בשבועיים הראשונים של נובמבר, יצאו שלושה מחברי תראבוט — פאדי שביטה, יעל בן-יפת וכותב שורות אלו לסיור פוליטי-חברתי בעיר טולוז והסביבה. העיר טולוז הינה עיר תאומה של תל-אביב. משלחות מתל-אביב הרשמית לא מגיעות בהרכב כזה...

הרכב המשלחת שלנו היה קשור במסר שלה: להראות את הפנים האמיתיות של תל אביב, ה"עיר הלבנה", זו שמחקה את זכרם של ששה כפרים פלסטינים שהיו קיימי בתחומיה, שבה נמשך פרוייקט ייהוד יפו במקביל לנישול תושביה הפלסטינים; תל-אביב שבה משלמים התושבים המזרחים בכפר שלם ובשכונות הדרום האחרות את מחיר המדיניות הניאו-ליברלית, ספסרות הנדל"ן ותהליכי הג'נטריפיקציה וההכחדה התרבותית של יהדות המזרח. עיר שבה מגרשים מהגרי עבודה ומאיימים בגירוש על ילדי המהגרים.

המסרים שלנו, חברי התחברות-תראבוט, מורכבים ככל שיהיו, על הצורך בדה-קולוניזציה של החברה הישראלית התקבלו ברוב המקרים בהפתעה רבה ובאהדה. פעילים רבים עוקבים מקרוב אחר הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אך רצו לשמוע מפינו על תהליכים חברתיים עמוקים בחברה הישראלית ועל הקשרים בין אי-שוויון וקיפוח בתוכה לבין הכיבוש והקונפליקט.

מצדנו, הסיור היה הזדמנות ללמוד את המציאות הצרפתית וסתירותיה. נפגשנו עם אנשי חינוך, עובדים סוציאליים, ועדי סולידריות עם פלסטין, תנועת נשים מוסלמיות, פעילים אנטי-מיליטריסטיים, פעילים נגד גירוש פליטים ומהגרי עבודה, נציגי תנועה למען זכויות האסירים, פעילי שכונות, תנועה פוליטית למען האוטונומיה של אזור דרום מערב צרפת (אזור אוקסיטניה) ועוד.

באזור טולוז בולטת במיוחד נוכחות תנועת הסולידריות עם העם הפלסטיני. אין יישוב שבו אין ועד סולידריות. המודעות ביחס לכיבוש קיבלה תאוצה בשנים האחרונות, אבל בייחוד מאז הטבח בעזה. בולטות יוזמות להחרים מוצרים מן ההתנחלויות, מוצרים חקלאיים שמפיצה חברת אגרקסקו, המיוצרים תוך ניצול פרוע של פועלים פלסטינים מהשטחים הכבושים, ויוזמות מעשיות לתמיכה בחברה הפלסטינית תחת הכיבוש.

יחד עם זאת, בולט העיוורון הנפוץ — גם בקרב השמאל — לסוגיה הקולוניאלית. בצד סולידריות פעילה עם העם הפלסטיני קיימת הכחשה עמוקה ביותר של הקולוניאליזם הצרפתי במגרב, בייחוד באלג'יר, ושנאה גזענית כלפי המוסלמים בצרפת. אילו ההכחשה והגזענות היו מאפיינים את הימין הקיצוני והניאו-ליברלי נוסח סרקוזי בלבד, לא היינו מתפלאים. אבל מדובר בתופעות שאפשר להיתקל בהן בכל מרכיבי, ובכלל זה בשמאל הרדיקלי, בתנועה הפמיניסטית ובתנועות אזרחיות שונות.

הפגנה

רק לפני כעשור החלה תנועה של חיילים ותיקים שהשתתפו במלחמת אלג'יר לערער על ההכחשה של קיומה של המלחמה ההיא, שהקפידו לקרוא לה "אירועי אלג'יר". מלחמת אלג'יר, מלחמה קולוניאלית עקובה מדם, הביאה למותם של יותר ממיליון אלג'יראים; הצבא הצרפתי הרס כפרים בשיטתיות, העביר אוכלוסיות ממקום למקום, הרס את תשתיות החיים. כמה מקבוצות החיילים לשעבר החלו בגיוס תקציבים ובפעולות התנדבות באלג'יר עצמה כדי לסייע בבנייה מחודשת של כפרים שנמחקו מעל פני האדמה כדי להבטיח "שליטה מקסימלית בשטח" (נשמע מוכר?).

