ביום חמישי, 1.8, הצטרפתי עם מאות פעילים ופעילות להפגנה נגד תכנית פראוור שהתקיימה בצומת להבים. באוטובוס בדרך נערכנו לכל תרחיש אפשרי. לא ידענו אם נפגוש בשוטרים נושאי אלות, מג"בניקים חמושים בגז מדמיע, אם עלינו להיערך למעצרים או אפילו, חס וחלילה, לירי כדורי גומי. כשהגענו לצומת גילינו במהרה שני דברים: האחד, שהמשטרה נערכה בכוחות עצומים למולנו. השני, שאנו מובלים אחר כבוד למתחם מסומן ומגודר, בו נשהה בשעות הקרובות, כמעט ללא עימותים.
היינו כמה מאות מפגינים. עמדנו במקום בו אנשי הכפר אל-עראקיב עומדים במשמרות מחאה מידי שבוע זה שלוש שנים, מאז נהרס כפרים לחלוטין ביולי 2010. לאחר שעתיים עלינו חזרה על האוטובוסים וחזרנו הביתה. בדרך יצא לי לשמוע מפעילים ופעילות שהקדישו בשבועות האחרונים שעות ארוכות לפעילות נגד תכנית פראוור, כי הם מאוכזבים. ההפגנה לא היתה מה שציפו לו. העמידה בתוך "הכלוב" המשטרתי נראתה להם כוויתור, אפילו כניעה לצו המשטרה. יתרה מזאת, הם אמרו, בלי עימות – יהיה סמלי ככל שיהיה – אין שום סיכוי לפרוץ את חומת האדישות התקשורתית והציבורית ולהביא לעצירת התכנית.
המאמר הזה הוא המשך לשיחה שניהלנו בדרך, והוא גם תזכורת לכולנו, שהמאבק נגד הנישול בנגב לא התחיל אתמול, וגם לא באחד באוגוסט. אפילו לא ביום האדמה, או בהריסה הגדולה של אל-עראקיב. המאבק הזה נמשך כבר למעלה מששים שנה. הוא מנוהל בעיקר על ידי תושבי הנגב, ואנחנו – גם מי שהצטרף אליו לפני כמה שנים – בגדר מי שהצטרפו אליו ממש לאחרונה. אנחנו מצטרפים למאבק, שנטוע בחיי היום-יום של מאות אלפי נשים וגברים במובן זה שהוא לא מבוסס על פעולות פוליטיות "מרגשות", "דרמטיות", שחורגות משטף החיים, אלא דווקא על ההמשכיות העיקשת של שמירה על חיי היום-יום – למרות הכל.
עשרות אלפי בדואים בנגב, נשים וגברים, ילדים ותינוקות, ממשיכים לחיות בכפרים הבלתי-מוכרים. בכל יום שהם עומדים במריים ומחזיקים בקרקע, הם מכשילים מדיניות של נישול. להחזיק בקרקע – לא לרגע, לא לכמה שעות, במשך 65 שנה, ולא באופן סמלי בלבד – זוהי פעולה ישירה. המחאה נגד תוכנית פראוור מתבססת על העקשנות וההקרבה האלה. היא מתאפשרת במידה רבה בזכותן.
אמו של ידיד קרוב, אם לתשעה ילדים, שחיה כל חייה בכפר מסורב הכרה, סיפרה לי על גידול ילדיה:
בימים ההם זה היה פשוט כל-כך קשה... זה היה אתגר. אולי זה בעצם כוח ההישרדות, שהשאיר את המשפחה [במקום]. כשהייתי בהיריון, הייתי לוקחת ילד על הכתף והולכת מפה, מהכפר בגשם... גם כשיורד גשם, ויש בוץ, רוח, קור... הולכת [מהכפר] למרפאה – שזה בתוך רהט. לטפל בילד וגם להחזיר אותו משם. אנחנו מדברים על מרחק של 7–8 ק"מ. ללכת ואחר כך לחזור זה לא מרחק קטן. איזו אשה, יהודיה או אחרת, אילו אנשים יכולים לעשות את זה – מפה לשם – בתנאים האלה?
דבריה מאירים בעיני היבט חשוב מאוד, שלעתים אנו נוטים להתעלם ממנו. החיים בכפרים הלא-מוכרים במשך 65 השנים האחרונות הם חלק בלתי נפרד ומהותי ממאבק האזרחים הערבים בנגב נגד הנישול. תנאי החיים בכפרים מסורבי ההכרה אינם רק תוצאה של הזנחה, של התעלמות ואפליה מצד המדינה. באמצעות יצירת התנאים האלה ניסו השלטונות – והם ממשיכים לנסות – להפוך את חיי התושבים לבלתי-נסבלים, להמאיס עליהם את השהות על אדמתם כדי שיעזבו אותה. והתושבים משלמים מחיר איום על כך.
מאבק ההישרדות, שעליו מדברת אשה זו ועוד רבות ורבים אחרים מתושבי הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, מורכב מאינספור מעשים יומיומיים של שרידה, התמודדות עם הקשיים, שחיים כאלה מציבים בפני תושבי הכפרים. החיים בכפרים מסורבי-ההכרה הם מעשה פוליטי בעל חשיבות מרכזית במאבק על האדמות – מעשה מתמשך וקשה. הם לא רק מאבק שרידה: להחזיק מעמד בתנאים אלה היא-היא ההיצמדות לקרקע. כך נשמרת החזקה על האדמה.
