כולם מדברים עכשיו על "מלחמת התשה". כל דוברי השלטון מסבירים, שאסור שישראל תיקלע שוב למלחמת התשה. הם גם מצדיקים את ההפצצות הרצחניות של אזרחים בעזה בכך שחמאס מנסה לפגוע באופן שיטתית ביישובים אזרחיים.
כדאי לכן אולי להיזכר, מה בעצם קרה במלחמת ההתשה ההיא – ובמיוחד, מה מקפידים להשכיח.
מלחמת ההתשה באמת התרחשה – בין אביב 1969 לאוגוסט 1970. את השם נתן לה גמאל עבד א-נאצר, נשיא מצרים. לאחר הנצחון הצבאי של יוני 1967 התנהגה ישראל של גולדה ודיין כאימפריה במזרח התיכון. אלופיה התפארו ביכולות הצבאיות שלה, ומשה דיין הכריז, שעדיפה שארם א-שייח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח'. בשיאו של שכרון הנצחון הגדול שלאחר יוני 1967, הסביר אלוף פיקוד דרום, ישעיהו גביש, את יתרונה העצום של ישראל: מעכשיו, כאשר כוחות ישראל על תעלת סואץ, ערי התעלה נמצאות ממש במרחק נגיעה. גביש איים בגלוי: "סואץ היא עכשיו נחל עוז שלהם".
היוהרה הזו הובילה את "המעצמה הצבאית החמישית" בעולם למלחמה איומה באוקטובר 1973. אבל לכך קדמה "מלחמת ההתשה", שבאמצעותה סימנה מצרים, שלעולם לא תשלים עם הכיבוש הישראלי של סיני. מדי יום ביומו התרחשו חילופי אש בין כוחות צבאיים מצריים וישראליים לאורך תעלה סואץ, ומדי פעם הסלימו לעימות צבאי נרחב יותר. בעיתוני ישראל הופיעו מודעות אבל שחורות.
מה שנשכח לגמרי הוא המרכיב האחר של האסטרטגיה הישראלית במלחמת ההתשה. מצרים ניהלה עימות צבאי מוגבל עם כוחות ישראל שהיו פרוסים בחצי האי סיני, שאותו כבשה ישראל. מוצבים הופגזו, קרבות אוויריים התנהלו בשמי סיני, ויחידות מצריות ניסו לתקוף את המוצבים הישראליים. ישראל יזמה מכות צבאיות ופשיטות.
בצד העימות הזה בין כוחות צבאיים יזמה ישראל הפגזות שיטתיות של ערי מצרים, של תחנות כוח ומאגרי נפט. הנפגעות העיקריות היו הערים שלאורך תעלת סואץ – סואץ, אסמאעיליה, פורט סעיד, פורט תאופיק, ופורט פואד. ברצועה שאורכה כ-160 ק"מ הלכו ערים שלמות והתרוקנו מיושביהן כתוצאה מההפגזות. זה היה מהלך חד-צדדי. ערי ישראל לא ידעו פגזים, הפצצות וטילים. עד אפריל 1969 הפכו כבר כ-400,000 אזרחים מצריים מערי התעלה לפליטים. במאי 1969 נותרו בעיר סואץ, בה התגוררו כ-150,000 נפש, כעשרה אחוזים מתושביה.
