ב-1 במרץ 2009 נערך בירושלים כנס שאורגן על-ידי קואליציית ארגונים חברתיים. בזה אחר זה עלו משתתפות ומשתתפי התוכנית והעידו, בערבית ובערבית, על מה שעברו. אנו מביאים כאן כמה מן העדויות.

אבטלה

הקשיבו לדבריהם: שוב ושוב חוזרת בהם השפלת המובטלות והמובטלים על-ידי יועצי החברות הפרטיות; פעם אחר פעם מתגלים בהם התנשאות וזלזול – בדתם, בתרבותם, באורח חייהם, באילוצים המשפחתיים של נשים וגברים המחפשים עבודה. פעם אחר פעם מתארים המשתתפים כיצד נשלחו להכשרה לקויה לעבודות שאינן מאפשרות קיום בכבוד – וכיצד מופעל עליהם האיום המתמיד של שלילת קצבאות, אם יעזו לעמוד על זכויותיהם.

בימים אלה עומדת על הפרק הפיכת תוכנית ויסקונסין ("תוכנית אורות לתעסוקה") לתוכנית קבועה וארצית. לפיה, 63% מהאזרחים המטופלים כיום על ידי שירות התעסוקה יופנו לטיפולן של חברות פרטיות. אלה יקבעו מעתה את זכאותם של אזרחים לקצבאות.

החברות אמורות להפיק רווח. תיקנון ופיקוח לא יעמדו בפני הפרטה של שירות חברתי חיוני. בעבר הפיקו החברות הכנסה בהתאם לשיעור המשתתפים מהם נשללו קצבאות; מחאות נמשכות הובילו לשינוי. אבל גם עתה הן אמורות לקבל תגמול כספי על "שלילת קצבה פסיבית" - כאשר משתתפים נעדרים מהתכנית ללא הצדקה. יש סיבות טובות לחשוש, שעובדי החברה לא יתאמצו לעודד את המשתתפים להתמיד בתכנית ולהתקדם בה; עובדים שיתייאשו ויפרשו יגדילו את הכנסות החברות.

  • זול וקל יותר לחברות הפרטיות לשלוח מובטלים ל"הכשרות" שאינן מוסיפות דבר מאשר להקנות מקצוע
  • כשהרווח שולט – יש לחברות הפרטיות אינטרס מובהק לא להכיר במחלותיהם של משתתפי התוכנית
  • במקביל להפעלת התכנית גם בוטל המעמד של "בלתי ניתן להשמה", אשר באמצעותו התמודד הביטוח הלאומי עם בעייתם של אזרחים רבים שנכותם לא מגיעה ל-70% הנדרשים לקבלת דמי נכות, אך מצבם גם לא מאפשר להם השתלבות בעבודה.
  • המובטלות והמובטלים נשלחים לעבודות שאין להם אפשרות להשתלב בהן - ומוענשים כשאינם עומדים במשימה
  • המשתתפים נשלחים ל"שירות בקהילה", בפועל – להעסקה תמורת פחות משכר המינימום
  • מן המובטלים והמובטלות נדרשות בין שלושים לארבעים שעות בשבוע – תוך התעלמות מצרכי הטיפול בילדים, בהורים קשישים ובמשפחה

שמי ה"א, בן 34, נשוי +6, מתגורר בירושלים.

משתתף בתוכנית מנובמבר 2007 במרכז אמין בירושלים.

עבדתי כטכנאי קירור ומיזוג אויר, עד שהיתה לי פריצת דיסק שהקשתה עלי לעבוד עבודה פיזית. אני לא אוהב לשבת בבית, כך שמייד חיפשתי משהו אחר לעבוד בו. כל עבודה שיכולתי עשיתי. אבל מצבי הבריאותי התדרדר. אשתי ואני הולכים לראיונות עבודה הרבה ופשוט לא מצליחים לקבל עבודה. כששומעים בראיון שיש לנו 6 ילדים, לא רוצים לקבל אותנו, ואם אנחנו מתקבלים לעבודה מסוימת, סימן שאין לה דורשים – כך שיש בעבודה הזו עוקץ.

