29.12.2008

ושוב, בלי חצוצרות, אבל עם עדת סופרי הגופות הגאים ("המאזן חיובי בינתיים, יש להם יותר הרוגים", מבטיחים הפרשנים), יוצאים לסיבוב הרג נוסף. הטלויזיה הישראלית ממליצה לא לצפות בתמונות הנוראות באל-ג'זירה. אסור להסתכל בתוצאות, בפצועים, בהורים ובילדים, אסור ליהודים להתחלק ברגשות הערבים, אסור לחשוב על הסבל, ואסור לחשוב על העתיד. המכה הסופית תביא את מכת הנגד הבאה.

מקדימה ועד העבודה, מאולמרט עד ברק, ממליצים גם לא לחשוב על העבר: על מה שהביאו ההפצצות הקודמות במלחמת לבנון השנייה (יולי 2006, ראש הממשלה: אהוד אולמרט, יחסי ציבור: מפלגת העבודה), על מבצע "דין וחשבון" ב-1993 (הרמטכ"ל: אהוד ברק), על מבצע "ענבי זעם" ב-1996 (שר החוץ: אהוד ברק). כולן "מענה הולם", בדם ואש, "פעם אחת ולתמיד", שמביא, פעם אחר פעם, את הסיבוב הבא.

ההתלקחות היתה צפויה. חודשי הפסקת האש, התהדיאה, לא הביאה להפסקת המצור על עזה, להפסקת מניעת עפרונות כתיבה ואוכל וספרים מילדים, דלק וחשמל ממשפחות. מי שהתעלל בתושבי רצועת עזה כדי שסבלם "יפעיל לחץ על השלטון" –עסק בטרור מדינתי נגד אזרחים. חודשים של טרור ישראלי רק הפיצו ייאוש ברצועה וחיזקו שם את ידי אלה המבטיחים ישועה בכוח הנשק, חיזקו את התחושה, שהמוצא היחיד מן הטרור הוא בטרור נגדי, בהחרפת סבלם של תושבי שדרות ובצירופם של תושבי אשקלון, נתיבות והסביבה אל מעגל המאוימים הישירים.

גם עכשיו, כשהקולות הקוראים לנקמה נשמעים בכל מקום, צריך להגיד: המטוסים שמפציצים בעזה לא מבטיחים שלום ורגיעה לשדרות, נתיבות ואשקלון; הפצצות שהטילו אימה וזרעו מוות בכל רחבי רצועת עזה בשעה שתלמידי בתי הספר יצאו לרחובות אחרי המשמרת הראשונה לא יביאו שקט. להפך: עניי הארץ הזאת ונדכאיה, תושבי עזה הרעבה, תושבי הפריפריות של ישראל, אותם הפכו שלא מרצונם "חגורת ביטחון" לכיבוש – הם כולם, ערבים ויהודים, בני ערובה בידי פוליטיקאים חסרי מעצורים, שאינם חסים על חייהם. הם עושים שימוש בסבלם כדי להצדיק את הסבל והמוות שהם ממיטים על האחרים. בסופו של סיבוב ההרג ייערכו שיחות "עקיפות" והפוליטיקאים הציניים יגיעו ל"הבנות". לא להסכמים, לא לפתרונות – להבנות זמניות, שיאפשרו להתחמש לקראת הסיבוב הבא. הבנות עמומות – שמאפשרות לאלה שידם על ההדק להביא להתלקחות בכל רגע ורגע. כל עוד נישאר בני-ערובה בידי מנהלי הביטחון האלה, לא נוכל לחיות בשקט, לא נוכל לצפות לחיים אחרים, חיים ללא איומים מתמידים.

שני העמים בארץ שלנו הם בני ערובה של הפוליטיקאים של מוות. אבל, לא כולם בני ערובה באותה המידה. חיי ערבים זולים מאוד לעומת חיי יהודים, אבל יש גם יהודים זולים. לא במקרה, עניי שני העמים, אלה המקופחים, אלה ה"זולים" ביותר מבחינת השליטים הם הנשלחים בדרך כלל לשמש בני ערובה ובשר תותחים. כי מלחמתם של הפוליטיקאים היא המלחמה הצינית של סוחרי המוות ושל אליטות ההון, של המיוחסים המוגנים היטב בשעה שפשוטי העם, משני העמים, נלחמים וסופגים עבורם.