים אזרחי ישראל, את התסכול מעקירת התנחלויות. זה דבר מסוכן ביותר. בפועל זה מה שקורה בנגב בשנים האחרונות: הפניית מאמצי התיישבות מחודשים תוך נישול. מהלך הזה עלול לקבל תנופה דרמטית לאחר נסיגה נוספת בגדה המערבית. כמעט כל נסיגה טריטוריאלית ישראלית משמעותית מאז 1982 לוותה אחר כך במהלך תוקפני, שבין היתר נועד לפצות בתוך הזירה הישראלית על הגאווה הלאומית הפגועה. לכן עלינו להיות ערניים ודרוכים גם במקרה של נסיגה משמעותית.

מעבר לכך, גם אם הוא מתכוון להגיע למה שהוא תופס כפשרה טריטוריאלית משמעותית עד כדי הקמת מדינה פלסטינית חצי-ריבונית, הממסד הציוני לא ויתר לגמרי על תוכניות מגירה מרחיקות לכת יותר. בתנאים מסוימים – במקרה של הכשלת התוכנית העיקרית, בתנאי מלחמה, כאשר מתרחשים זעזועים במישור הבינלאומי כתוצאה מהתפתחויות בלתי צפויות, או כאשר ייראה שישנה אפשרות נוחה – תמיד יהיה גרעין משמעותי בממסד הציוני, שישמח להוביל להסלמה ולנסות להביא לגירוש ולשינוי המציאות הטריטוריאלית בכוח הזרוע. אם רק ייווצרו מבחינתו התנאים הנוחים, אם רק תהיה להם הזדמנות.

חלק מההתנגדויות מימין, בתוך הממסד, נובעות משיח הפחד, המטופח בקפדנות על ידי כלי התקשורת הישראליים, פחד שיש לו היבטים גזעניים כלפי הפלסטינים והעמים הערביים והאסלאם בכלל.

אבל – וחשוב לי לומר את הדברים האלה – זהו גם פחד שנשען על דברים מאוד ממשיים. זהו פחד שגם קשור לדרך שבה נתפסות בקרב היהודים הישראלים פעולות ההתנגדות הפלסטינית לקולוניזציה הציונית לאורך ההיסטוריה ועד ימינו. למה אני מתעכב על כך? כיוון שהפחד הזה, שהוא ממשי אצל רוב הישראלים, לא רק מקשה על הממסד הנוכחי להגיע לנקודת האיזון שאליה הוא חותר, של נורמליזציה ניאו-קולוניאלית. הפחד הזה, פחד קיומי, גם מקשה עלינו מאוד להציג אלטרנטיבה לא-קולוניאלית. זהו הגורם העיקרי שכנגדו עלינו לעבוד קשה כשאנחנו באים לדון עם ציבורים יהודיים בישראל על יחסים אפשריים אחרים בין שני העמים.

[הבהרה בעקבות שאלות מהקהל בסוף ההרצאה: צריך להבהיר: לעמים הנמצאים תחת כיבוש ודיכוי ישנה הזכות המלאה להתנגד לדיכוי בדרך שהם יבחרו. זה ודאי נכון גם ביחס אליכם. רק לעם הפלסטיני הזכות לבחור איך לבטא את התנגדותו ואיך להיאבק על חירותו. איני בא בשום אופן לומר לכם איך ומתי להיאבק. הלגיטימיות לבחירת דרכי המאבק נמצאת רק אצלכם. לא לי ולא אף ישראלי, אזרח המדינה הכובשת ומי שנהנה מפריבילגיות מסוימות כתוצאה ממצב הדיכוי, ישנה זכות לומר למדוכאים אם להיאבק בדרך מסוימת. מתוך סולידריות עם המאבק לשחרור מדיכוי חובה עלי לומר לכם, כדי שתיקחו זאת בחשבון, איך צורות התנגדות מסוימות משפיעות על הציבור בישראל. הדבר נתון לשיקולו של העם הפלסטיני, וחובתי הסולידרית היא להציג אותו ולומר לכם דברי אמת. אבל, איך להיאבק, מתי, באילו אמצעים – זו שאלה בלעדית של הכוחות הפוליטיים של העם הנמצא תחת דיכוי, וברור שזו גם שאלה שיש לה הקשרים רבים.]