הצירוף של הכחשת התפקיד הקולוניאלי של צרפת והתדמית העצמית הרווחת, לפי הרפובליקה הצרפתית היא גולת הכותרת של התרבות והנאורות, מאפשר להבין את עומק השנאה כלפי הזרים בכלל, וכלפי המוסלמים בפרט. השנאה הזאת — שדוברי השלטון הישראלי חוגגים מידי פעם —הגיעה לשיאים חדשים כשלפני ארבע שנים הועבר חוק האוסר על בנות מוסלמיות להגיע לבית הספר עם חג'אב (כיסוי הראש המסורתי) בשם ההגנה על הערכים החילוניים והאיסור על שימוש בכל סמלים דתיים במרחב הציבורי. מגיני החילוניות כמובן לא חשים כלל בנוכחותם של סמלים נוצרים במרחב הציבורי בצרפת. הם מאמינים שהוא נייטרלי לחלוטין — הוא שלהם.

החוק גרם להנשרה אוטומטית של אלפי ילדות מוסלמיות מהמערכת החינוכית, שלא היתה להן כל אלטרנטיבה אחרת. אבל החוק הגזעני הזה הוא רק קצה הקרחון. נשים וגברים מהקהילות המוסלמיות נרדפים בעבודה ומפוטרים. ישנן הצקות יום יומיות במרחב הציבורי נגדם. נשים דוקטורנטיות מוסלמיות לא הורשו להמשיך בלימודיהן, בטענה ש"אין להצטלם עם חיג'אב לתעודת הסטודנט". המקרים שתוארו בפנינו הזכירו לי את האנטישמיות שטעמתי בילדותי: לא יעזור לך אם תאמר עשרות פעמים שאתה צרפתי; ברגע שאינך מקבל את הנורמות החילוניות של הרפובליקה, אתה אינך יכול להיות חלק מהאומה. במובן זה, הקהילה המוסלמית, שמורכבת ברובה מהדור השני והשלישי של מהגרים מהמגרב, נמצאת בסכנה מתמדת.

אחת הפגישות המרגשות ביותר היתה עם חברות תנועת נשים מוסלמיות הנקראת "דור ספונטאני", הנאבקות על זכויותיהן בידיעה שמדובר על מאבק מגננה קשה ביותר, בבדידות מוחלטת והעדר סולידריות, גם לא מצד השמאל והתנועה הפמיניסטית, שרואים בחיג'אב סמל לדיכוי הנשים, בלי להבין את ההקשר הקולוניאלי והגזעני של החברה הצרפתית.

למדנו לא מעט מדיון עם פעילי התנועה למען זכויות האסירים, הפוליטיים והפליליים. הם מתמקדים במאבק נגד התפשטות מדיניות המישטור בחברה הניאו-ליברלית, הנסיון להתמודד עם בעיות חברתיות על-ידי תגבור עצום של התערבות המשטרה בפרברים ובשכונות והגידול המתמיד בענישה ובמעצרים. מאחורי הגל הזה פועלת אידיאולוגיה דכאנית, המזהה את הבעיה בעבריינות ובעבריינים ומתעלמת מן הסיבות החברתיות שלה. התנועה הוקמה על ידי משפחות אסירים ונאבקת הן בשאלות מעשיות בוערות כמו תנאי מעצר והן כנגד האידיאולוגיה הבטחונית של שיטור ומשטור.

אולי הגיע הזמן, חשבתי, שנשאל גם אנחנו כמה שאלות: מה בדבר הצורך הדחוף לבנות עוד בתי כלא הראויים למגורי אדם, כשבתי-הכלא בישראל צפופים ומחניקים וועדה ממשלתית אחת אחרי השנייה מתריעה על התנאים הנוראים השוררים בהם. ויש טעם לשאול מה פירוש הדבר, שכמות המעצרים —ובייחוד מעצרי הבית — הכפילה את עצמה בשנים האחרונות, כאשר הדיון המעט מתנהל כולו בקרב חוגים מקצועיים ולא בציבור הרחב. ואפשר להמשיך ולשאול, מה בדבר החברות הפרטיות המופעלות כבר כיום כדי לאכוף צווי מעצר בית? ועכשיו, לאחר בלימת בנייתו של בית-הסוהר הפרטי – לשאול מה יהיה המחיר החברתי של תוכנית שירות בתי הסוהר להקים קומפלקס בתי-סוהר ענק, משוכלל, כזה המאפשר לפטר עוד מאות סוהרים (!) ולפקח על תנועות האסירים, כך מבטיחים, באופן אוטומטי ויעיל?