כמעט כל מרכיבי הלוחמה השיטתית נגד אזרחים, המוכרים מאז ברחבי המזרח התיכון, הופעלו אז. באוגוסט 1969 הפציץ למשל חיל האויר הישראלי את צינורות המים שסיפקו מים לערי התעלה. נאצר הביע פליאה על הפצצת מטרות אזרחיות. דובר צה"ל, חיים הרצוג, הקפיד אומנם "לא לאשר את הידיעה" שכוחות ישראל הפציצו את צינורות המים החיוניים, אבל רמז שנגרם "נזק ניכר למצרים". הוא גם ידע להסביר, שאם המצרים סובלים מהפצצות, הם האשמים: "הדבר מוכיח את היעדר שיקול מצידם של המצרים, המסכנים קטע כה רגיש וחשוב להם על ידי ייזום חילופי אש דווקא במקום שבו עובר צינור המים של מוקדים צבאיים מרכזיים." (דבר, 10.8.1969)
בדצמבר 1969 נערכו בחירות בישראל. גולדה מאיר הקימה מחדש ממשלת ליכוד לאומי, שבה ישבו יחד מה שנחשב לשמאל הציוני והימין. בנאום שבו הציגה את ממשלתה בכנסת האשימה מאיר את נאצר בכך שמאות אלפי אזרחים מצרים הפכו לעקורים. הם, המצרים, אשמים באסונם. נתניהו לא המציא כלום מבחינה רטורית.
לאחר סידרת התייעצויות בצמרת המדינית-בטחונית הוחלט להתחיל בהפצצות אוויריות בעומק שטחה של מצרים כדי לשבור את רוחם של המצרים. היתה גם מטרה פוליטית: לקעקע את אמונו של העם המצרי בגמאל עבד א-נאצר ולהביא להפלתו. רבין, שגריר ישראל בארה"ב, דיווח שהאמריקנים תומכים בהפצצות בעומק מצרים בתקווה להפיל את נאצר. ממש באותה שעה עסק ניקסון בנסיון דומה לשבור את רוחו של העם הויאטנמי בהפצצות האכזריות ביותר שידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה - והרחיב את ההפצצות הרצחניות ללאוס ולקמבודיה.
בינואר 1970 החלה ממשלת ישראל בהסלמה הצבאית. ישראל הפציצה אתרים בפרברי קהיר. לא מדובר כאן בפגיעות בנוסח "פגע וברח", אמר משה דיין, אלא "הכה וחזור". זהו "מסר למצרים", הסבירו הפרשנים הצבאיים.
עיר רפאים
ב-12 בינואר 1970 דיווח דבר: בערי התעלה שורר מחסור במי שתייה, ויש זרם חשמל לסירוגין בלבד. הוא ציטט דיווחים מפי עדי-ראייה: "תמונה של חורבן כמעט גמור ושל עזיבת הערים על ידי האוכלוסייה האזרחית לאחר שבועות של הפגזות ישראליות. לפחות 600,000 אזרחים פונו מאיזור תעלת סואץ שהיה פעם הומה מרוב תנועה. פורט תאופיק ניטשה למעשה. ... רק כ-4,000 אנשים נשארו בעיר סואץ... מפעל המים העירוני הוצא מכלל פעולה למשך חמישה ימים והיה הכרח להביא מים במיכליות. כ-30 אחוז מהאזור העירוני של [העיר] סואץ נהרס... פורט סעיד שאוכלוסייתה עולה על 300,000, והיתה העיר השלישית בגודלה במצרים אחרי קהיר ואלכסנדריה, "נהפכה לעיר רפאים במצור".
במוקדם או במאוחר הובילו ההפצצות למעשי טבח. שניים מהם התפרסמו במיוחד. ב-12 בפברואר 1970 הפציץ חיל האויר את מפעל הפלדה אבו-זעבל. 70 פועלים נהרגו ולמעלה מ-100 נפצעו. ישראל הודיעה שמדובר בטעות, ושהתכוונה להעביר לידי המצרים מידע על פצצה עם מנגנון השהיה שהוטלה במקום. האחר היה הפצצת 3 בתי-ספר יסודי בכפר המצרי בחר אל-בקר ב-8 באפריל 1970. בהפצצה נהרגו, לפי מקורות שונים, בין 30 ל-52 ילדים ולמעלה מחמישים נפצעו. בית הספר נהרס לחלוטין. משה דיין הסביר שאולי היה בסיס צבאי מצרי בסביבה, אך מעולם לא הובאו הוכחות לכך.
