לפני חודשים אחדים החליטה ועדת השחרורים של בית כלא גלבוע לסרב לבקשתו של עורסאן עבד אל-ע'ני אסעד (عرسان عبد الغني اسعد) לשחרור מוקדם עם תום חמש מתוך שבע שנות המאסר שהושתו עליו. החלטה זו אושרה גם בבית המשפט המחוזי בנצרת ולאחרונה דחה בית המשפט העליון את הבקשה לדון בערעור. עורסאן, כך נראה, יישאר בכלא עד תום שבע השנים. זהו סיפור על נקמנות פוליטית. בטור זה נביא מדי כמה שבועות את סיפורו של אסיר פוליטי. מאחורי כל ססטיסטיקה אנונימית עומדים אנשים חיים. דרך ההיכרות עם סיפורם ננסה להצביע על סוגיות רחבות יותר.
עורסאן הוא אזרח ישראלי מכפר אכסאל, שבו נולד ב-1953. בגיל שמונה-עשרה עזב את הארץ ולא שב אליה משך 37 שנים. הוא הגיע ללבנון, הצטרף לפת"ח ופעל שם בשורות הארגון. לאחר מכן נאלץ לעבור לתוניס, ושם הקים משפחה: עורסאן נשוי ויש לו ארבע בנות. הוא סיים את לימודי התואר השני והחל בלימודי דוקטורט בתקשורת.
בשנת 2008 החליט עורסאן לבוא לבקר את אחיו ובני דודיו באכסאל. הוא שקל לחזור להתגורר בישראל, כשהוא מביא בחשבון את האפשרות שייעצר ויישפט על פעילותו בפת"ח, פעילות שהסתיימה שנים כה רבות לפני כן. ואכן, עורסאן נעצר מיד עם הגיעו והוגש נגדו כתב אישום, המפרט אי אלו עבירות ביטחוניות, תחת הכותרת "סיוע לאויב בשעת מלחמה" ו"קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה". האחרונה מבין העבירות שצוינו בוצעה ב-1990, דהיינו לפני עשרים וחמש שנה.
בתחילה נראה היה שמערכת הביטחון מתחשבת בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות, בעובדה שעורסאן בנה לעצמו חיי משפחה ועבודה בתוניס ובכך שזנח את דרכו הקודמת. על-פי גרסת המדינה עצמה, הפך עורסאן לאחר הסכמי אוסלו לפעיל שלום. במהלך משפטו, במשך כשנה ורבע, שהה עורסאן במעצר בית באכסאל – עניין נדיר כשמדובר ב"עבירות ביטחוניות". הוא הגיע לישיבות המשפט באורח סדיר ולא הפר את האמון שנתן בו בית המשפט. בסופו של דבר נגזרו עליו בשנת 2010 שבע שנות מאסר, אם כי דעת המיעוט בקרב השופטים הציעה עונש קל הרבה יותר – שלוש שנות מאסר – בדיוק בשל הזמן הרב שחלף מאז בוצעו העבירות והשינוי שחל בחייו. בדעה זו תמך גם שופטבית המשפט העליון ג'ובראן בערעור שהגיש עורסאן על גזר-דינו. אולם הרוב אשרר את גזר הדין.
עורסאן החל לרצות את מאסרו בתנאים קשים מהרגיל, משום שרעייתו לא יכלה כלל לבקרו בארץ, ורק שתיים מבנותיו הצליחו להגיע לישראל לביקורים לעתים רחוקות. מכיוון שאסירים המסווגים כביטחוניים אינם זכאים גם לשיחות טלפון, עורסאן גם לא יכול לדבר עם משפחתו בטלפון.
בתום שני שלישים מתקופת מאסרו הגיש עורסאן בקשה לשחרור מוקדם. זו הבקשה שפתחנו בה, והיא נדחתה שוב ושוב – בוועדת השחרורים, בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. בבית המשפט המחוזי סבר השופט אטרש, בניגוד לעמיתיו השופטים ארבל ואברהם, כי יש לקבל את עתירתו של עורסאן. בבית המשפט העליון שקל את הבקשה לדון בערעור השופט מלצר, שפסק כאמור, כי אין עילה מספקת לדיון כזה. מלצר אף הוסיף "למעלה מן הצורך", כי הוא סומך את ידו על החלטת הרוב בבית המשפט המחוזי.
* * *
אבל למה בעצם? מה הנימוקים שאליהם פונה התביעה ועליהם סמכו את ידיהן הערכאות השונות, כדי להשאיר את עורסאן בכלא ולסרב לקיצור מאסרו? ובכן, כאן פועלת מילת הקסם המוכרת: מסוכנות. חשוב להכיר את המקרה של עורסאן עבד אל-ע'ני לא רק משום שברור, שהאיש היה צריך לשוב לחיק משפחתו כבר מזמן – כלומר, לא רק משום אמפתיה לאסיר המסוים הזה, הלכוד בציפורניה הנקמניות של מערכת הביטחון הישראלית – אלא מפני שהמקרה שלו מספק מבט בהיר על המניפולטיביות האוטומטית והפוליטית העומדת מאחורי המונח 'מסוכנות', בהקשרים דומים, רבים מספור.