אז מי בעצם משתתף במאבק נגד תוכנית פראוור? בצד המשתתפות והמשתתפים בהפגנות המחאה, המאבק הזה כולל שותפות ושותפים סמויים מן העין. אלה שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר – גם בלי להיעצר בהפגנה. רבות ורבים אחרים אינם יכולים בינתיים להגיע בעצמם לפעולות מחאה מוכרזות. מאבק השרידה בכפרים מסורבי ההכרה לא מקל על ההשתתפות בהפגנות. אבל ההתמודדות של נשים וגברים בכפרים הבלתי-מוכרים אינה מוגבלת לשעות (הלא-קלות) של התמודדות עם כוחות המשטרה והיס"ם; היא נמשכת כל הזמן. זהו המאבק היומיומי, המתמיד והעיקש – ואותו עוד לא הצליחה המדינה להביס. זו בדיוק הסיבה לכך שאנשי המועצה לבטחון לאומי ושותפיהם הגו את תוכנית פראוור – מערך אמצעי דיכוי המפר זכויות אזרח יסודיות באופן שאין דומה לו מאז מאז ימי הממשל הצבאי בנגב.
ידיד קרוב שלי, המתגורר בכפר לא-מוכר צפונית לרהט, סיפר לי פעם על מתכנן, שהגיע להציע לאחד הכפרים הלא-מוכרים להעתיק את מקומו ולהתחיל להתבסס כלכלית על תיירות במקום על חקלאות:
... מה החשיבה שלו [של המתכנן]? שאפשר לתכנן משהו תיירותי ליישוב. אנשים אמרו: כבודו, אנחנו לא מאמינים בתיירות; אנחנו אנשים שמגדלים כבשים. תחשוב איך אנחנו נמשיך להתקיים. "לא – אתם צריכים למכור את העדר שלכם, תפסיקו עם הזבל הזה.." [והאנשים:] אבל אלה לא החיים שלנו. הוא לא רוצה להבין. הוא חי עם כלב בבית; הוא אומר: "תביאו כלב, חתול, אולי אפילו ילד." אבל ככה אתה חי בתל אביב; אנחנו חיים פה בנגב, וזה לא מעניין אותנו... בא לו [למתכנן] לעשות איכות-חיים למישהו. מהי איכות החיים שלי? אני קובע מה האיכות חיים שלי.
כמי שאינם חיים בכפרים הלא מוכרים ומגיעים רק לרגע או לכמה רגעים, נכנסים ויוצאים מהמאבק, עלינו להקשיב היטב לדבריהם של אנשי הנגב. מי יובילו את המאבק? אין ספק: מי שהאדמה היא אדמתם, שהנגב הוא מקום מושבן ומקום מושבם – הנשים והגברים של הנגב. אין טעם לבוא לעזרת הנגב בגישה של מי שמתיימר לדעת הכל: אנשי המקום התנסו במאבקים ארוכים. הם ישלמו גם את מחיר המאבק מעבר לרגעים שלאחר סיומה של פעולת מחאה. אלה מאיתנו שמצטרפים עכשיו למאבק נגד תוכנית פראוור צריכים לזכור, שהמאבק נגד הנישול נמשך כבר עשרות שנים. הנסיון המצטבר בו – והצלקות שהשאיר – הן נקודת ההתחלה, לא הציפיות והתקוות של מי שבא מבחוץ. המאבק הזה נבנה מול נסיון היסטורי מורכב – על רקע פילוגים עמוקים וצלקות ואזהרות והפחדות. מול דיכוי. רק אנשי המקום יכולים להתמודד איתם.
מי שהזכיר לכולנו את המימד הזה בהפגנה בצומת להבים ב-1.8 היו אנשי אל-עראקיב. הם הזכירו לנו, מהו המקום שבו אנחנו עומדים: המקום שבו זה שלוש שנים, שבוע אחר שבוע, הנשים והגברים והילדים של הכפר עומדים ומפגינים במחאה על הרס כפרם וניסיונות המדינה לנשל אותם מאדמתם. הניסיונות האלה לא כללו רק בולדוזרים וריסוס חומרי הדברה מן האוויר שפגעו בבריאותם; הם כללו גם מכות, גז מדמיע וכדורי גומי על נשים, ילדים וגברים שהעזו להישאר על אדמתם. יש משמעות עמוקה לכך, שפעילות ופעילים רבים, פלסטינים וישראלים, הצטרפו להפגנה האחרונה נגד תוכנית פראוור וימשיכו ויחזקו את ההפגנות הבאות. יש לכך משמעות עצומה עבור חברינו וחברותינו בנגב. נבוא לחזק אותם – וגם ללמוד מהם שיעור בעקשנות.
צילומים:
- צילומים: שירז חזן-גרינבאום וקרן מנור, activestills (רהט, 27.7.2013; עתיר/אום חיראן, 12.7.2013)