1967 — תפנית כלכלית־מדינית בישראל

מבוא

גלי ההלם המלווים את המדיניות התקציבית של השנים האחרונות מעוררים תהייה אודות מקורותיה ההיסטוריים של הבחירה, המשותפת בעת האחרונה לממשלות השונות, בצעדים המזוהים באופן כללי עם האידיאולוגיה הניאו-ליברלית: צמצום תפקידי המדינה, קיצוצים תקציביים תכופים, שחיקה וצמצום של רשת הביטחון הסוציאלי, השלת האחריות הציבורית לשירותי החינוך, הבריאות והרווחה, הפרטה של מפעלים ושירותים, לחץ מתמיד להורדת שכר של העובדים והעובדות בתפקידי הייצור והשירות, החלשת האיגודים המקצועיים, ניסיונות חוזרים לערער את החקיקה שנועדה להגן על העובדים והעובדות, ועוד.

אפשרות אחת הפתוחה בפנינו היא לחפש אחר תהליכים או אירועים קודמים, שאותם ניתן לפרש כניסיונות להנהיג מדיניות ניאו-ליברלית, וליתר דיוק, כניסיונות לשנות את יחסי הכוחות בין השחקנים העיקריים בכלכלה המדינית – הון, עבודה ומדינה – לטובת ההון. חיפוש שכזה יכול להוביל אותנו למספר נקודות ציון. הראשונה שבהן, בצעידה לאחור, תהיה קרוב לוודאי תכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985, שבמסגרתה קיבלה על עצמה ההנהגה המדינתית בישראל את כללי הפעולה שעוצבו על-ידי "הקונסנסוס הוושינגטוני" והופצו ברבים על ידי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית: הרחבת חופש הפעולה וחופש התנועה של ההון, צמצום (down-sizing) מנגנון המדינה, הקטנת משקלו של תקציב המדינה בתמ"ג, שחיקת שכר העובדים והעובדות והחלשת האיגודים המקצועיים. תכנית החירום לייצוב המשק נתפסת בציבור בישראל בדרך כלל כסיפור של הצלחה, בראש ובראשונה בגלל הורדת האינפלציה (בן בסט, 2001). ניתוחים, המציגים את התכנית כתפנית אידיאולוגית במדיניות הכלכלית, מוכרים פחות (ר' לדוגמא אלכסנדר, 1990: פרק 9).

החיפוש אחר תקדימים ניאו-ליברליים למדיניות הנוכחית יוביל אותנו הלאה ל-1975, שנה שבה נעשתה רפורמה במס, המוכרת תחת שמו של יו"ר הוועדה שגיבשה את עיקרי ההמלצות, פרופסור חיים בן-שחר. לדברי ביכלר וניצן, "זה היה למעשה 'המהפך' הגדול, שנתן גושפנקא לשינוי ביחסי הכוחות במשק – בעזרת פטור ממס להון ובעזרת מסים רגרסיביים" (ביכלר וניצן, 2001: 278). רפורמה זו, הם אומרים, "היתה הצעד הגלוי (הדגשה במקור – ש"ס) הראשון, שעשו ממשלות 'העבודה', כדי לשחוק את השכר ולהיטיב עם ההון. היה זה גם צעד אלקטורלי, שסימן את ההתנערות הסופית של עסקני מפלגת העבודה מהעובדים, ואת הישענותם הגלויה על שכבות אחרות" (שם: שם).

אם נמשיך בחיפוש, נעלה כי גם הרפורמה של 1975 לא היתה הניסיון הראשון לשנות את יחסי הכוח בין שחקני הכלכלה המדינית בתקופה שלאחר 1948. עשור אחד קודם לכן, ב-1965, יזמה ממשלת מפא"י מיתון כלכלי – שנמשך למעשה עד מלחמת ששת הימים – מתוך רצון לבלום את הדרישות הגוברות לעליות השכר, שבאו על רקע של מספר שנים של תעסוקה מלאה. הניתוח החלוצי בתחום זה נעשה על ידי מיכאל שלו (שלו, 1984; 1992), שכתב, כי המדינה בחרה במיתון "כדרך לפתרון קשיים חמורים שהופיעו במחצית הראשונה של שנות הששים, הן לצורך גיוס המשאבים והן לקיום מנגנוני הניהול הפוליטיים-כלכליים שהתעסוקה המלאה היתה תלויה בהם" (שלו, 1984: 4–3). ביכלר וניצן מצטרפים אל שלו וטוענים, כי המיתון היה למעשה ניסיון הליברליזציה הראשון במשק הישראלי (ביכלר וניצן, 2001: 187).

חיפוש שכזה אחר מקורותיה של המדיניות הניאו-ליברלית הנוכחית נשען על הנחה, לפיה השחקנים הראשיים – "הון", "עבודה", "מדינה" – מהווים נקודות קבועות ויציבות במפת הכוחות החברתיים-כלכליים-פוליטיים. אל מול הנחה שכזאת ניתן להציב הנחה אחרת והיא, שישנם גם תהליכים היסטוריים המשנים מיסודם את המפה הזאת. אם כך, שומה עלינו לעקוב לא רק אחר שינויים במאזן הכוחות בין גורמים נתונים וקבועים, אלא גם אחר תהליכים המשנים באורח משמעותי את אחד או יותר מן הגורמים הללו, או המעצבים מחדש אותם ו/או את מערך היחסים ביניהם.

דוגמא אחת לשינוי שכזה היא התנודות הדמוגרפיות האדירות שהתרחשו בשנות החמשים. תנודות אלה הובילו לעיצוב מחדש של "העבודה", כאשר חלקים של מה שניתן היה להגדיר עד אז כ"עבודה" הפכו ל"מדינה" ול"הון", כאשר "המדינה" היתה למחולל המרכזי של "ההון" וכאשר ההסתדרות מיצבה את עצמה בצד "ההון" ו"המדינה" החדשים, במקום בצד "העבודה" החדשה (וליתר דיוק, העובדים החדשים, מזרחים ופלסטינים שהפכו אזרחי ישראל) (Swirski, 1999; כרמי ורוזנפלד, 1979). לטעמי, תהליכים אלה הם נקודות ציון יסודיות, שבלעדיהן לא ניתן להבין את הדינמיקה הפוליטית-כלכלית הישראלית עד עצם היום הזה.

דוגמא שנייה היא הבחירה של ההנהגה המדינתית בישראל בכיוון של פיתוח "מעצמתי", בעקבות הניצחון במלחמת 1967. בכך ברצוני להתמקד במאמר זה. אך לפני שאגש לכך עליי להקדים ולומר, כי אין בדברי מבוא אלה כדי לטעון לעליונות של מסלול החיפוש האחד – זה המסתמך על הסדרה 1948 – 1967 – (וכמובן) 1985 – 2003, על פני זה המסתמך על הסדרה 1965 – 1975 – 1985 – 2003. ניתוח היסטורי צריך, כמובן, לשלב את שתי הסדרות. ההבחנה ביניהן שנעשתה כאן נועדה להצביע על כך שניתוח "המשחק" השוטף מחייב לבחון, מעת לעת, האם אין "השחקנים" עצמם משתנים מיסודם לנגד עינינו.

1967 כנקודת מפנה, א': מסלול תיעוש חדש דוחק מסלול תיעוש מעט פחות חדש

בעקבות המלחמה ב-1967 השתנה מעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל, והיא הפכה למעצמה אזורית. הדבר התבטא בשלושה תחומים: ראשית, הניצחון הגדול הפך את ישראל לשותף רצוי של ארצות-הברית, שהיתה נתונה אז במרוץ עם יריבתה, ברית-המועצות, על שליטה גלובלית, ובתוך זמן קצר הפכה ישראל לעוגן אסטרטגי של ארצות-הברית במזרח-התיכון. לשם כך היתה ארצות-הברית מוכנה להשקיע בהעצמתה של ישראל, כך שתהיה בעלת הכוח הצבאי הדומיננטי באזור. הביטוי הראשון לכך היה סיוע ביטחוני ואזרחי נדיב, שהלך וגדל ואיפשר את הגדלת תקציב הביטחון הישראלי לממדים יוצאי דופן בעולם.

דבר שני, בתום תקופת-ביניים קצרה, החליטה הנהגת המדינה לשמור בידיה את השטחים שנכבשו, שבמרכזם שטחי הגדה המערבית, ולבסס את השליטה בהם, בין השאר באמצעות התנחלויות. מיד לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל, כי בתמורה לחוזי שלום תחזיר ישראל לסוריה את רמת הגולן ולמצרים את סיני; באוקטובר 1967 היא נסוגה מנכונות זו, בין השאר בעקבות ועידת חרטום, שבה החליטו ראשי מדינות ערב לא לשאת ולתת עם ישראל על השטחים ועל שלום (פדהצור, 1996: 57). ביחס לשטחים הפלסטיניים החליטה הממשלה על אחזקת השליטה המעשית בידיה באמצעות העתקת קו הגבול הביטחוני אל נהר הירדן, וכן החליטה על תיקוני גבול משמעותיים, כדוגמת סיפוח מזרח ירושלים (שם: 46-44; 120). בשארית השטח, בחנה הממשלה תחילה אפשרות להקמת ישות מדינית פלסטינית – אוטונומיה או מדינה, אך לא נמצאה הנהגה פלסטינית שתסכים לכך. בעקבות זאת פנתה הממשלה ל"אופציה הירדנית"; אלא שזמן קצר לאחר המלחמה פתחה הממשלה בהקמת בסיסים צבאיים והתנחלויות, שהלכו וצימצמו את השטח הנתון למיקוח (שם: פרקים ז', ח', י', י"א, י"ב; פדהצור, 1995). השליטה בכל השטח ההיסטורי של ארץ ישראל/פלסטין הפכה את ישראל לשליטה על מרבית העם הפלסטיני. כך נפתח שלב חדש בתולדות היחסים בין יהודים לפלסטינים: היהודים, שעד 1948 היו מיעוט בארץ ישראל/פלסטין, ובמשך רוב התקופה שעד אותה שנה היו גם הצד החלש יותר – רובם ראו הישג גדול בהחלטה של האו"ם לחלק את ארץ ישראל/פלסטין לשניים ולהעניק ליהודים את אחד החלקים – ביקשו עתה להיות שליטי כל הארץ, תוך הכפפת העם הפלסטיני לשלטונם ותוך מאמץ למחוק את זכרו של רעיון החלוקה.

דבר שלישי: כחלק מן ההגדרה העצמית המחודשת כמעצמה, החליטה ישראל לפתח תעשייה צבאית גדולה משלה – צעד "מעצמתי" מובהק, שמדינות ספורות בלבד נוקטות בו. פיתוחה של תעשייה צבאית נתפס בדרך כלל כחלק מן ההיערכות הצבאית של המדינה; למעשה, זהו בעת ובעונה אחת גם צעד כלכלי, שניתן לדון בו במסגרת של ניתוח אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי-חברתי של הארץ הנדונה. הבחירה לפתח תעשייה צבאית גדולה השפיעה עמוקות על המבנה החברתי של ישראל, ועל כך נרחיב בהמשך.

הדגשת חשיבותה של התפנית שחלה בעקבות מלחמת ששת הימים אין בה כדי לטעון, כי מלחמה זו היא ש"המציאה" את המדיניות הישראלית, המתבססת על שימוש נרחב באופציה הצבאית. המדיניות הכוחנית והטיפוח של צבא חזק לא התחילו ב-1967: שולה כרמי והנרי רוזנפלד, לדוגמא, ייחסו את לידתה של המדיניות הכוחנית – הם מדברים על מיליטריזם – להחלטה שהתקבלה מיד לאחר המלחמה ב-1948, שלא להתיר את שיבת הפליטים הפלסטיניים (כרמי ורוזנפלד, 1993: 285). אורי בן אליעזר, שניתח את צמיחתה של "הדרך הצבאית" במדיניות הישראלית, מיקד את נקודת ההתחלה אי-שם בשנות השלושים של המאה הקודמת (בן אליעזר, 1995). אבישי ארליך המליץ לראות בסכסוך הכוחני היהודי-פלסטיני חלק אינטגרלי של כל דיון בחברה הישראלית, וטען כי יש לעשות זאת החל מן השלב הראשון של הסכסוך, דהיינו, מרגע הגעתם של ראשוני הציונים לארץ (ארליך, 1993).

עם כל זאת, יש הסכמה רחבה על כך שהמלחמה ב-1967 מהווה נקודת תפנית משמעותית בכל הנוגע למרכזיותו של המרכיב הצבאי במדיניות הישראלית. אבישי ארליך ציין, כי מלחמה זו סימנה שלב חדש בסכסוך – מעבר מסכסוך מקומי לסכסוך בין-לאומי, או בין-מעצמתי, עקב הצטרפותן של המעצמות הגדולות, כל אחת לצד אחד הצדדים המקומיים; המעבר הזה חייב את ישראל להגדיל את התשתית הצבאית שלה, והיא נעזרה בכך בממשלת ארצות-הברית (ארליך, 1993: 257). כרמי ורוזנפלד ראו גם הם ב-1967 נקודת מפנה, אותה הם כינו מעבר מ"מיליטריזם נמוך" ל"מיליטריזם גבוה" (כרמי ורוזנפלד, 1993: 293).