מה טוענת המערכת על "מסוכנותו" של עורסאן? שתי טענות עיקריות.
ראשית, הראיה כי עדיין נשקפת ממנו סכנה לציבור מתבססת פשוט על חומרת העבירות שבהן הורשע ובפרט על אופיין האידיאולוגי. לא עזרו לעורסאן עשרות השנים שבהן לא עבר שום עבירה, חמורה או קלה. לא עמדה לזכותו התנהגותו בתקופת המשפט, כששהה במעצר בית. לא עזרה לו גם חוות-הדעת שהביא המומחה מתי שטיינברג, על כך שתנועת הפת"ח עצמה זנחה כבר מזמן את האידיאולוגיה שלה ואין היא דוגלת עוד במאבק אלים נגד ישראל. כל אלה לא עזרו, כי עורסאן "לא הוכיח כי זנח את האידיאולוגיה בה החזיק", שכן גם אם חלה תפנית בתנועת הפת"ח, "אין היא מלמדת על תפנית חיובית שחלה במבקש עצמו", משום שעורסאן קיבל במשך תקופה מסוימת משכורות מהרשות הפלסטינית (והפסיק זאת בהמשך תקופת מאסרו, יצוין). עמדת השב"כ היא, ששחרור מוקדם עשוי לפגוע ב"הרתעת הרבים" וכן שהשב"כ לא היה ממש מרוצה מהמידע שסיפק עורסאן, ש"נמסר, כנראה, ממניעים אישיים ולצורך סיוע לכניסתו לישראל ולמעשה לא היה בו חידוש ערכי" (!). מערכת הנימוקים הזו מלמדת אותנו רק דבר אחד: להילכד בצבת השב"כ פירוש הדבר להילכד במעגל קסמים, שאין כל דרך לפרוץ אותו. כל נימוק שעולה נפסל פשוט על-ידי כך שהוא נפסל, נשלל, מבוטל.
הטענה השנייה נושאת אופי פוליטי מובהק ובשנים האחרונות החלה להוות שיקול מרכזי בטיעוני המדינה ובהחלטות בתי המשפט בעתירות הנוגעות לבחינת מסוכנותם של האסירים המסווגים כביטחוניים. המדובר בכך שאסירים מחזירים את ארוחותיהם בלי לאכול אותן כחלק ממחאתם הקולקטיבית על תנאי מאסרם או על נושאים קרובים. כאשר מתבצעת פעולה קולקטיבית כזו, רושמים שלטונות הכלא לחובתם של מחזירי הארוחות הערה משמעתית. בעוד שבעבר התקיים בבית הסוהר מנגנון המאפשר רישום של אסירים הממאנים להשתתף בהחזרת ארוחות, נוהל זה השתנה ודבר זה אינו מתאפשר עוד (ואכן, בתקופה שבה התקיים המנגנון הזה, הופיע שמו של עורסאן בין שמות האסירים שאינם משתתפים בהחזרת ארוחות; נניח לפרט זה עכשיו).
מבחינת האסירים, מדובר בצעד מחאה בלתי אלים וקצר מועד, המאפשר להם להגשים את חופש הביטוי שלהם, ותו לא. החלטה של אסיר בודד לא לשתף פעולה עם האקט הקולקטיבי מוליכה באופן טבעי לעוינות וחשדנות מצד חבריו לתא, עמיתים שהוא חולק אתם את חייו באופן אינטימי למשך שנים. ברור, אם כן, כי סיווג החזרת הארוחות כהפרת משמעת הוא מעשה שערורייתי, ומובן שאין בינו לבין המוטיבציה לשמור על השקט בכלא דבר וחצי דבר. יתר על כן: האם אפשר להסיק מהשתתפות באקט מחאה שהוא בגדר "הפרת משמעת" בבית הכלא על "מסוכנות" של האסיר, עד כדי כך שאינו זכאי לקיצור עונשו? תשובת המערכת היא שהמדובר באקט המהווה סממן אידיאולוגי. ההשתייכות הקבוצתית של האסירים, אם כן, היא המטרידה את השלטונות, ולא העבירה עצמה, ועל-כן ההחלטה לסרב לבקשת השחרור על סמך העבירה הזו היא החלטה פוליטית טהורה.
עורסאן עבד אל-ע'ני אסעד מיוצג על-ידי משרד עו"ד סמדר בן-נתן.