הסתירות של תהליך קולוניאלי במסגרת ניאו-ליברלית

לפני הדיון בשאלה מה אנחנו יכולים לעשות כדי להציב בפני החברות שלנו אלטרנטיבה משותפת, אופק משמעותי של דה-קולוניזציה, עדיין צריך לומר כמה דברים על הסתירות הקיימות בתוך החברה הישראלית.

הנורמליזציה הניאו-קולוניאלית אליה חותר הממסד הישראלי היא גם נורמליזציה ניאו-ליברלית. הניאו-ליברליזם מנחה את המדיניות הכלכלית והחברתית של ישראל מאז אמצע שנות ה-80 וכבר הביא לפירוק משמעותי של מה שהיתה מעין מדינת רווחה ליהודים שבין אזרחי ישראל.

בשלב הראשון, בשנות ה-80 וה-90, הפירוק הזה מזכויות חברתיות, מהגנות וסובסידיות של המדינה לשכבות העממיות, שימש היטב את מהלך ההתנחלות. ההתנחלויות העירוניות (קריית ארבע, אריאל, מודיעין עלית, מעלה אדומים וכדומה) הפכו לדרך היחידה עבור הרבה ישראלים עניים או מהמעמד הבינוני הנמוך להשיג דירה יחסית מרווחת ומסובסדת. כך גם פרחו להם אזורי תעשייה בתמיכה כספית ובטחונית של מדינת ישראל בשטחים הכבושים ושימשו כאמצעי לשיפור מצבם הכלכלי של משקיעים בעלי הון מועט.

אבל מעבר לזה, המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית הלכה וכירסמה בערבות ההדדית בחברה היהודית בישראל, באמון של האזרחים ברשויות, בלכידות היחסית גבוהה שמאפיינת חברות מתיישבים. תחת הניאו-ליברליזם גם העמיקו הפערים הכלכליים, גבר הניכור המעמדי-תרבותי, שבישראל יש לו הרבה מאוד פעמים גם משמעות עדתית, וגם נסדקו כתוצאה מכך הנאמנויות הפוליטיות הישנות. רוב הישראלים, אם לשפוט לפי דפוסי ההצבעה שלהם בעשור האחרון, לא הצביעו שלוש פעמים רצוף לאותה מפלגה. אחוז משמעותי של הישראלים עברו דה-פוליטיזציה או פיתחו גישה הרבה יותר חשדנית ואף צינית כלפי המערכת הפוליטית.

עם זאת, הפחד מפני הפלסטינים והרתיעה מהשתלבות במרחב הערבי – רתיעה הנשענת על גזענות תרבותית שטופחה משך עשורים, על שאריות של מיתוסים ציוניים ובעיקר על דה-הומניזציה מתמשכת שהיא תוצר לוואי של הסכסוך – עדיין מניעים את ההתנהגות הפוליטית של הרבה מאוד ישראלים ובמידה רבה מעניקים עדיפות אלקטורלית לזרמים הימניים של הציונות.

בתנאים האלה ישנה סכנה גדולה שגורמים פאשיסטיים חסרי עכבות ינצלו את שילוב התנאים שתיארתי. ואכן, אנחנו רואים את חלקם יושבים בממשלות האחרונות ומובילים בציניות גמורה לשפיכות דמים אינסטרומנטלית: ברק, ליברמן, ישי, נתניהו.

להערכתנו, אין כיום גם "כוחות שלום" משמעותיים מספיק גם בתוך המפלגות הציוניות. השמאל הציוני נכשל כישלון חרוץ בתהליך אוסלו והוכיח את מגבלותיו פעם אחר פעם בכל משבר מלחמתי – האחרון שבהן בתמיכת ראשי מר"צ במתקפה האווירית על עזה בדצמבר 2008. כוחות ציוניים מתונים אחרים חסרים כל אמינות ונוטים ליישר קו עם התוקפנות הימנית בשעת משברים (עמיר פרץ במלחמת לבנון 2006) ולא מסתירים את יחסם הגזעני, המזלזל והמתנשא כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל. לכן אנחנו לא בונים אסטרטגיות המכוונות לקדם בריתות או הבנות עם המפלגות הפוליטיות הציוניות הקיימות.