התשלובת התעשייתית-צבאית

הביטוי הכספי העיקרי לכך שישראל פתחה בפרויקט מדינתי חדש נמצא בגידול החריג בתקציב הביטחון. בשתי המלחמות הקודמות שבהן היתה ישראל מעורבת, ב-1948 וב-1956, ירדו הוצאות הביטחון עם תום הקרבות. בין 1948 ל-1949 קטנו הוצאות הביטחון ב-35% (כוכב וליפשיץ, 1973: לוח 1, עמ' 258); כמה שנים מאוחר יותר, ב-1952, נרשמה ירידה נוספת, בשיעור דומה (שם: שם) – לאחר שבן גוריון יזם קיצוץ, שהוביל בין השאר להתפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין. בעת מבצע סיני ב-1956 גדלו שוב הוצאות הביטחון – אך הן שבו וקטנו מיד לאחר אותה מלחמה.

לעומת זאת, לאחר 1967, לא זו בלבד שתקציב הביטחון לא קטן, אלא שהוא גדל באופן משמעותי. בשנים הראשונות לאחר המלחמה, קרוב למחצית מכל לירה שנוספה להוצאות הממשלה הופנתה לתקציב הביטחון (כוכב וליפשיץ, 1973: 256). תקציב הביטחון גדל עוד לאחר מלחמת 1973 (ליפשיץ, 2000: 157). הוצאות הביטחון, אשר בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים (1966-1962), עמדו על 10.1 אחוזי תמ"ג, עלו לאחר המלחמה ל-21.7 אחוזי תמ"ג (1973-1968) ול-27.8 אחוזי תמ"ג (1980-1974) (ברגלס, 1989: 216). במחצית הראשונה של שנות השבעים הוצאות הביטחון היוו כ-40 אחוזים מתקציב המדינה; במחצית השנייה של העשור הם ירדו מעט, לכשליש מתקציב המדינה (ליפשיץ, 2000: 175). תקציב הביטחון החל לרדת רק לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1980, והוא ירד עוד בעקבות יישום תכנית החירום לייצוב המשק ב-1985.

חלק משמעותי מן התקציב הביטחוני המוגדל הוקדש להרחבה דרמטית של התשתית המחקרית והתעשייתית של מערכת הביטחון (שיסודותיה הונחו עוד בתקופה שלפני 1948; עברון, 1980), כך שישראל תוכל לייצר בעצמה אמצעי לחימה עיקריים. הזרז המיידי העיקרי להחלטה זו היה האמברגו שהטילה ממשלת צרפת על ייצוא נשק לישראל. צרפת הייתה עד למלחמת ששת הימים, ובמשך כעשר שנים, ספקית הנשק הראשית של ישראל. בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים הופנו לתעשיות הביטחוניות בין 20 ל-33 אחוזים מתקציב הביטחון (Steinberg, 1983: 287-286; להערכה דומה ר' הלפרין, 1987: 997).

ההשקעה המדינתית המסיבית בתעשייה הביטחונית הסתמכה על שני מקורות כספיים: מקורותיה העצמיים של המדינה והסיוע שהמדינה קיבלה מממשלת ארצות-הברית, שחלקו נועד לתשלובת התעשייתית-צבאית (רזין, 1984: 49-48; בלומנטל, 1985: 133). סיוע זה היה הביטוי המוחשי לתפקיד המרכזי שארצות-הברית ייחסה לישראל במאזן הכוחות האזורי.

על החשיבות שארצות-הברית ייחסה למעמדה החדש של ישראל ניתן ללמוד מכך שבשנות השמונים המוקדמות, ישראל קיבלה כרבע מכלל סיוע החוץ השנתי האמריקני (רזין, 1984: 348). שלא כמו ארצות מקבלות סיוע אחרות, ישראל קיבלה רשות למחוק חלק ניכר מן ההלוואות ולהמירן במענקים, וגם רשות להשתמש בסיוע לפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים, שהינם בעלי פוטנציאל ייצוא" (הדגשה שלי) (רזין, 1984: 49-48; ר' גם בלומנטל, 1985: 133; תורן, 2002). הסיוע האמריקני איפשר לישראל להגדיל את תקציב הביטחון ויחד עם זאת לשמור ואף להעלות את רמת החיים (רזין, 1984: 52; ר' גם מינץ, 1984: 71).

התעשייה הביטחונית העניקה לישראל לראשונה ענף כלכלי בר-תחרות בשוקי העולם. הצפי לתוצאה שכזאת אכן עמד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות (ר', למשל, Steinberg, 1983: 281; 286–285). עד למלחמה, היקף הפעילות הכלכלית המקומית היה נמוך, יחסית, והייצוא היה מורכב בעיקרו ממוצרים חקלאיים ומיהלומים שלוטשו בישראל (הלוי וקלינוב-מלול, 1972: 127-121; הלמ"ס, 1998: לוח א', עמ' 7). ההחלטה להרחיב את התעשייה הצבאית שינתה במידה רבה את התמונה: בשנים 1974-1970 היה כבר הייצוא התעשייתי גדול מהייצוא החקלאי ומייצוא היהלומים גם יחד (הלמ"ס, 1998: שם). בשנות השבעים היוו מוצרי התעשייה הצבאית כ-25% מכלל הייצוא הישראלי, ומשקל הייצוא הביטחוני בסך הייצוא היה הגבוה בעולם (Mintz, 1983: 112; ברגלס, 1989: 214-213). שיעור המועסקים במגזר הביטחוני עלה בהתאם: ב-1980, כמחצית מכלל עובדי התעשייה הועסקו בפרוייקטים הקשורים לביטחון (Mintz, 1983: 111). הצמיחה של התעשייה הביטחונית הייתה מהירה מזו של מגזרי משק אחרים, והיא "הפכה לגורם שהשפיע על תהליכים מקרו-כלכליים ומבניים, [ש]הקרין על התפתחות המשק כולו" (ליפשיץ, 2000: 363). חשוב לציין כי הישגיה אלה של התעשייה הצבאית נרשמו בעיצומה של האטה כללית בצמיחה בישראל (ר' המאמרים בבן-פורת, 1989); ולנקודה זו נחזור בהמשך. המהלך של פיתוח יכולת תעשייתית מעצמתית איחד מחנות שונים בתוך ההנהגה המדינתית: למשל, בין שמעון פרס ואנשי התעשייה הצבאית, שדגלו בפיתוח יכולת תעשייתית-צבאית מקומית, ובין יצחק רבין, שדגל ברכישה של נשק מוכן בחו"ל. רבין, שהיה מיד לאחר המלחמה לשגריר ישראל בארצות-הברית, פעל לביסוס שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארצות-הברית, על יסוד התפיסה לפיה ישראל חייבת להיות הכוח החזק באזור, במקביל לכך שארצות-הברית חייבת להיות החזקה מבין שתי המעצמות הגדולות (רבין, 1979: שער חמישי, פרקים 1 ו-2). שיתוף הפעולה האסטרטגי הוליד, במהלך כהונתו של רבין כשגריר, הגדלה חסרת תקדים של הסיוע האמריקני לישראל (שם: 395) – שחלקו, כאמור, הופנה לפיתוח תעשייה ביטחונית ישראלית.

המדינה בישראל הייתה הגורם היוזם, המממן והמוציא לפועל של פיתוח התשלובת התעשייתית-צבאית. לדברי ליפשיץ, "הממשלה השפיעה ומשפיעה על התעשייה הביטחונית בתוקף היותה המתווה והמנהלת של מדיניות הביטחון הלאומי ושל המדיניות המקרו-כלכלית, כלקוח מרכזי, כבעלים של החברות הביטחוניות הגדולות, כרשות המעניקה רשיונות ייצוא, ועוד" (ליפשיץ, 2000: 372). המדינה גם עודדה את הקמתן של חברות פרטיות רבות, שהתמחו בייצור מרכיבים שונים של מערכות הנשק והחימוש (כוכב וליפשיץ, 1973: 264). אל המרחב שנוצר על ידי המדינה חדרו כמה מן התאגידים הפיננסיים והתעשייתיים הגדולים בישראל, כדוגמת דיסקונט השקעות, כלל תעשיות וכור תעשיות. תאגידים אלה גדלו והתעצמו הודות להשקעות בתעשיות הביטחוניות, והפכו לשחקנים בזירה הכלכלית העולמית. הפעילות התעשייתית-ביטחונית תרמה לביצורה של מה שביכלר וניצן מכנים "הכלכלה הגדולה", ואפשרה למספר קטן של תאגידים גדולים לרכוש שליטה גוברת על הצבר ההון בישראל (ביכלר וניצן, 2001: 190).

תפקידה המכריע של המדינה ראוי לציון על רקע האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שקנתה לעצמה שליטה בשיח הציבורי בישראל, ובאה לאחרונה לידי ביטוי ציורי מפיו של שר האוצר בנימין נתניהו, שהצהיר, כי יש לשים קץ למצב שבו האיש הרזה – המגזר הפרטי – נושא על גבו את האיש השמן – המגזר הציבורי. לכאורה, יוזמה תעשייתית מדינתית עומדת בניגוד לעקרונות הניאו-ליברליזם; למעשה, כפי שנראה בהמשך, גם במעצמות גדולות כדוגמת ארצות-הברית ובריטניה נהנית התשלובת התעשייתית-ביטחונית מתמיכה מדינתית מסיבית, ואין הדבר מונע בעדן מלהטיף השכם והערב לכל שאר ארצות תבל בעד מדיניות של שוק חופשי.

ישראל אימצה את קווי היסוד של המדיניות המקרו-כלכלית הניאו-ליברלית במסגרת מדיניות החירום לייצוב המשק משנת 1985 – כחמש שנים לאחר שעלייתם לשלטון של מרגרט ת'אצ'ר באנגליה ורונלד רייגן בארצות-הברית. 1985 התרחשה על רקע משבר כלכלי עמוק ואינפלציה דוהרת, שנבעו בחלקם מן ההוצאה האדירה על צבא ועל ייצור צבאי ומן האפקט האינפלציוני שהיה לסכומי הכסף הגדולים של ההוצאה הביטחונית ושל כספי הסיוע האמריקניים. אך מדיניות החירום לייצוב המשק לא הצטמצמה להדברת האינפלציה בלבד, אלא הציעה הבנייה מחדש – המינוח המקובל על הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית הוא restructuring, או structural adjustment – של המערכת הכלכלית-חברתית בישראל, בדומה לתכניות ההבנייה מחדש שהציעו שני גופים אלה בארצות אחרות, בעיקר באמריקה הלטינית, במזרח אירופה ובדרום מזרח אסיה. בשמה של הדוקטרינה הניאו-ליברלית מתנהל בישראל מאז 1985 מאמץ מתמשך להחליש ולצמצם את אחיזתם של רבים מן המוסדות, שהוקמו בתקופה הקודמת – מנגנון המדינה, מערכות השירותים הציבוריים, רשת הביטחון הסוציאלי, ההסתדרות וכיו"ב.

בעת שהוחלט על תכנית החירום לייצוב המשק, כבר הספיקה ההשקעה המדינתית הגדולה בתשלובת התעשייתית-צבאית להאדיר ולהעשיר שכבה של בעלי הון, בנקאים, מנהלים, יצואנים, אלופים בדימוס, רואי חשבון, עורכי דין וכיו"ב. בשנים שחלפו בין תחילת ההשקעה הגדולה בתשלובת החדשה ועד ל-1985, רכשו אנשי שכבה זו מודעות עצמית וביטחון עצמי: הם הכירו, הודות לדיפלומטיית הנשק וסחר הנשק, רבים ממקביליהם למעמד בארצות המערב ובארצות העולם השלישי, וספגו את הרוח הניאו-ליברלית, שנשבה במסדרונות המוסדות השלטוניים והפיננסיים בארצות המערב, ובעיקר בארץ הפטרונית, ארצות-הברית. ב-1985, לאחר שצברו עוצמה רבה מעטיני המדינה, הם כבר חשו עצמם בטוחים דיים לאמץ מדיניות המבקשת לייבש את העטינים – בין השאר באמצעות הפחתת המסים שעליהם לשלם והיכולים לשמש להעצמת שאר חלקי החברה. שי טלמון, מי שהיה החשב הכללי של משרד האוצר, התייחס ליום שבו החליטה הממשלה ב-1985 על תכנית החירום כאל "יום העצמאות הכלכלי של ישראל" (הארץ, 17.10.1999). יהיה זה נכון לא פחות לקרוא לאותו יום "יום העצמאות של הבורגנות הישראלית הגדולה".