לאחר הפסקת האש החלו להתפרסם באמצעי התקשורת הממסדיים דיווחים חלקיים על זוועות מלחמת ההתשה. כתב דר שפיגל דיווח:
"בעיר סואץ לא נשאר אף בית אחד שלם מפגיעות של פגזים, פצצות ורימונים. מן התמרים בשני הגנים הציבוריים של סואץ לא נשארו עוד, בעקבות פצצות הנאפאלם, אלא גדמים מפוחמים. הפליטים השתכנו איכשהו בחסדם של קרובים, או שהמדינה [המצרית] נתנה להם מגורי חירום. שיכון ארעי כזה יש למשל בבנייני בית הספר של הכפר מטראחינה, כעשרים ק"מ מדרום לקהיר. דחוסים כאן בצפיפות איומה לא פחות ממאתיים אנשים. חילקו חדרי-כיתה בקירות בטון, ולמשפחה בת שמונה נפשות נועד שטח של פחות מ-10 מ"ר." (דבר, 2.9.1970)
לקראת קיץ 1970 התברר, שאין ביכולתה של ישראל להכניע את המצרים ולפגוע באמונם של מצרים בנאצר. הוצאות המלחמה עלו. דווקא לאחר נצחונה הצבאי הגדול של ישראל ב-1967 המשיכו הוצאות הבטחון לעלות במקום לרדת והגיעו בשנת 1971 לרבע מהתל"ג. בפברואר 1970 החלו פעולות המחאה של הפנתרים השחורים בירושלים. בסוף אפריל 1970 נשלח מכתב השמיניסטים הראשון, שביטא ספקות ביחס לנכונותה של ישראל לעשות שלום ולצאת מהשטחים ואיים במרומז בסירוב לשרת בצה"ל ("אנחנו מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד"). באוגוסט 1970 נחתמה הפסקת אש בין ישראל למצרים.
יש סיבות טובות לפרשנים הצבאיים, למומחי המוות המדופלמים, לפוליטיקאים המאיימים במסע הרג נוסף, להשכיח את מלחמת ההתשה. יש סיבות טובות לא להזכיר את ההפגזה השיטתית של ערי התעלה והפיכת מאות אלפים לפליטים בידי ישראל. אחרי הכל, מה שישראל ביצעה עד עתה בעזה, פעם אחר פעם, הוא מהדורה נוספת, אכזרית ומשוכללת, של אותה מדיניות עצמה שבה נקטה ב-1969: הפצצת אזרחים שיטתית בנסיון להשיג "צריבת תודעה" ושינוי פוליטי. יש להם גם סיבות טובות לגרום לנו לשכוח, כי דמעות התנין שמזילים הפוליטיקאים על אזרחי עזה המופצצים, שאשמים בעצמם בסבל הנורא, הן גירסה מעודכנת של אמירתה הידועה של גולדה מאיר: "לא אסלח לערבים על שאילצו את בנינו להרוג."
ויש סיבות טובות להשכיח מכולנו, כי מלחמת ההתשה הנוראה הסתיימה בכשלון גמור. העם המצרי לא נשבר. גם לא המדינה המצרית. בעקבות מלחמת ההתשה באה מלחמת יום הכיפורים, מלחמת אוקטובר 1973. ישראל נאלצה בסופו של דבר לסגת מסיני לאחר עוד מלחמה נוראה ואלפי הרוגים.
בתולדות הסכסוך העקוב מדם יש למלחמת ההתשה מקום של כבוד: היא סימנה את המעבר ממלחמות הבזק למלחמות ממושכות ואינסופיות, שיש בהן הפסקות – אבל אין להן סיום, מלחמות אכזריות שאינן חסות על איש, שאין להן סוף – כל עוד לא נפתרות הסוגיות הפוליטיות שהן נועדו להשכיח.