אפשרויות וכיווני פעולה בישראל

לעומת זאת, בתנאים האלה אנחנו גם מזהים אפשרויות פעולה לשינוי משמעותי בקרב שכבות חברתיות יהודיות שעד כה שמשו ככוח המילואים של הימין הישראלי. אותנו מעניין רוב הציבור הישראלי ולא נציגיו הפוליטיים הנוכחיים. אנחנו בוחרים לפנות לבניית בריתות בתוך החברה ולא בתיווכן של המפלגות הפוליטיות הממסדיות.

לנו ברור כיום, ששום שינוי משמעותי לא יתרחש ביחסי הכוחות הפוליטיים בישראל ללא הגברת המאבקים החברתיים, ללא גיוס של המדוכאים, המנוצלים והמקופחים בתוך החברה הישראלית למאבק כנגד הממסד הציוני-קפיטליסטי השולט. בפעילות שלנו אנחנו יוצרים שותפויות סביב מאבקים קונקרטיים על זכויות חברתיות, דיור, עבודה, בשכונות העוני, כנגד הפרטת החינוך ושירותים חברתיים אחרים ונגד הפליות גזעניות-עדתיות.

הנה אחת מנקודות החולשה ההיסטוריות של הפרויקט הציוני, שלא תמיד מתנגדיו ידעו להתייחס אליו. הגזענות הקולוניאליסטית המופעלת כלפי הפלסטינים וכלפי עמי ערב בכלל מופעלת גם בתוך היחסים הפנים-יהודיים כלפי תרבותם של היהודים ממוצא ערבי ומזרח-תיכוני או אסיאתי ואפריקני בכלל. חשוב מאוד לחשוף את המנגנון הזה, שבא לידי ביטוי באוריינטציה התרבותית של ישראל, באירופוצנטריות של האליטות שלה, כמו גם בברית האסטרטגית שלה עם האימפריאליזם המערבי (שכוללת גם הזדהות עמוקה עמו), וגם בקיפוח החברתי היומיומי של בנות ובני עדות המזרח בישראל עצמה. לכן אנחנו חושבים שיוזמה כמו רוח ג'דידה, אשר הוקראה כאן היום, היא יוזמה חשובה מאין כמוה ואנחנו משוועים למענה פלסטיני וערבי ליוזמה הזאת, כדי שיהיה אפשר להרחיבה ולפתחה לזרם משמעותי בתוך החברה הישראלית.

מאבק נחוש כנגד ההפליה ומנגנוני ההפרדה הפנימיים בתוך ישראל, לשוויון אזרחי ולאומי בין אזרחים יהודים ופלסטינים הוא היבט אסטרטגי אחר של הניסיון שלנו לבנות אלטרנטיבה לקיום הקולוניאלי שהציונות מייצרת. המאבק של המיעוט הפלסטיני בישראל למען שוויון זכויות, כנגד מעשי נישול וקיפוח יומיומי, אם הוא מנוהל נכון, ללא פשרות עם העוול אבל גם ללא איומים מיותרים על האזרחים היהודים –מסוגל לייצר שינוי משמעותי ביחסי הכוחות הפוליטיים בישראל. ראשית, הוא מסוגל לגייס באופן פוליטי ומשמעותי את האוכלוסייה הפלסטינית של ישראל, שלצערנו עדיין ברובה לא ממש מגויסת למאבק בציונות ועוברת בחלקה תהליכים מסוכנים של דה-פוליטיזציה, תהליכים שרק משרתים את הנצחת עליונותו של הממסד הציוני. מעבר לכך, מאבק כזה, אם הוא ממוקד במטרתו אינו מתועל להתנגשויות בין אוכלוסיות, יש לו הפוטנציאל לסייע בפקיחת עיניהם של יהודים רבים לתהליך הקולוניאלי ולעורר בהם מודעות ביקורתית לציונות ולקיומם כאן בארץ ובמזרח התיכון. השותפות היהודית-פלסטינית, שמתאפשרת בקלות רבה יותר בתנאי המאבק בתוך גבולות 48, משנה באופן מובהק את התודעה של מי שנחשפים אליה מקרוב ומאפשרת להם לתאר לעצמם קיום אחר.

בהמשך תשמעו מחבר אחר בתנועה על המאבק, שהתנהל בשנה האחרונה ועדיין מתנהל על אל-עראקיב שבנגב וכיצד הוא מביא לשינוי פוליטי מסוג זה, לפחות במעגלים מסוימים. אפשר להביא עוד דוגמאות ממאבקים על הכרה בכפר דהמש, הסמוך ללוד ורמלה, או ממאבקים נגד נישול דיירים פלסטינים ביפו וכיצד הצלחנו – במידה מסוימת – להביא לשיתופי פעולה יהודיים-ערביים מיוחדים; ועל כך אולי תדבר גם אחת מהפעילות הבולטות בתראבוט בהמשך.