ביטוי ציבורי משמעותי ראשון של שכבה זו היה גיבושה של מפלגת ד"ש, לקראת הבחירות של 1977. המפלגה עצמה אמנם נפלה באותה מהירות שבה עלתה, אך התנהלותה, בתקופת פעילותה הקצרה, סימנה את המהפך שהביא עמו הפרוייקט המעצמתי, ובמרכזו התשלובת התעשייתית-צבאית. עם מקימי ד"ש נמנו כמה מהבולטים בראשי התשלובת התעשייתית-צבאית – מנכ"לים של תאגידים תעשייתיים ושל בנקים וקצינים בכירים לשעבר, כשבצדם משפטנים, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת. עם הבולטים בחבורה נמנו אנשי רפ"י, מפלגה אשר בראשותם של משה דיין ושמעון פרס תקפה בחריפות עוד לפני המלחמה ב-1967 את מנגנוני הייצוג הפוליטי של מפא"י וההסתדרות. בין ראשי ד"ש היו מי שביקשו להחליף את המנגנונים הייצוגיים ב"מפלגת מאה הטובים ('הצנטוריונים') – הטובים, הלא מושחתים…" (אוריאלי וברזילי, 1982: 35). ד"ש היתה הראשונה בסדרה ארוכה של מפלגות בישראל, שביטאו שאיפה של המעמד הבינוני והגבוה, שהתעצם מאוד הודות לפריחתה של התשלובת התעשייתית-צבאית, להציב מכסה כבד מעל הזרמים החברתיים המבקשים ביטוי, ייצוג ושינוי, ולהעמיד על המכסה מנכ"לים וקצינים "נטולי אינטרסים", שינהלו את המדינה "ברוח מדיניות המערב" (אוריאלי וברזילי, 1982: 319).

תקוותיהם של אנשי ד"ש לא התממשו, והם לא הצליחו לתפוס את השלטון במקומה של מפא"י – אך הם שיחקו תפקיד מרכזי בקטיעת רצף הדומיננטיות שלה. יתרה מזאת, צמרת התשלובת התעשייתית-צבאית, באמצעות ד"ש, העניקה לגיטימציה לשלטון החדש של הימין. ראשי ד"ש, רובם אנשים שגדלו וטופחו במוסדות של מפא"י, לא ראו מניעה להצטרף אל ממשלתו של מנחם בגין, כשהם פוסעים בשביל שפרץ עבורם סמל הביטחוניזם הישראלי, משה דיין, שקיבל מבגין הזמנה אישית לשמש כשר החוץ. משהתפרקה ד"ש, לא שבו עוד מרבית מנהיגיה לנסות את כוחם בשדה הפוליטיקה המפלגתית – אך אין זה אומר שהם ויתרו על אפשרויות השפעה. נהפוך הוא: שירותם הקצר בממשלה לימד אותם, כי הם יכולים להשפיע על המדיניות הכלכלית והחברתית גם מבלי שתהיה להם מסגרת ארגונית נפרדת משל עצמם. באופן שכזה סללו מהלכיה של ד"ש את דרכה של הצמרת החדשה אל מעמד העל-מפלגתיות – עמדת כוח, המאפשרת להשפיע על מהלכים פוליטיים-כלכליים בלא קשר לזהות המפלגה העומדת בראש הממשלה.

מסלול פיתוח עילי, מסלול פיתוח תחתי

מה היו השלכותיה הכלכליות והחברתיות הפנימיות של ההשקעה המדינתית המסיבית בתשלובת התעשייתית-צבאית? על כך ניתן ללמוד מדיון על תפקידן ההיסטורי של תשלובות דומות בארצות-הברית ובאנגליה. דייויד קוטס (Coates, 2000) היפנה לאחרונה את תשומת הלב לכך שבארצות-הברית ואנגליה, התעשייה הביטחונית מילאה בעבר, וממשיכה למלא גם היום, תפקיד חיוני במדיניות הפיתוח הכלכלי (ר' גם Dunne, 1990). לדבריו, ארצות-הברית ואנגליה פועלות בתחום זה באופן שאינו תואם את המודל הניאו-ליברלי, שאיתו הן מזוהות בדרך כלל, אלא באופן הדומה עד מאוד לזה של ארצות, שבהן המדינה היא שחקנית מרכזית בתחום הפיתוח. פן זה של המדיניות הציבורית בארצות-הברית ובאנגליה אינו זוכה לתשומת הלב הראויה, בעיקר משום שבמקרה של התעשיות הביטחוניות, "מוצב השליטה" של "מדינת הפיתוח" מצוי במשרד הביטחון, ולא במקום הצפוי – הלא הם המשרדים "הכלכליים". מרגע שממקדים את תשומת הלב במשרד הביטחון, עולה תמונה השונה עד מאוד מן התדמית המקובלת של שתי הארצות הללו. כך, לדברי קוטס, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה שימשו התעשיות הצבאיות של ארצות-הברית בתפקיד קטליטי דומה לזה שאותו מילאו תעשיית הטקסטיל באנגליה של עידן המהפכה התעשייתית, או לזה שמילאה תעשיית הרכבות בארצות-הברית ובגרמניה של עידן התיעוש במאה ה-19 (Coates, 2000: 205). התעשיות הביטחוניות העניקו לארצות-הברית עמדת הובלה בתחום תעשיית המטוסים, ובשני העשורים האחרונים, גם בתחום תעשיית האלקטרוניקה (שם: 204). מבחינה זאת, הפנטגון שימש ומשמש בעצם כמשרד תעשייה רב-עוצמה. באנגליה, לדבריו, המצב דומה: אנגליה היא בעלת התשלובת התעשייתית-צבאית-מדעית הגדולה ביותר במערב אירופה, ויצואנית הנשק השנייה בגודלה בעולם. משרד הביטחון האנגלי, כמו זה של ארצות-הברית, פועל כמשרד תעשייה לכל דבר, ואפילו ראש הממשלה מרגרט ת'אצ'ר, שנודעה כנושאת הדגל של השוק החופשי, הייתה פעילה מאוד בשיווק התוצרת של התשלובת התעשייתית-צבאית האנגלית (שם: 196). טיעוניו של קוטס לגבי ארצות-הברית ואנגליה תקפים במידה רבה גם לגבי ישראל. ראשית, יש דמיון בכל הנוגע לתפקיד המרכזי שמילאה המדינה, באמצעות משרד הביטחון, בקביעת מדיניות הפיתוח הכלכלי. כמו בארצות-הברית ובאנגליה, גם בישראל נעצרת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית בשער הכניסה לתשלובת התעשייתית-צבאית, שכן בכל שלושת הארצות הוקמה זו לא על ידי היוזמה הפרטית, אלא באמצעות תכנון מרכזי מדינתי. לדברי ליפשיץ, "יש … הרואים בבסיס הביטחוני-התעשייתי גורם, שהעניק לגיטימציה למעין תכנון תעשייתי, שבכלכלות שוק מובהקות היה קביל, רק משום שהתלוו לו נימוקים של ביטחון לאומי, ומשנקטו אותו הביא בחשבון כולל לתוצאות מקרו-כלכליות חיוביות" (ליפשיץ, 2000: 313).

שנית, בישראל, כמו באנגליה ובארצות-הברית, התעשייה הביטחונית היתה קטליזטור לפיתוח טכנולוגי מתקדם. התכנון המרכזי המדינתי בתחום התעשייתי-ביטחוני הוליד תפוקות רבות ערך לבעלי הון פרטיים בתחומים משיקים, ובראשם ענפי ההיי-טק. כאשר התעשייה הביטחונית נקלעה למשבר, במחצית השנייה של שנות השמונים, יצאו לשוק העבודה האזרחי אלפים מעובדיה, "מאגר גדול של כוח אדם שקיבל הכשרה מקצועית רבת-ערך, אם גם בלתי פורמלית בחלקה הגדול, במגזר הביטחוני, בפרט בתחומי המחשוב והתקשורת (יוסטמן, 2001: 574). ההמראה של ענף ההיי-טק האזרחי התרחשה על רקע זה: התוצאה הייתה "שטף של פעילות תעשייתית עתירת טכנולוגיה, בחלקה מבוססת על הנכסים הטכנולוגיים הלא-מוחשיים של התעשייה הביטחונית שעברו תהליך ספונטני של אזרוח" (שם: 568). עתה התברר, כי ההשקעה הממשלתית בפיתוח תעשייתי ביטחוני הניבה פירות נאים ומתמשכים לשכבה חברתית שלמה; כדברי יוסטמן, "אפשר להתווכח על מידת הצדק החברתי של תהליך זה, שהעביר ללא תמורה נכסים ציבוריים – אמנם לא מוחשיים – לשימושם העסקי של יחידים, אבל קשה להתווכח על יעילותו: שווי השוק של החברות החדשות שקמו בדרך זאת עולה במידה ניכרת על שוויה של התעשייה הביטחונית הציבורית כולה" (שם: 568).

נקודה זו מובילה אותנו אל אחת ההשלכות החברתיות העיקריות של הצבת התשלובת התעשייתית-צבאית במרכז מדיניות הפיתוח הישראלית: התשלובת תאמה את מה שהכלכלנים קוראים פיתוח כלכלי במסלול עילי (high road) – פיתוח המבוסס על ייצור מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה המופנים אל פלחי שוק "גבוהים", כאשר הייצור נעשה בסדרות קטנות ומותאם לדרישות המזמין, וכאשר הוא מבוסס על כוח עבודה עתיר ידע, הזוכה לתגמול כספי גבוה (Betcherman, 1996: 261).

עתה נחזור אל הטיעון בדבר היותה של 1967 נקודת מפנה. עד אותה מלחמה, היה זה משרד התעשייה והמסחר בניצוחו של פנחס ספיר, שניצח על תיעוש המשק הישראלי. הענף המייצג של אותו מסע תיעוש היה תעשיית הטקסטיל, שהיתה חלוצת המהפכה התעשייתית באנגליה והיו באותן שנים מי שראו בה שלב ראשוני, שחובה על כל מדינה, הרוצה להגיע לתעשייה מודרנית, לעבור אותו. בניגוד לתעשייה הביטחונית ולתעשיית ההיי-טק הפוסט-פורדיסטיות, התעשייה של שנות החמשים והששים נשאה אופי פורדיסטי, של קווי-ייצור המוניים המייצרים מוצרי צריכה המוניים. יתרה מזאת, היא תאמה את מה שהכלכלנים קוראים פיתוח במסלול תחתי (low road) – ייצור המוני עתיר עבודה מעוטת מיומנות ומעוטת שכר ובעל ערך מוסף נמוך.

במבט לאחור ניתן לייחס להחלטה להשקיע דווקא בענף כמו הטקסטיל מידה רבה אנכרוניזם, שכן כבר באותם ימים נחשב הענף לעתיר עבודה זולה, אשר ספק אם הוא מסוגל לשמש כקטר לפיתוח תעשייתי כולל. עם זאת ראוי לציין, כי מדיניות התיעוש המהיר שתחילתו מפעלי טקסטיל, הודרכה בין השאר על ידי ראייה פוליטית-חברתית מכלילה (inclusionary), שעיקרה משיכת מגזרים רחבים של החברה אל הזרם המרכזי של מאמץ הפיתוח. אמנם הזרז הראשון במעלה לתיעוש היה ככל הנראה הצורך להתמודד עם בעיית האבטלה, שהיתה גבוהה במרבית שנות החמשים, בעיקר ביישובי העולים החדשים. אלא שמעבר לכך, מהלך התיעוש נתפס באותה תקופה כחלק מן התהליך של "בניית אומה", שפירושו המעשי היה "קליטה" של מאות אלפי היהודים, שהגיעו מארצות ערב ואשר רבים מהם שוכנו בעיירות הפיתוח; הערבים אזרחי ישראל לא היו יעד ל"קליטה" דומה. בעוד שהפוליטיקאים ראו בתיעוש אמצעי לרכוש את נאמנותם של העולים החדשים ושל מנהיגיהם, הרי שהסוציולוגים והכלכלנים, ובייחוד אלה מתוכם שדגלו בדוקטרינת המודרניזציה, ראו בו פרוזדור שדרכו ניתן יהיה להכניס את העולים החדשים אל הזרם המרכזי של החברה הישראלית (לביקורת גישה זו ר' סבירסקי וברנשטיין, 1980; סבירסקי, 1981).

בעוד שהתעשיות של שנות החמשים הוקמו מתוך ראייה מכלילה (עבור יהודים בלבד), הגם שאנכרוניסטית, של פיתוח כלכלי, הרי שהתשלובת התעשייתית-צבאית נתפסה כהזדמנות לחבור אל מסלול הפיתוח העילי בעולם בדרך בלבדית ומדירה (exclusive and exclusionary). התשלובת החדשה התבססה בעיקרה על חלק קטן של כוח העבודה הישראלי: ליבת הפיתוח התרכזה סביב אלפים לא רבים של מהנדסים ומדענים, שאליהם הצטרפו טכנאים ואנשי מחשב, קציני צבא, בוגרי יחידות מסוימות בצבא, ועובדים מיומנים בקווי-ייצור קטני-היקף. סביב התשלובת צמחה רשת לא רחבה במיוחד של שירותים עסקיים שניזונו ממנה – שירותים פיננסיים, משפטיים, חשבונאים, פרסומיים וכיו"ב.

מרבית הישראלים התקשו לחדור אל המועדון החדש: בראשם הפועלים והפועלות – חלקם הגדול מזרחים/ות – שגויסו בשנות הששים לעבודה בקווי הייצור של מפעלי הטקסטיל: הללו, אם נקלטו בתשלובת החדשה, היה זה בעיקר במתפרות צבאיות שהוקמו בעיירות הפיתוח. העבודה בקווי הייצור של מפעלי הטקסטיל לא שימשה להם פרוזדור כניסה אל עולם התעשייה המודרני, כיוון שלא העשירה אותם בכלים, שיאפשרו להם לדלג אל מרכזי המחקר והפיתוח החדשים. הערבים אזרחי ישראל גם הם לא נקלטו בתשלובת, "מסיבות ביטחוניות" – אלא שהערבים, כאמור, לא היו אוכלוסיית יעד גם בגל התיעוש של שנות החמשים והששים. גם הנשים בישראל נותרו בחוץ, שכן המועדון החדש היה מועדון גברי בעיקרו.

התשלובת התעשייתית-צבאית הקפיצה שכבה חברתית מצומצמת יחסית אל מסלול הפיתוח העילי, תוך שהיא עוקפת ומותירה מאחור שכבה חברתית רחבה יותר, שבמשך כ-15-10 שנים עמדה במוקד של גל פיתוח תעשייתי קודם.

היתה ברירה של פיתוח שונה

התשלובת התעשייתית-צבאית לא צמחה מתוך התשתית התעשייתית שבהקמת הוחל עשור, או עשור ומחצה קודם לכן, אלא סימנה התחלה חדשה (המילה "חדשה" מתייחסת להיקף ההשקעה, ולא לעצם ייצור הנשק, שכן זה נעשה כבר בעבר, אם כי בממדים "לא מעצמתיים"; ר' עברון, 1980). ההתחלה החדשה נעשתה כמו מתוך התעלמות או עקיפה של ההתחלה הקודמת, שהיתה עדיין טרייה למדי. על רקע זה ניתן לשאול, האם ההשקעה בתשלובת זו, שקידמה ענפים תעשייתיים מוגדרים, לא החלישה או בלמה את הפיתוח של ענפים אחרים – למשל, תעשיות מוצרי צריכה למיניהן (להשוואה בין השקעות ממשלתיות בתעשיות ביטחוניות ובין השקעות ממשלתיות בענפים אחרים, ר' Steinberg, 1983: 289). בהתייחסו לאנגליה, טען דייויד קוטס, כי ההעדפה הממשלתית את התעשיות הביטחוניות הייתה אחד הגורמים לפיגורן של התעשיות "הישנות" (Coates, 2000: 196). בהתייחסו לארצות-הברית טען, שהטיפוח של התעשיות הביטחוניות הוא אחד הגורמים לפיגורה היחסי של ארצות-הברית בתחום תעשיות מוצרי הצריכה (שם: 206).

טיעונים דומים הוצגו גם בישראל: הכלכלן אריאל הלפרין ראה בהשקעה המסיבית בתעשייה הביטחונית הסבר אפשרי לירידה בשיעור הצמיחה הגבוה, שאיפיין את התעשייה הישראלית עד אז: "ניתן היה לצפות" הוא כתב, "שהעלייה על הגל החדש של תעשיה מתקדמת תביא בעקבותיה את האצת הצמיחה. אולם לא כך קרה. בין השנים 1972-1968 עמד קצב הצמיחה השנתי של התוצר התעשייתי על כ-15%. הוא ירד לפחות מ-5% בין השנים 1979-1973 ו-2.5% בין 1984-1979. קצב הצמיחה השנתי של הפריון, אשר עמד על 7% בין השנים 1972-1968, ירד ל-0% בשנות השמונים (הלפרין, 1988: 3) רבים, כתב הלפרין, ניסו לקשור את עצירת הצמיחה – שמאוחר יותר זכתה בפי כלכלנים לכינוי "העשור האבוד" (ר' בן פורת, 1989), למשבר הנפט ולגורמים אחרים, כגון הקיפאון בעלייה ובייבוא ההון לישראל. הלפרין, לעומת זאת, הצביע על הסבר אחר: הוא ציין כי "בגלל מגבלת המקורות העומדים לרשות המדינה, משאבים המושקעים בטכנולוגיה צבאית אינם מושקעים בתחומים טכנולוגיים אחרים" (הלפרין, 1988: 4). לדבריו, "השאיבה המסיבית של כוח אדם טכנולוגי לסקטור הביטחוני עצרה את התפתחותה של התעשייה הקונבנציונלית בנקודה מוקדמת ביחס לנקודה האופטימלית" (הלפרין, 1987: 1002). הלפרין ציין עוד כי בישראל, כ-60% מן המחקר והפיתוח הלאומי הושקעו בתחום הביטחון – בהשוואה ל-20% עד 30% בארצות המערב. בה בשעה, ההשקעה במחקר ופיתוח אזרחי היתה נמוכה בהשוואה לארצות המערב (הלפרין, 1988: 6-5). כך גם בעניין כוח אדם: מתוך מעטפת משוערת של 22-20 אלף מהנדסים ומדענים בישראל הועסקו 60-55 אחוזים בתשלובת החדשה (הלפרין, 1987: 1000). הלפרין ייחס את הנתונים הללו ל"דוקטרינה ביטחונית מסוימת" וציין, כי "מדיניות לאומית אלטרנטיבית, השמה את הדגש על תעשיה אזרחית מגוונת ומתקדמת [יכולה] לחולל שינוי משמעותי בתהליך הצמיחה של התעשייה והמשק" (הלפרין, 1988: 9).

יעקב ארנון, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר בתקופתו של פנחס ספיר, כתב במאמר תחת הכותרת "גן עדן של שוטים", כי "יש לראות בחומרה את … הסתגלותו של המשק הישראלי למצב שבו חלק גדול מהמאמץ המשקי של המדינה מכוון לביטחון, כאשר כיסוי לכך מגיע ממשקים אחרים" (ארנון, 1984: 157). כנגד אלה שהצדיקו את ההשקעה בתעשייה הביטחונית בשל היותו צעד שאיפשר את כניסתה של ישראל לעידן הייצור המודרני, טען ארנון, כי ניתן היה לעשות זאת גם בדרכים אחרות, והביא כדוגמא את גרמניה ויפן, שלאחר מלחמת העולם השנייה "כמעט לא השקיעו בתחום הביטחון (הדבר היה אסור עליהן בהתאם להסדרים שנחתמו אחרי המלחמה), אך הצליחו לייעל את תהליכי הייצור עד כדי כך שמדינות אחרות לא יכלו לעמוד בתחרות עמן" (שם: 158; לטענה דומה ר' Peri and Neubach, 1985: 36). ארנון קבע עוד, כי "רק חזרה לישראל של ערב מלחמת ששת הימים ושלום עם העולם הערבי יהוו תשובת למדיניות הקטסטרופלית, שנהגה מאז והעלולה לחסל את עצמאותנו, תחילה הכלכלית ובהמשך גם המדינית, תוך השפעה על כל תחום בחיינו" (ארנון, 1984: 160).

שתי ההתחלות התעשייתיות, שהתבססו כל אחת על תפיסת פיתוח שונה, מוצרים שונים, דרכי ייצור שונות, שווקים שונים, ציבור שונה של עובדים ועובדות ותנאי עבודה ושכר שונים – מקפלות בתוכן כמה מן הבעיות המרכזיות של החברה הישראלית כיום. אמנם, פיתוחה של התשלובת התעשייתית-צבאית קידמה את הצטרפותה של ישראל למועדון המצומצם יחסית של חברות בעלות תמ"ג לנפש גבוה – אלא שאם נפרק את התמ"ג למרכיביו, מה שקרוי dis-aggregation – נמצא כי רק חלק קטן מן החברה הישראלית יכול לטעון לחברות במועדון. ראשה של ישראל הוא שנדחק בפתח המועדון, אך חלק גדול מן הגוף שלה נותר בחוץ.

המחשה אחת, אך לא יחידה, של פיצול זה, מצויה בתחום השכר. העובדים בתעשיות הביטחוניות – ומאוחר יותר בתעשיות ההיי-טק – נהנו ועדיין נהנים מרמת שכר גבוהה יחסית, בעוד שאלה המועסקים במה שמכונה כיום בשם "תעשיות מסורתיות", כדוגמת טקסטיל ומזון, נהנו ועדיין נהנים מרמת שכר נמוכה, יחסית. לא זו בלבד, אלא ששתי רמות שכר אלו התרחקו זו מזו. ניתן ללמוד על כך מן הגידול בפערי שכר בין בעלי השכלה אקדמית ובין בעלי השכלה נמוכה: בעוד ששכרם של עובדים בעלי 16 שנות לימוד ומעלה (גברים המועסקים בסקטור העסקי) גדל מ-153 אחוז מהשכר הממוצע (בשנים 1980-1982) ל-171 אחוז מהשכר הממוצע (בשנים 1995-1997), ירד שכרם של בעלי 8 שנות לימוד ומטה מ-74 אחוז מהשכר הממוצע בתחילת התקופה עד ל-59 אחוזים מהשכר הממוצע בסוף התקופה (מעלם ופריש, 1999: 1; ר' גם רות קלינוב, 1999: 1; ודהן, 2001, חלק ב'). במקביל לפיצול הגדל בין שתי רמות השכר, נרשם גם פיצול בכל הנוגע ליכולתם של העובדים השונים להתמקח על שכרם: ארגוני העובדים בתעשיות הביטחוניות נמנו מלכתחילה עם החזקים שבאיגודים המקצועיים בישראל, בעוד שכוחם המאורגן של העובדים בתעשיות ה"מסורתיות" הוא מן החלשים ביותר. שחיקת השכר ושחיקת הכוח הארגוני ניזונו, כמובן, מתוצאה נוספת של 1967, הלא היא כניסתם של עשרות אלפי פלסטינים לשוק העבודה – אל פלחים מוגדרים של המסלול התחתי. מאוחר יותר, בשנות התשעים, נוספה לכך כניסתם של מהגרי עבודה, תחילה במקום הפלסטינים שכניסתם נאסרה בעת האינתיפאדה הראשונה, ומאוחר יותר אל פלחים חדשים של מסלול הפיתוח התחתי.

רווחה במקום שכר

אחת הדרכים שבהן בחרה המדינה להתמודד עם התרחבות פערי השכר היתה פיתוח מואץ של רשת הביטחון הסוציאלי. באותם שני עשורים שבהם התפתחה התשלובת התעשייתית-צבאית, הותקנו גם כמה מן הנדבכים המרכזיים של מערכת הביטחון הסוציאלי המוכרת לנו כיום: ב-1973 הונהגו דמי אבטלה; ב-1975 הונהגו קצבאות ילדים אוניברסליות (אך אפליית הערבים באמצעות קצבה ייחודית לילדים של יוצאי צבא נמשכה עד 1993); בין השנים 1981-1974 הונהגו מרבית קצבאות הנכות והניידות; ב-1982 הונהגה הבטחת ההכנסה; וב-1988 הונהגה גמלת הסיעוד (המוסד לביטוח לאומי, 2002). פיתוחה של רשת הביטחון הסוציאלי התאפשרה בין השאר מכוח העובדה, שאוכלוסיית ישראל לא נזקקה לממן ממקורותיה-היא את מלוא העלות של התשלובת התעשייתית-צבאית, כיוון שקיבלה סיוע אמריקני.

אלא שייעודה של רשת הביטחון הסוציאלי, בישראל ובכל ארץ אחרת בה היא מונהגת הוא לשמש תוספת למערכת השכר – ולא תחליף לה. בישראל הרשת הזו סייעה לרכך את מכת הנפילה של אותו חלק של הפרולטריון שנדחק לשוליים – בעיקר הפרולטריון המזרחי בעיירות הפיתוח – אך לא היה בה כדי לאפשר לאלה שנזקקו לה להתרומם אל שורות המעמד הבינוני, ובוודאי שלא היה בה כדי לאפשר לפריפריה להשתלב במרכז.