השותפות הזאת, היהודית-פלסטינית, יכולה להתקיים רק במסגרת מאבקים אנטי-קולוניאליים מובהקים, גם אם הם נקודתיים. אנחנו דוחים את כל הניסיונות האחרים ליצירת דיאלוג, דו-קיום או שותפויות למיניהם המבוססים על קבלת יחסי הכוח הנוכחיים והנצחתם. איתגור יחסי הכוח והתנגדות ולתנאי הכיבוש והקולוניזציה צריכים להיות המבחן העיקרי, תנאי מקדים לכל שותפות יהודית-ערבית.

ברור לנו ששותפות כזאת היא עוד יותר מסובכת כאן בתנאי הכיבוש בגדה המערבית. חלקנו התנסינו בה בפעולות שונות במסגרת תנועת תעאיוש בתחילת שנות ה-2000, בעיקר כנגד הסגר והכתר, אבל גם נגד הנישול וגם נגד הגדר וההתנחלות. אין ספק שעיני ישראלים רבים נפקחו במהלך הפעולות המשותפות, ואנו מניחים שהן קידמו את הפוליטיזציה ואת הגיוס הפעיל של הפלסטינים שנטלו בהן חלק. תמיד נהיה מוכנים לבחון יחד פעולות מקומיות כאלה – ללא אשליות, מתוך מודעות לקושי ולמחירים שמשלמים המשתתפות והמשתתפים ולצורך לבחור אותן בזהירות ומתוך התכוונות להשגת תוצאות ראויות.

הצורך בשותפות אסטרטגית

עם זאת, אנחנו חושבים שיותר מפעולות משותפות אנחנו צריכים לפתח בחודשים הקרובים הבנות אסטרטגיות נוכח התהליכים הפוליטיים, שהממסד הציוני מבקש להוביל, ושגם האימפריאליזם האמריקאי ינסה לקדם יחד עם סקטורים שונים בפלסטין ובתוך הממסדים הערביים הנשמעים לו.

יחסי הכוחות באזור משתנים. ההתקוממויות הדמוקרטיות הערביות, עליהן אנחנו מברכים בחום, משנות את יחסי הכוחות ויוצרות אי ודאות גדולה. עלינו להיות מתואמים כדי להגביר את האפקט של הפעילות שלנו לכיוון הכללי המשותף של דה-קולוניזציה ולמען הכשלת ניסיונות הנורמליזציה הניאו-קולוניאלית – תוך כדי הצגת אופק אחר: לא מלחמת נצח, אלא קיום אחר, שוויוני וצודק יותר, מתקן עוולות ומרפא פצעים, לבני ובנות שני עמינו.

ברור לנו שאתם, כוחות השמאל בגדה המערבית, כוחות הנאמנים לאינטרסים העממיים, יכולים להקרין באופן חיובי ביותר על פעולתנו בתוך ישראל, ואין לנו ספק שיש בידנו, למרות כוחנו הצנוע, להקרין באופן חיובי על פעילותכם. חשוב מאוד שנבנה מסגרות התייעצות ותיאום שוטף כדי למצוא את הדרכים המועילות ביותר לכך. אין לנו ספק, שיחד נהיה מסוגלים להציב לשני עמינו אלטרנטיבה שאומרת, שניתן לקדם התנגדות נחושה לקולוניזציה הציונית תוך הבטחת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, בלי לשלול את היהודים ובלי לשלול את זכויותיהם, ואין לנו ספק, שניתן להתניע תהליכים של התערות יהודית מחודשת במזרח התיכון תוך שלילת העליונות הקולוניאליסטית המערבית ותוך השבת זכויות ותיקון עוולות לבני ובנות העם הפלסטיני, בתוך ישראל, בשטחים הכבושים ובגולה באשר הם.



[1]זו הגרסה הכתובה שהוגשה לוועדה המארגנת של הכנס. בשל שינוי בלוחות הזמנים, נאלצתי להקריא רק את חלקה בכנס עצמו, תוך דילוג על פסקאות שלמות. הוספתי כאן קטע מתוך התגובה שלי למספר שאלות שעלו בתום ההרצאה.