רשת הביטחון הסוציאלי הישראלית הנוכחית, למרות הקיצוצים הרבים שנעשו בה בשנים האחרונות, היא מקיפה ואוניברסלית, ודומה בכך למערכות המערב-אירופיות (יותר משהיא דומה לזו האמריקנית) – אך היא נדיבה הרבה פחות מהן. נקודה זו חשובה, שכן גם בארצות שבהן היא נדיבה ביותר, אין בה כדי לאפשר לתושביו של אזור שנותר מאחור להדביק תושבי אזורים שפיתוחם הואץ. על אחת כמה וכמה בישראל, שבה כאמור רמת הקצבאות היא נמוכה, ואלה הנאלצים להתקיים רק מהן נהנים מהכנסה ברמה של קו העוני. בהשוואה לרוב הארצות המפותחות, ההוצאה הכוללת לביטחון סוציאלי בישראל היא צנועה (דורון, 1999: 441). אמנם, ההוצאה לתשלום כלל הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי גדלה מ-6.09% מהתמ"ג ב-1980 ל-8.71% ממנו ב-1999 (המוסד לביטוח לאומי, 2000: 10); אלא שבאירופה, רוב הארצות מוציאות בין 60 ל-90 אחוז יותר מאשר ישראל (דורון, 1999: 442).

חולשתה העיקרית של רשת הביטחון הסוציאלי, כמובן, היא תלותה הגדולה ברצונם הטוב של המדינה ושל בעלי ההון והשכבות המבוססות. בישראל אנו נוכחים בכך זה שנים אחדות, כאשר ראשי המדינה והדוברים הפוליטיים של המעמד הבינוני הגבוה מנהלים מסע אידיאולוגי ומעשי חריף נגד רשת הביטחון הסוציאלי, בטענה שהיא גרמה לגדילתו בפריפריה של "דור של טפילים הנסמכים על שולחן המדינה". קריאת הקרב שלהם היא, על כן, "לכו לעבוד" – תוך התעלמות מכך שמדיניות הפיתוח שהם עצמם הובילו מאז 1967 הותירה את הפריפריה בשולי תנופת הפיתוח הכלכלי וללא מקורות תעסוקה חלופיים מספיקים ויציבים.

בשנות השמונים, ובייחוד לאחר 1985, נרשמה ירידה משמעותית בחלקו של תקציב הביטחון בתקציב המדינה. קיצוץ תקציב הביטחון נתפס כמרכיב הכרחי של תהליך ה- re-structuring בישראל. משקלו של תקציב הביטחון בתקציב המדינה חזר לשיעורים של שנות החמשים. בראשית שנות התשעים, עם בוא גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים, הוא ירד אף לשיעורים נמוכים יותר (ליפשיץ, 2000: 175). בתוך כך, התעשייה הביטחונית עצמה עברה משבר חריף בעקבות התמוססותה של ברית-המועצות. עם זאת, גם כיום התעשייה הביטחונית היא מרכיב מרכזי של התעשייה הישראלית בכלל ושל הייצוא התעשייתי הישראלי בפרט: לפי נתונים של מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, עבור שנת 2002, ישראל היא בין יצואניות הנשק הגדולות בעולם וממוקמת במקום החמישי עם נתח שוק של 10-8 אחוזים" (ירון, 2002; לנתונים שונים, באותו ספר, ר' אקרמן; למספר נתונים מעודכנים על התעשיות הצבאיות ר' בנק ישראל, 2002: 57-56). יתרה מזאת, התעשייה הביטחונית הולידה פעילויות עסקיות שלא נזקקו עוד לתמיכה מדינתית כה מאסיבית, בייחוד בתחום ההיי-טק.

בהתייחסם לשנות החמשים, כתבו הנרי רוזנפלד ושולמית כרמי, כי תקציבי המדינה תרמו באותה תקופה לכינונו של מה שהם כינו "מעמד בינוני יציר המדינה" (רוזנפלד וכרמי, 1979). על אותו משקל ניתן לומר, כי בשנות השבעים והשמונים סייע הפרוייקט המעצמתי של המדינה להעצמה של חלקים של אותו מעמד בינוני ולהפיכתם לאליטה ביטחונית-תעשייתית-פיננסית, המצטיינת בעוצמה פוליטית פנימית וביכולת מיקוח במסדרונות הכוח הגלובליים.

1967 כנקודת מפנה, ב': מסלול התיישבות חדש דוחק מסלול התיישבות מעט פחות חדש

כשם שהתשלובת התעשייתית-צבאית עקפה את תעשיות הטקסטיל ודילגה לעמדת הובלה בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה הישראלית, כשהיא מקפיצה מעלה חלק מוגדר וצר של החברה הישראלית, כך ההתנחלויות עקפו את עיירות הפיתוח והמושבים של שנות החמשים והששים, כשהן מקפיצות קדימה, אל שורות המעמד הבינוני ואף הבינוני-גבוה, קבוצות שעד אז היו בשולי הזרם המרכזי של החברה הישראלית. התנחלויות הוקמו בכל השטחים שבאו תחת שליטה ישראלית במלחמת ששת הימים. חצי האי סיני הוחזק במשך למעלה מעשור, תחת הסיסמא שטבע שר הביטחון דאז משה דיין, ולפיה עדיפה שארם א-שייח ללא שלום על שלום ללא שארם א-שייח. חצי האי פונה בסופו של דבר בעקבות חוזה השלום שנחתם עם מצרים, וההתנחלויות הישראליות בו פורקו. רמת הגולן, שתושביה גורשו במלחמת ששת הימים (פרט לארבעה יישובים דרוזיים), יושבה במהרה, וב-1981 אף החילה בה מדינת ישראל את חוקיה. מאוחר יותר, בשנות התשעים, הביעו ממשלות ישראל מימין ומשמאל נכונות להחזיר את רוב-רובה של רמת הגולן לידי סוריה במסגרת הסכם שלום. המחויבות האידיאולוגית והמדינית הגדולה ביותר של ישראל היא כלפי השטחים שנכבשו במרחב ההיסטורי של ארץ ישראל/פלסטין, שבו, בשטחי הגדה המערבית שהיו עד 1967 בשליטת ירדן, וברצועת עזה שהיתה עד אז בשליטת מצרים, יושב חלק גדול של העם הפלסטיני. בשטחים אלה, ובעיקר בגדה המערבית, עשתה ישראל מאמצים ניכרים לבסס שליטה ארוכת טווח.

פרוייקט ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים התחיל בקנה מידה קטן זמן לא רב לאחר המלחמה. בעשר השנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים, שבהן שלטה מפלגת העבודה (המערך דאז), הוקמו עשרים התנחלויות, רובן בשני אזורים: בקעת הירדן, שבה ראתה מפלגת העבודה "גבול ביטחון" לישראל, ובאזור גוש עציון, שתושביו היהודים גורשו ממנו ב-1948, ועל כן ההתיישבות בו נתפסה כהחזרה לגיטימית של שטח ישראלי שנלקח בכוח. כן הוקמה קרית ארבע. מרבית ההתנחלויות הללו היו קטנות, ומספר תושביהן ב-1977 לא עלה על 6 אלפים (כל הנתונים מתוך גולדברג, 1993; ר' גם פדהצור, 1996).

מפנה משמעותי התרחש עם עלות הליכוד לשלטון, ב-1977. הליכוד הפך את ההתנחלויות – ולמעשה, את פרוייקט השתלטות הקבע על כל השטחים הפלסטיניים – לפרוייקט לאומי ייחודי משלו. האות להתנחלות רחבת הקף ניתן כאשר הכריזה ממשלת בגין על כ-40% מאדמות הגדה המערבית כ"אדמות מדינה" (גולדברג, 1993: 21). אז הוחל בהזרמה של תקציבים נדיבים ונקבעו גם ההטבות המפליגות (שם: 14), שמהן נהנו מתנחלים מאז ועד היום – להוציא, במידה מסוימת, את תקופת ממשלת רבין בשנות התשעים. בתקופת ממשלת בגין הראשונה, בין 1977 ו-1981, הוקמו 35 התנחלויות, רובן באזורים צפופי אוכלוסייה בשומרון ובחבל בנימין, ומספר המתנחלים עלה ל-17 אלף. בזמן ממשלת בגין השנייה וממשלת שמיר הוקמו 43 התנחלויות נוספות, רובן בשומרון ובחבל בנימין, אך גם בבקעה וברצועת עזה, ומספר המתנחלים עלה ל-46 אלף.

תכנית החירום לייצוב המשק, משנת 1985, לא בלמה את פרוייקט ההתנחלויות. בתקופת ממשלת האחדות הלאומית – אותה ממשלה עצמה שהחליטה על תכנית החירום הכלכלית – הקימה 32 התנחלויות חדשות, רובן בשומרון ובחבל בנימין; באותה תקופה גם נרשם גידול דרמטי במספר המתנחלים והוא כמעט הוכפל.

לבסוף, בתקופת ממשלת שמיר השנייה, שכיהנה עד אמצע 1992, הוקמו 7 התנחלויות נוספות, ומספר המתנחלים הגיע ל-107 אלף (גולדברג, 1993: 13). ממשלה זו, שבה כיהן אריאל שרון כשר הבינוי והשיכון (1992-1990), גם גיבשה תכנית גרנדיוזית, שהיתה אמורה להגדיל מאוד את מספר ההתנחלויות והמתנחלים (ר' להלן) ואף נתנה הטבות מפליגות לרוכשי דירות בשטחים הכבושים. באותן שנים אכן נרשמה קפיצה גדולה בהתחלות בנייה למגורים (סבירסקי, קונור-אטיאס ואטקין, 2002: 50). ממשלתו של יצחק רבין, שהחלה לכהן ב-1992, עצרה את ההאצה, הקפיאה חלק מתוכניות הבנייה וביטלה חלק מן ההטבות (גולדברג, 1993: 14). מאז חתימת הסכמי אוסלו ועד סוף 2000 הוקמו רק שלוש התנחלויות חדשות. אולם האוכלוסייה בכלל ההתנחלויות גדלה מאוד – בייחוד בתחילת העשור, תחת ממשלת שמיר, ובסופו, תחת ממשלות ברק ונתניהו. עד סוף העשור הגיע מספר המתנחלים לכ-200 אלף (סבירסקי, קונור-אטיאס ואטקין, 2002: 23).

הגם שהילת ההתנחלות נקשרה סביב ארגוני המתנחלים השונים, ובעיקר סביב תנועת גוש אמונים, הרי שההשתלטות על השטחים הכבושים היתה מעשה מדינתי לכל דבר. בעשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים היו אלה ממשלות המערך, אשר יזמו ומימנו את מבצעי ההתנחלות בפתחת רפיח, ברמת הגולן ובבקעת הירדן, ואילו בעשור השני שלאחר המלחמה היו אלה ממשלות הליכוד וממשלת האחדות הלאומית, אשר יזמו ומימנו את מבצעי ההתנחלות בלב השטחים הפלסטיניים בגדה המערבית וברצועת עזה. מתנחלים יזמו התנחלויות בנקודות ספציפיות, אולם התכניות הגרנדיוזיות ביותר להשתלטות על השטחים הפלסטיניים נהגו בידי גורמים ממלכתיים. ההתנחלויות בבקעת הירדן, לאורך הגבול עם ממלכת ירדן, ניזומו על ידי שר העבודה בממשלת אשכול, יגאל אלון. שר הביטחון בממשלת אשכול, משה דיין, יזם את הקמת הבסיסים הצבאיים על גב ההר בשומרון וביהודה, ותיכנן להקים לידם יישובים עירוניים גדולים – אך בכך נבלם (פדהצור, 1996: פרק ז'). ב-1983 הכינו חטיבת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית בשיתוף עם משרד החקלאות תכנית אב ("תכנית דרובלס") שצפתה כ-800 אלף יהודים בגדה המערבית עד שנת 2010. בתחילת שנות התשעים, כאשר אריאל שרון כיהן כשר הבינוי והשיכון בממשלת שמיר השנייה, הוחל בהכנתה של תכנית אב ליישוב 2.6 מיליון יהודים בגדה המערבית וברצועת עזה עד 2010 (גולדברג, 1993: 21); התכנית נועדה לשנות באופן דרסטי את התמונה הדמוגרפית בשטחים הכבושים על ידי יצירת מיעוט יהודי גדול מאוד – כ-40% מכלל תושבי הגדה (שם: 23). עלייתו של יצחק רבין לשלטון והחתימה על הסכם אוסלו שמו קץ לתכניות הזויות אלה.

לאחר מלחמת יום הכיפורים מילא גוש אמונים תפקיד מרכזי ביצירת תנועת ההתנחלות, בדרבון הממשלה לתפוס שטחים ובגיבוש הלגיטימציה הציבורית למעשי ההתנחלות; עם זאת, מרבית היהודים שהתיישבו בשטחים הכבושים עשו זאת עקב מבצעי דיור ממלכתיים באזורים הסמוכים לערים הגדולות, אם באזור ירושלים ועם בקרבת ערי המרכז. המניע העיקרי שלהם היה השגת רמת דיור גבוהה במחיר נמוך – תוך שמירה על מקורות הפרנסה בתחומי הקו הירוק (גולדברג, 1993: 16, 19). רוב הזמן היו המתנחלים הקרויים "אידיאולוגיים" מיעוט: ב-1992, בסוף תנופת הפיתוח בניצוחו של הליכוד, מנו ההתנחלויות של אמנה, תנועת ההתיישבות של גוש אמונים, 20 אלף נפש – 19% מכלל המתנחלים (גולדברג, 1993: 18).

מסע ההתנחלויות בשטחים הכבושים לא היה המבצע הממלכתי הראשון בישראל להקמת יישובים ולאכלוסם. למעשה, פרוייקט ההתנחלויות ניזום שנים מועטות בלבד לאחר שתם אך לא הושלם, פרוייקט ממלכתי גדול הרבה יותר של יישוב ושיכון – הלא הוא שיכונם של למעלה ממיליון היהודים שהגיעו לישראל בעשור הראשון שלאחר הקמת המדינה. בין 1948 לתחילת שנות הששים הוקמו קרוב ל-300 מושבי עולים (חלקם הגדול על חורבות כפרים פלסטיניים) וקרוב לשלושים עיירות פיתוח (סבירסקי, 1981: 22; סבירסקי ושושן, 1985: 5; ליפשיץ, ג., 1997). על כך יש להוסיף את בנייתן של עשרות שכונות חדשות בערים ועיירות ברחבי הארץ, במקומן של המעברות שבהן שוכנו בתחילה עולים רבים.

ההשוואה בין מבצעי היישוב והשיכון של שנות העלייה הגדולה ובין מבצעי ההתנחלות בשטחים שנכבשו ב-1967 מלמדת גם היא, כהשוואה בין גל התיעוש הראשוני ובין הקמת התשלובת התעשייתית-צבאית, על תפנית חשובה במדיניות. ראשית, מבצעי היישוב והשיכון של שנות החמשים והששים נעשו בתנאים קשים ביותר: האוכלוסייה שאותה צריך היה לשכן היתה גדול יותר – למעשה, היא היתה גדולה מאוכלוסיית ישראל מיד לאחר 1948; המתנחלים, לעומת זאת, היו בכל רגע נתון מיעוט קטן באוכלוסיית ישראל. שנית, בשנות החמשים, העולים הגיעו בגלים גדולים ותכופים, ושיכונם נעשה בתנאי לחץ; ההתנחלויות, לעומת זאת, נבנו ברווחי זמן נוחים יותר. שלישית, המשאבים שעמדו לרשות המדינה לאחר 1967 היו גדולים בהרבה מאלה שעמדו לרשותה בשנות החמשים.

מרבית מושבי העולים ועיירות הפיתוח שהוקמו בשנות החמשים הוצבו באזורי גבול, כחלק מן המאמץ הממלכתי לבסס את הטענה הישראלית לכל השטחים שנכבשו ב-1948, שלא הוכרו על ידי הקהיליה הבינלאומית כגבולות קבע, וכחלק מן המדיניות ליישב יהודים בשטחים אשר עד 1948 היו מיושבים על ידי פלסטינים. הפריפריאליות הגיאוגרפית הפכה עד מהרה לפריפריאליות חברתית, כלכלית ופוליטית. בלחץ האירועים הוקמו מקומות יישוב חדשים עוד לפני שהיה סיפק לפתח בהם תשתית של פעילות כלכלית ומקורות תעסוקה. יתרה מזאת, המשאבים שהופנו למושבים ולעיירות הפיתוח היו פחותים מאלה שהופנו באותה תקופה עצמה ליישובים ותיקים, ובהשוואה למשאבים שהופנו אחרי 1967 להתנחלויות. מושבי העולים, שבהם ניתן היה עקרונית להתחיל בפעילות כלכלית בתוך פרק זמן קצר יחסית, זכו למכסות קרקע ולמכסות ייצור קטנות מאלה שהועמדו לרשות המושבים הוותיקים והקיבוצים. עיירות הפיתוח, שהיו אמורות לשמש מרכזי שירותים עירוניים ליישובים החקלאיים שסביבן, התקשו להתחרות בשכניהן מן הקיבוצים והמושבים הוותיקים, שהיו מקושרים היטב למרכז הפוליטי והכלכלי, ובמקום שהללו יזדקקו לשירותי עיירות הפיתוח, נזקקו הן לשירותים שלהם. במהלך רוב שנות החמשים שררה אבטלה גבוהה הן במושבי העולים והן בעיירות הפיתוח, ועבודות הדחק לא נתנו מענה הולם למצוקה, שכן הן היו ספורדיות והשכר ששולם לעובדים בהן היה נמוך (סבירסקי, 1981: פרק 2).

הפערים ברמת הדיור עצמה הפכו למרכיב מרכזי של האי שוויון המעמדי שהתהווה בישראל. בעיירות הפיתוח הדירות היו קטנות יחסית, והן נבנו ברמת פירוט וגימור ירודה ובעלות נמוכה; איכות האחזקה היתה גם היא ירודה (לו יון וקלוש, 1995: 33-32). השוואה בין רמת הבנייה הציבורית, שרובה (בשנים 1966-1949, 75%) נועד לעולים, ובין הבנייה הפרטית, שעיקרה נועד לוותיקים, מעלה הבדלים משמעותיים. הדיור בבנייה פרטית היה בעל ערך גבוה יותר והדירות עצמן גדולות יותר: בממוצע, שטח דירה ציבורית עמד בשנת 1955 על 45 מ"ר, ב-1960 – על 57 מ"ר, וב-1985 – על 61 מ"ר, בעוד שהנתונים המקבילים עבור דירות בבנייה פרטית היו 75 מ"ר, 81 מ"ר ו-92 מ"ר (הבר, מצוטט אצל סבירסקי, 1981: 30). חשוב לציין כי הדירות בבנייה ציבורית לא ניתנו לעולים בחינם: 65% מהמימון בבניה הציבורית היו עצמיים. המשתכנים נשאו בנוסף בחלק נכבד מהוצאות הפיתוח, דבר שהוביל את מנכ"ל משרד השיכון באותה תקופה לתהות "האם יש הצדקה לכך שמשתכנים באזורי פיתוח, הממלאים תפקיד חלוצי בקידום אזורים וערים חדשות והמתגוררים בתנאים קשים יחסית, יהא עליהם לשאת גם בהוצאות הפיתוח?" (מצוטט אצל סבירסקי, 1981: 32).

היישובים שזכו לכינוי "עיירות פיתוח" התקשו להתפתח. רבים מן המפעלים שהוקמו במסע התיעוש של שנות החמשים והששים, ובהם מפעלי הטקסטיל, נקלעו למשברים חוזרים ונשנים. כפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר, לאחר 1967 הפנתה המדינה את משאביה לפרוייקט המעצמתי בכלל, ולתשלובת הביטחונית-תעשייתית בפרט. מפעלי הטקסטיל הפכו עתה ל"מקרי סעד", והפכו תלויים לעתים קרובות ברצונה הפוליטי הטוב של הממשלה, שהיתה מתערבת מפעם לפעם כדי למנוע את סגירתם (סבירסקי ושושן, 1985: 1). בתום תקופה קצרה יחסית של השקעות מדינתיות גבוהות, בדיור ובתעסוקה, השתנתה המגמה, ועיירות הפיתוח נכנסו לתקופה ממושכת של ירידה בהשקעות ושל קיפאון כלכלי.

יתרה מזאת, באמצע שנות הששים ירד מאוד מספר העולים לישראל והגידול באוכלוסיית ערי הפיתוח נעצר. מאזן ההגירה של העיירות הפך לשלילי: במשך תקופה ארוכה היה מספר העוזבים גדול ממספר הנכנסים. בין שנות הששים וסוף שנות השמונים איבדו רוב עיירות הפיתוח תושבים, וחלקן הצליח אך בקושי לשמור על איזון; יצאו מכלל זה רק עיירות מעטות – ערד, כרמיאל, אילת ואשדוד (ליפשיץ, ג., 1997: 11). הקיפאון הכלכלי וההגירה השלילית נמשכו עד לעלייה הגדולה ממדינות חבר העמים ומאתיופיה, שהחלה ב-1989. רק אז החלה אוכלוסייתן עיירות הפיתוח לגדול שוב (ליפשיץ, ג., 1997: 12; 37).

נשוב למלחמה ב-1967. בעקבות המלחמה גדלו מאוד המשאבים שעמדו לרשות המדינה ובהתאם גדלו מאוד גם הוצאותיה. הוצאות אלה, לו הופנו לעיירות הפיתוח, למושבים ולשכונות, יכולות היו לסייע בחידוש ושדרוג מלאי הדיור, בגיוון מקורות התעסוקה, בהרחבת רשתות התחבורה המוטורית והמסילתית, בשיפור רמת החינוך ורמת ההכשרה המקצועית. במלים אחרות, המשאבים הגדולים החדשים יכולים היו לשמש להשלמתו המוצלחת של המהלך ההתיישבותי של שנות החמשים והששים – ובמשיכתם של ישראלים אלה אל מסלול הפיתוח העילי. אלא שהמשאבים החדשים הופנו לפרוייקט המעצמתי – להגדלת הצבא, להגדלת התשלובת התעשייתית צבאית – ולהתנחלויות בשטחים הכבושים. מדינת ישראל, שהיתה רחוקה מאוד ב-1967 מעיכולם המוצלח של השטחים וקבוצות האוכלוסייה שבאו תחת שלטונה ב-1948, ביקשה עתה לעכל שטחים חדשים ואוכלוסיות חדשות שנכבשו ב-1967. כשם שהמדינה נהגה בתחום הפיתוח הכלכלי, כאשר השקיעה את המשאבים החדשים בתשלובת התעשייתית-צבאית, תוך שהיא דוחקת לשוליים את התעשיות של שנות החמשים והששים, כך היא נהגה גם בתחום מדיניות פיתוח היישובים, כאשר השקיעה את משאביה החדשים בפרוייקט ההתנחלויות, תוך שהיא מותירה את עיירות הפיתוח במעמדן הפריפריאלי. ההתנחלויות "עקפו" את עיירות הפיתוח – ממש כשם שהתשלובת התעשייתית-צבאית "עקפה" את התעשיות של שנות החמשים והששים.

ההתנחלויות "עקפו" את עיירות הפיתוח בכמה מובנים.

ראשית, לפחות החל ב-1977, הן הפכו לפרוייקט לאומי ראשון במעלה, שנועד לאפשר לליכוד לרשום את שמו בתולדות ההשתלטות היהודית על ארץ ישראל ההיסטורית. מנחם בגין הבטיח במסע הבחירות שהתנהל אותה שנה כי "יהיו הרבה אלוני מורה" – התנחלות שהוקמה ב-1974 בקרבת שכם על ידי גוש אמונים ואושרה רק לאחר התלבטות ארוכה של ממשלת רבין. בעקבות התחייבותו זו של מנחם בגין מצאו עצמם דוד לוי מעיירת הפיתוח בית שאן, שהיה שר הבינוי והשיכון בממשלת בגין, ממשלת שמיר וממשלת האחדות הלאומית, ומשה קצב מעיירת הפיתוח קרית מלאכי, שהיה סגן שר הבינוי והשיכון בממשלות בגין ושמיר, מנצחים על מסע בנייה של התנחלויות. בה בשעה שפרוייקט ההתנחלויות סייע להציב את גוש אמונים ואת תומכיו בנקודת ציון אסטרטגית ברשתות העוצמה של הפוליטיקה הישראלית, הגיעו דוד לוי ומשה קצב ועמם עסקנים מקומיים מזרחים נוספים, אל עמדות פוליטיות חשובות לכאורה בדרך של הסתננות יחידים, בלא שהם מצליחים להפוך את עצמם ואת מאות אלפי שכניהם-לשעבר – שהעלו עשרות עסקנים כמותם לשלטון המקומי ואת מפלגת הליכוד לשלטון הלאומי – לכוח פוליטי משמעותי שיוכל לבלום את הדחיקה לשוליים של הפרולטריון המזרחי ולהאט את הזינוק מעלה של שכבת המנכ"לים ושכבת המתנחלים. הכוח הפוליטי הזה קם מעט מאוחר יותר ולבש את דמותה של ש"ס – אלא שזו ביטאה כבר השלמה עם הדחיקה לשוליים וניהלה את מאבקה במגרש של רשת הביטחון הסוציאלי ולא במגרש התעסוקה והשכר.

ההתנחלויות נבנו על פי סטנדרטים של המעמד הבינוני של שנות השבעים – בתים צמודי קרקע המוקפים בשטחי נוי שבתוכם משובצים מבני ציבור מרווחים (רובינשטיין, 1982: 9). בה בעת, התמורה שהציע הליכוד לבוחרים המזרחים, שכה העצימו את מחנהו בשנות השבעים, היתה נדיבה הרבה פחות: פרויקט שיקום שכונות, שנועד לשפץ את השיכונים בערים הגדולות ובעיירות הפיתוח, שעד למלחמת ששת הימים כבר הספיקו להתיישן ולהתבלות. בעוד שההתנחלויות מומנו מתקציב המדינה, פרויקט שיקום שכונות בוסס על תרומות של קהילות יהודיות בחו"ל (סבירסקי, 1981: 344). בעוד שתקציבי פרויקט שיקום שכונות הלכו והתדלדלו עם השנים (סבירסקי, ב. וסבירסקי, ש., 2003), תקציבי ההתנחלויות היו גבוהים ויציבים לאורך השנים, עד עצם היום הזה. בעוד שכספי המדינה שהופנו להתנחלויות סייעו לבסס ולהעצים את ארגוני המתנחלים ולהופכם לכוח פוליטי רב השפעה, פרויקט שיקום שכונות נוהל מראשיתו ועד סופו על ידי מנגנונים מדינתיים, כאשר התושבים זוכים רק לייצוג מינימלי (סבירסקי, 1981: 344). בעוד שההתנחלויות הצליחו להעצים קבוצה חברתית מוגדרת ולבססה בשורות המעמד הבינוני הגבוה, פרויקט שיקום שכונות לא היה בו כדי לשנות את מיקומם המעמדי של מרבית תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.

שנית, הנהגת המתנחלים נתפסה בעיני רבים בקרב הנהגת המדינה, ובייחוד בקרב אלה שדגלו ברעיון של "ארץ ישראל השלמה", כ"חלוצים חדשים" וכמי שמניפים מחדש את דגל ההתיישבות הציונית. מנהיגי המתנחלים לא היו זרים להנהגה המדינתית: הם באו משורות המפד"ל – מפלגה ציונית אירופית ותיקה שהיתה שותפה למוסדות השליטה הציוניים לפני המדינה ולמרבית הממשלות לאחר הקמת המדינה. אלא שעד להקמת גוש אמונים היו צעירי המפד"ל בשולי ההתרחשויות ההיסטוריות: בתקופה ההירואית של הציונות תפסו את קידמת הבמה צעירי תנועת העבודה, כחלוצים ולוחמים, וערב המלחמה ב-1948 הצטרפו אליהם לוחמי האצ"ל והלח"י. מבצעי ההתנחלות של גוש אמונים הציבו את צעירי המפד"ל במרכז הבמה והפכו אותם לטוענים-שותפים לגיטימיים לכתר הציוני (רובינשטיין, 1982: 13, 127). ראשי המתנחלים זכו לליטופים אבהיים מראשי תנועת העבודה (שם: 73) – זמן קצר לאחר שגולדה מאיר דחתה מעליה את מנהיגי הפנתרים השחורים, שדיברו בשם הנוער שגדל בשכונות ובעיירות הפיתוח, בטענה שהם "לא נחמדים".

שלישית, ההתנחלויות הוקמו בתקופה שבה עמדו לרשות המדינה משאבים רבים יותר מאשר בתקופה שקדמה ל-1967, ומשאבים אלה הוזרמו אליהן ביד נדיבה – יותר מאשר לעיירות הפיתוח, הגם שגם אלה נמצאו במשך שנים ברשימות השונות של "עדיפות לאומית". בדיקה של תקציבים מוניציפליים בהתנחלויות ביהודה ושומרון בשנת 1983/4, העלתה כי התקציב המיועד למימון שירותים חברתיים – חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, שירותי דת (במסגרת התקציב הרגיל) היה גבוה באופן משמעותי מזה של יישובים בעלי גודל דומה בתוך ישראל (Dehter, 1987). הנתונים על התקציבים המוניציפליים בשנות התשעים מאפשרים בדיקה שיטתית ומקיפה יותר: בדיקה שנערכה במרכז אדוה העלתה כי בשנות התשעים היו התקציבים המוניציפליים (התקציב הרגיל) של ההתנחלויות ביש"ע ובגולן, בחישוב לנפש, גבוהים ב-30% מהתקציב הממוצע של כלל הרשויות המקומיות בישראל, וב-24% מהתקציב הממוצע של עיירות פיתוח (סבירסקי, קונור ואטקין, 2002: 7). החלק הארי של התקציבים המוניציפליים מגיע מהממשלה, וכאן היתרון של ההתנחלויות היה גדול עוד יותר: ההכנסה המוניציפלית של יישובי יש"ע והגולן מן הממשלה (בחישוב לנפש, בתקציב הרגיל) היתה גבוהה ב-60% מזו של כלל הרשויות המקומיות בישראל, וב-37% מזו של עיירות הפיתוח (שם: 8; הפער בהכנסות בין ההתנחלויות ובין כלל הרשויות המקומיות בישראל גבוה מן הפער בין ההתנחלויות ובין עיירות הפיתוח, משום שבתוך כלל הרשויות המקומיות בישראל כלולות גם הרשויות המקומיות הערביות, שרמת המימון שלהן היא הנמוכה ביותר).

יש לציין, כמובן, כי המימון הממשלתי של התקציבים המוניציפליים (באמצעות משרד הפנים) הוא רק חלק ממכלול המימון הממשלתי שהוזרם להתנחלויות במהלך השנים: עליו יש להוסיף את ההוצאות במסגרת תקציב הביטחון ותקציב חטיבת ההתיישבות שבמשרד החקלאות, את תקציבי ההקמה של משרד הבינוי והשיכון, את ההעדפות בתקציבי הסיוע של משרד השיכון ומשרד החינוך, וכן את ההטבות מהם נהנים מתנחלים (ועמם גם תושבי יישובים אחרים המוגדרים כ"אזורי עדיפות לאומית", ובהם חלק מעיירות הפיתוח) ברמה האישית והמשפחתית – למשל, זיכויים במס הכנסה ופטור משכר לימוד בגני טרום-חובה.

רביעית, ההתנחלויות אמנם הוקמו בקרבת אוכלוסייה עוינת, ולעתים קרובות אף בתוך תוכה – אך שלא כמו עיירות הפיתוח, הן לא היו ל"פריפריה". רובן הוקמו בקרבת שני אזורי המטרופולין המרכזיים של ישראל, ירושלים ותל אביב, דבר שהקל על המתנחלים למצוא פרנסה ואף להשתכר ברמה ההולמת את אזור המרכז. יתרה מזאת, המדינה דאגה לסלול מערכת כבישים מיוחדת וייחודית להם, המקצרת עד מאוד את זמן הנסיעה בין מרכזי ההתנחלויות ובין ירושלים ותל אביב; זאת, בשעה שמערכות התחבורה לעיירות הפיתוח אינן מאפשרות לשלב מגורים בנגב ובגליל עם תעסוקה במרכז הארץ. שני הגורמים האלה משכו להתנחלויות משפחות מן המעמד הבינוני (לגבי ראשי גוש אמונים ר' רובינשטיין, 1982: 12) או שסייעו למשפחות משכבות נמוכות יותר מוביליות כלכלית-חברתית: נתונים של המוסד לביטוח לאומי על השכר הממוצע לפי יישוב, מעלים, כי תושבי יישובי מחוז יש"ע ממוקמים במקום השלישי ברמת השכר בישראל, גבוה מעל מחוז הדרום ומחוז הצפון, שבהם, ובייחוד במחוז הדרום, גדול משקלן של עיירות הפיתוח (אטקין, 2003: 4).

סיכום

הניצחון הגדול במלחמת 1967 סחרר את ראשה של ההנהגה המדינית והכלכלית של ישראל – למעט יוצאי דופן לא רבים – ופיתה אותם לבלוע יותר מכפי הקיבולת של ישראל. הפרוייקט המעצמתי הוביל לריכוז מיטב המשאבים האנושיים והכלכליים בהחזקת צבא גדול ותעשייה צבאית גדולה, כמו גם בהשתלטות כוחנית על כל שטחי פלסטין/ארץ ישראל ההיסטורית. חלק מן המשאבים הרבים שנדרשו למימוש הפרוייקט המעצמתי בא אמנם מבחוץ, מארצות-הברית, אך הוא היה בגדר מתנה שגבתה ממקבליה מחיר גבוה: התגייסות למען קידום ההגמוניה הגלובלית של ארצות-הברית. התועלת שבהתגייסות זו לא היתה חד צדדית, כמובן: הודות להתגייסות זו רכשה ישראל מעמד של מעצמה צבאית וכלכלית אזורית, מה שהסיר במידה רבה את החששות לעצם קיומה, שרווחו עד 1967. מצד שני, הפרוייקט המעצמתי תרם להשרשת מצב העימות עם שכניה, בין השאר משום שהוא העניק למדינה אופציה צבאית מועצמת בכל מגע עמן.

הפרוייקט המעצמתי עיוות את החברה הישראלית, בדרך דומה לזו שסטרואידים אנאבוליים מעוותים את גופם של אתלטים: חלקים מסוימים בחברה התעצמו והתעשרו, כאותם שרירים המתנפחים מעבר למידותיהם, בעוד שחלקים אחרים נדחקו לשוליים, כאותם שרירים וחלקי גוף המתנוונים עקב שימוש מועט (שאלתי את הדימוי מארונדטי רוי, 1999: 84).

במונחיהם של הכלכלנים, התעשייה הצבאית אמורה היתה לשמש כקטר המושך אחריו את כלל המשק הישראלי. כפי שראינו, תעשייה זו אכן סיפקה את התשתית לצמיחתה של תעשיית ההיי-טק הישראלית – אלא שזו גם זו העסיקו והעשירו חלק קטן של החברה, ואף אחת מהן לא היתה חזקה מספיק לגרור אחריה חלקים אחרים ורחבים יותר של המשק הישראלי.

אילו נאלצה החברה הישראלית לממן את הפרוייקט המעצמתי ממשאביה העצמיים, סביר להניח כי בשלב מוקדם למדי הוא היה גורר עמו התרסקות כלכלית, כדוגמת זו שהתרחשה בברית-המועצות, שהשקיעה במשך שנים רבות מדי משאבים רבים מדי בהחזקת צבא גדול ובמימון פרוייקטים צבאיים יקרים כדוגמת נשק גרעיני, טילים בין יבשתיים וחלליות, על חשבון השקעה במוצרי צריכה, בתשתיות ובהעלאת רמת החיים הכללית. אך ישראל נהנתה, וממשיכה ליהנות, מסיוע אמריקני נדיב – נדיב יותר מזה שמקבלות כל שאר נתמכותיה של ארצות-הברית. עם זאת, סיוע זה, הגם שהוא מונע קריסה כלכלית של ישראל, אין בו כדי למנוע את הצמיחה המעוותת של החברה הישראלית כתוצאה מההיצמדות לפרוייקט המעצמתי: שכן, הסיוע מופנה בתוך ישראל לצה"ל ולפיתוחים תעשייתיים-צבאיים (ומחוץ לישראל – לתעשיות הצבאיות האמריקניות, המחמשות את צבאה של ישראל).

ההתנחלויות אינן תולדה בלתי נמנעת של הפרוייקט המעצמתי: ישראל יכולה היתה לשלוט בשטחים שנכבשו ב-1967 גם ללא ההתנחלויות. לעומת זאת, ההתנחלויות לא היו יכולות להתקיים ללא השליטה הצבאית של ישראל בשטחים. שליטה זו היא שאיפשרה את התפתחותו של עיוות נוסף בחברה הישראלית: הזרמתם של משאבים ממלכתיים גדולים – גדולים יותר, באופן יחסי, מאלה שהופנו לעיירות הפיתוח וליישובים הערביים – למבצעי התנחלות אשר, מצד אחד, קידמו קבוצות, שבחלקן היו עד ל-1967 בשולי האליטה הישראלית, אל תוך האליטה, ומצד שני, העמיקו את העימות עם הפלסטינים.

ההשקעה בתשלובת התעשייתית-צבאית היא בעלת השלכות חברתיות-כלכליות רחבות וארוכות-טווח יותר מאלה של ההשקעה בהתנחלויות. המהלך התעשייתי-צבאי היה מהלך אסטרטגי מדינתי, אשר עיצב מחדש והעצים מאוד את קבוצות ההון בישראל, תוך שהוא מציב אותן, בין השאר, בעמדה של מוקד כוח פוליטי-כלכלי על מפלגתי ובעל השפעה רבה. בד בבד תרמה ההשקעה בתשלובת התעשייתית-צבאית לפריפריאליזציה – ומאוחר יותר אף לייתור, במקרים רבים – של חלקים גדולים של הפרולטריון, בעיקר זה המזרחי, שהחל להתגבש סביב התעשיות של גל התיעוש הראשון.

המדיניות המעצמתית היא שהכשירה את הקרקע לשינוי האידיאולוגי שהתרחש ב-1985. תכנית החירום לייצוב המשק העניקה לקבוצות ההון הישראליות הגדולות חופש תנועה ופעולה ברוח "הקונסנסוס הוואשנגטוני". דוגמא אחת מני רבות לרוח החדשה ניתן למצוא בנסיונות הרצופים להטיל מס על ההון. בשנות התשעים הועלו שלוש הצעות למיסוי ההון: הראשונה שבהן, בתקופת ממשלת רבין, נדחתה, בעקבות לחץ שהפעילו כמה מראשי בעלי ההון בישראל על ראש הממשלה רבין; השנייה, מתקופת ממשלת ברק, נדחתה אף היא. המס הוטל לבסוף רק בניסיון השלישי, בממשלת שרון – אלא ששיעור המס שנקבע בה הוא נמוך מזה שהוצע בתקופת ממשלת ברק. יתרה מזאת, עם המס על ההון הורד גם המס על הכנסה, אך באופן כזה שהנהנים העיקריים ממנו עם בעלי השכר הגבוה. אחד הצידוקים העיקריים שניתן לכך היה הצורך למנוע את הגירתם מישראל של עובדי תעשיות ההיי-טק – אלה שצמחו, כזכור, מתוך התשלובת התעשייתית-צבאית. פרוייקט ההתנחלויות, לעומת זאת, הוא בעל השלכות מצומצמות יותר, ולא היה בו כדי לשנות מיסודה את המפה הכלכלית-מדיניות בישראל. עם זאת, השלכותיו אינן מבוטלות כלל וכלל: ראשית, הוא תרם להשלמת הפריפריאליזציה של עיירות הפיתוח ושל היישובים הערביים בישראל, תוך כדי כך שהוא ביסס את אחיזתם של חלק מן המתנחלים במעמד הבינוני-גבוה הישראלי; שנית, הגידול הבלתי פוסק באוכלוסיית ההתנחלויות, לאחר הסכם אוסלו, היה בין הגורמים המרכזיים לפריצת אינתיפאדת אל אקצא, שהובילה, מצדה, למשבר כלכלי חמור בישראל; שלישית, בהיות פרוייקט ההתנחלויות פרוייקט מדינתי יקר, המצריך הוצאות אזרחיות וצבאיות גדולות, הוא פגע ביכולתה של המדינה לאזן את תוצאות המשבר הכלכלי שגרמה האינתיפאדה באמצעות שמירה על הרמה הקודמת של הוצאות רווחה.

אין דרך טובה יותר לסיים מאמר זה מאשר בציטוט חוזר של דבריו של יעקב ארנון: "רק חזרה לישראל של ערב מלחמת ששת הימים ושלום עם העולם הערבי יהוו תשובות למדיניות הקטסטרופלית שנהגה מאז והעלולה לחסל את עצמאותנו, תחילה הכלכלית ובהמשך גם המדינית, תוך השפעה על כל תחום בחיינו" (ארנון, 1984: 160).

אין לפרש ציטוט זה כהבעת משאלה לחזור אל "הימים הטובים" של ערב מלחמת ששת הימים. די לעיין בדברים שכתבתי על אותם ימים, ואשר חלקם צוטט במאמר זה, כדי לדעת שלא כך אני רואה אותם ימים. המשאלה המובעת באמצעות ציטוט זה היא לאימוץ של מדיניות פיתוח מכלילה (את כולם, לא רק את היהודים) ושוויונית, שתהיה מודעת לא רק לגידול בתמ"ג אלא גם לאופן התחלקותו, ואשר לא תהיה מבוססת על הנחת יסוד של עימות בלתי נמנע ובלתי פוסק עם שכנינו – אלא דווקא על אפשרויות של שיתוף עמם.

מקורות

אוריאלי, נחמן, ואמנון ברזילי. 1982. עלייתה ונפילתה של ד"ש. תל אביב: רשפים.

אטקין, אלון. 2003. מקום מגורים ורמת שכר בישראל, 2000-1993. תל אביב: מרכז אדוה.

אלכסנדר, אסתר. 1990. כוח השוויון בכלכלה: המשק הישראלי בשנות השמונים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ארליך, אבישי. 1993. "חברה במלחמה: הסכסוך הלאומי והמבנה החברתי". בתוך אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות.

ארנון, יעקב. 1984. "גן עדן של שוטים". בתוך צבי עופר ואבי קובר (עורכים), מחיר העוצמה. תל אביב: מערכות.

אקרמן, יוסי. 2002. "המדיניות בראיית התעשייה בבעלות פרטית-ציבורית". בתוך אמרי טוב (עורך). הביטחון והמשק הלאומי בישראל: אתגרים ומענים במדיניות ייצור הביטחון. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.

בועז, דוד. 2002. "השלכות כלכליות של הגדלת הסיוע הביטחוני לישראל". בתוך אמרי טוב (עורך). הביטחון והמשק הלאומי בישראל: אתגרים ומענים במדיניות ייצור הביטחון. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.

ביכלר, שמשון, ויהונתן ניצן. 2001. מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום. ירושלים: כרמל.

בלומנטל, נפתלי. 1985. בתוך צבי לניר (עורך). ביטחון וכלכלת ישראל בשנות השמונים. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

בנק ישראל. 2002. דין וחשבון 2002: התוצר לענפיו, שוק העבודה, תקציב המדינה והממשלה הרחבה. ירושלים.

בן אליעזר, אורי. 1995. דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי 1956-1936. תל אביב: דביר.

בן בסט, אבי (עורך). 2001. ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק: המשק הישראלי 1998-1985. תל אביב: עם עובד.

בן-פורת, יורם (עורך). 1989. המשק הישראלי: חבלי קליטה. תל-אביב: עם עובד.

ברגלס, איתן. 1989. "נטל הביטחון והמשק הישראלי". בתוך בן פורת, יורם (עורך), המשק הישראלי: חבלי צמיחה. תל אביב: עם עובד.

גולדברג, אסתר. 1993. התנחלויות הגדה המערבית ורצועת עזה. תמונת מצב – 1992. תל אביב: המרכז לשלום.

דהן, מומי. 2000. "עליית אי השוויון הכלכלי". בתוך אבי בן בסט (עורך). 2001. ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק: המשק הישראלי 1998-1985. תל אביב: עם עובד.

דורון, אברהם. 1999. "מדיניות הרווחה בישראל – ההתפתחויות בשנות ה- 80 וה- 90". בתוך דוד נחמיאס וגילה מנחם (עורכים), המדיניות הציבורית בישראל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הלוי, נדב, ורות קלינוב-מלול. 1968. ההתפתחות הכלכלית של ישראל. ירושלים: אקדמון.

הלפרין, אריאל. 1987. "בניין הכוח הצבאי וצמיחה כלכלית". רבעון לכלכלה,ל"ז, מס. 131 (פברואר).

הלפרין, אריאל. 1988. התעשייה הבטחונית והצמיחה הכלכלית. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). 1998. שנתון סטטיסטי לישראל. ירושלים.

המוסד לביטוח לאומי. 2000. סקירה שנתית 1998 – 1999. ירושלים.

המוסד לביטוח לאומי. 2002. מערכת הביטוח הלאומי בישראל. ירושלים (מרס).

יוסטמן, משה. 2001. "תמורות במבנה הענפי של המשק". בתוך אבי בן בסט (עורך), ממעורבות ממשלתית לכלכלת שוק: המשק הישראלי 1998-1985. תל אביב: עם עובד.

יפתחאל, אורן, וארז צפדיה. 1999. מדיניות וזהות בעיירות הפיתוח. באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מרכז הנגב לפיתוח אזורי.

ירון, עמוס. 2002. "המדיניות התעשייתית של מערכת הביטחון". בתוך אמרי טוב (עורך). הביטחון והמשק הלאומי בישראל: אתגרים ומענים במדיניות ייצור הביטחון. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.

כוכב, דוד, ויעקב ליפשיץ. 1973. "הוצאות הביטחון והשפעתן על המשק הלאומי והתעשיה". רבעון לכלכלה, כרך כ', חוברת 79-78.

כרמי, שולמית, והנרי רוזנפלד. 1993. "הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל". בתוך אורי רם (עורך), החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. תל אביב: ברירות.

לו-יון, יוברט, ורחל קלוש. 1995. דיור בישראל. מידע על שוויון מס. 4. תל-אביב: מרכז אדוה.

ליפשיץ, גבריאל. 1997. קליטת עולים בערי הפיתוח 1995-1990. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.

ליפשיץ, יעקב. 2000. כלכלת ביטחון. ירושלים: משרד הביטחון ומכון ירושלים לחקר ישראל.

מינץ, אלכס. 1984. "תקצוב הביטחון – הביצה והתרנגולת". בתוך צבי עופר ואבי קובר (עורכים), מחיר העוצמה. תל אביב: מערכות. מעלם, יוסי, ורוני פריש. 1999. העלייה בתשואה להשכלה בישראל בשנים 1976 – 1997. ירושלים: בנק ישראל, מחלקת המחקר.

סבירסקי, שלמה, ודבורה ברנשטיין. 1980. "מי עבד במה, עבור מי ותמורה מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית". מחברות למחקר ולביקורת, 4. חיפה.

סבירסקי, שלמה. 1981. לא נחשלים אלא מנוחשלים. חיפה: מחברות למחקר ולביקורת.

סבירסקי, שלמה, ומנחם שושן. 1985. עיירות הפיתוח – לקראת מחר שונה. חיפה: יתד.

סבירסקי, שלמה, אתי קונור-אטיאס ואלון אטקין. 2002. מימון ממשלתי של ההתיישבות הישראלית ביש"ע ובגולן בשנות ה-90: רשויות מקומיות, בנייה למגורים וסלילת כבישים. תל אביב: מרכז אדוה.

סבירסקי, ברברה, ושלמה סבירסקי. 2003. שינוי ערכי במדיניות הממשלה: שחיקה בתכניות רבות שנים של סיוע ממשלתי לקבוצות מעוטות משאבים. תל אביב: מרכז אדוה.

עברון, יאיר. 1980. 1980. התעשייה הביטחונית בישראל. תל אביב: משרד הביטחון.

פדהצור, ראובן. 1995. "סגירתו של מעגל: בחזרה אל האופציה הפלסטינית". מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 40 (קיץ).

פדהצור, ראובן. 1996. נצחון המבוכה: מדיניות ישראל בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. תל אביב: ביתן הוצאה לאור ויד טבנקין-מכון גלילי.

קליימן, אהרן. 1992. חרב פיפיות – היצוא הבטחוני של ישראל ושוק הנשק העולמי. תל אביב: עם עובד.

קלינוב, רות. 1999. תמורות במבנה השכר – פערי שכר בין ענפים ובתוכם: ישראל 1970 – 1997. הסתדרות העובדים הכללית החדשה, המכון למחקר כלכלי חברתי.

רבין, יצחק. 1979. (עם דב גולדשטיין). פנקס שירות. תל אביב: מעריב.

רובינשטיין, דני. 1982. מי לה' אלי: גוש אמונים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

רוזנפלד, הנרי, ושולמית כרמי. 1979. "ניכוס אמצעים ציבוריים ומעמד בינוני תוצר המדינה". מחברות למחקר ולביקורת, 2. חיפה.

רזין, אסף. 1984. על הדבש ועל העוקץ: השפעת הסיוע האמריקני". בתוך צבי עופר ואבי קובר (עורכים), מחיר העוצמה. תל אביב: מערכות.

שלו, מיכאל. 1984. המיתון: ניתוח כלכלי-מדיני של האבטלה בישראל. מחברות למחקר ולביקורת, 9 (פברואר).

שלום עכשיו. 3.12.2000. ההתנחלויות והכיבוש מאז חתימת הסכמי אוסלו.

תורן, יעקב. 2002. "השפעת הסיוע הביטחוני על המדיניות התעשייתית". בתוך אמרי טוב (עורך). הביטחון והמשק הלאומי בישראל: אתגרים ומענים במדיניות ייצור הביטחון. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים.

Betcherman, Gordon. 1996. “Globalization, Labour Markets and Public Policy.” In Boyer, Robert, and Daniel Drache (Eds), States against Markets: The Limits of Globalization. London and New York: Routledge.

Coates, David. 2000. Models of Capitalism: Growth and Stagnation in the Modern Era. Cambridge, U.K.: Polity Press.

Dehter, Aaron. 1987. How Expensive are West Bank Settlements? A Comparative Analysis of the Financing of Social Services. Jerusalem: The West Bank Data Base Project.

Dunne, J.P. 1990. “The Political Economy of Military Expenditure: an Introduction.” Cambridge Journal of Economics, Vol. 14.

Mintz, Alex. 1983. "The Military-Industrial Complex: The Israeli Case." The Journal of Strategic Studies, Vol. 6, No. 3 (September).

Peri, Yoram, and Amnon Neubach. 1985. The Military Industrial Complex in Israel: A Pilot Study. Tel Aviv: The International Center for Peace in the Middle East.

Roy, Arundhati. 1999. The Cost of Living. London: Flamingo.

Shalev, Michael. 1992. Labour and the Political Economy of Israel. London: Oxford University Press.

Steinberg, Gerald. 1983. “Israel”. In Ball, Nicole, and Milton Leitenberg (Eds), The Structure of the Defense Industry. New York: St. Martin’s Press.

  • מרכז אדוה, יולי 2003; גירסה מעט שונה התפרסמה בכתב-העת עיונים בתקומת ישראל 15 (2005).