בכל פעם שהגעתי לפגישה עם היועץ שלי במרכז [מרכז אמין חברה פרטית המפעילה את תוכנית "אורות לתעסוקה" בירושלים], הוא דיבר אלי בזלזול: "כן כבוד הרב, מה יש לך היום?" ו"מה בשבילך, כבוד הרב?". ההתנהגות הזו עצבנה אותי ופגעה בי, אבל לא אמרתי כלום כי פחדתי להסתבך. אני עובד במשרה חלקית, שלוש שעות ביום, והשלמתי שעות השתתפות בתוכנית. אני מרוצה מאוד מהעבודה ולאט לאט אני מגדיל את שעות העבודה שלי.

וכל הזמן היועץ אומר לי: "כן כבוד הרב, מה יש לך היום?" ו"מה בשבילך, כבוד הרב?"

יום אחד היועץ התעסוקתי שלי החליט לשלוח אותי לקורס במיקום מרוחק מאוד ממקום עבודתי מכדי להשלים שעות. הסברתי לו, שזמן הנסיעה הרב והנוכחות בקורס יכולים לבוא על חשבון שעות עבודה. והרי זו היא המטרה של התוכנית – שאנחנו נעבוד. אחרי שכנועים היועץ החליט, שבמשך חודש אנהל רישום מדויק של שעות העבודה כך שאם הקורס יבוא על חשבונה, לא אצטרך להגיע לקורס. וכך היה. ראיתי מהרישום שלי שאני לא יכול להגיע לקורס וגם להיות בעבודה. אבל היועץ התעקש שאני יכול ושאני צריך.

אחרי חודש, כשהגעתי לפגישה עם היועץ לתת לו את הדיווח של השעות, ישב היועץ שלי יחד עם ראש צוות היועצים. היועץ שלי שאל את ראש הצוות: "מה אתה אומר על הזמנים שלו?" וראש הצוות ענה: "אתה מאמין לו?" אמרתי להם שאני לא בא לשקר, אני לא משחק ואני רוצה לעבוד. זו ההרגשה שהם נותנים כל הזמן – שכולם משקרים, עצלנים שלא רוצים לעבוד ולכן היועצים מתנשאים. החלטתי שאני לא הולך לקורס שהוא שלח אותי אליו ואני לא מוכן לוותר על שעות עבודה שלי וניגשתי להגיש ערר על החלטת היועץ. כשאמרתי ליועץ על החלטתי תשובתו הגסה היתה: "תרוץ כמה שיותר מהר לערר".

בפעם אחרת שהגעתי, היה לפני בתור משתתפת וחיכיתי ליועץ. כאשר נכנסתי לפגישה היועץ אמר לי: "כבוד הרב, אולי ניקח את הכסא למקווה, כי ישבה עליו אישה לפניך? אתם החרדים הרי מקפידים..." הסתכלתי עליו במבט שאמר, הגזמת לגמרי הפעם, והוא הסתכל עלי חזרה במבט תמים ומתלוצץ. היועץ התקשר אלי מאוחר יותר כדי להתנצל, כי הבין מתגובות אנשים ששמעו שזאת היתה פגיעה מוגזמת.

בתוכנית הזו צריך להיאבק ולדרוש את כל הדברים שמגיעים לך. כדי שאני ואשתי נמלא את שעות ההשתתפות שלנו בתוכנית, הובטח שיממנו לנו מטפלת לילדים. עד היום לא קיבלנו את התשלום. כדי לקבל קייטנות לילדים בקיץ במסגרת חרדית שמתאימה לאורח חיינו, היינו צריכים להגיש ערר. נסיעות למרכז, דבר שמשתתפים אחרים מקבלים, לא קיבלנו במלואן. אשתי עבדה כמה חודשים, ולא נאמר לה שהיא זכאית לקבל מענק התמדה בעבודה.

התוכנית מכניסה את המשתתפים למתח, דבר שאחר כך נכנס ומשפיע על אורח החיים בבית. ההרגשה היא שצריך מרפקים ועור של פיל כדי לשרוד את ההשתתפות בתוכנית הזו בשלום.

לנו אין כוחות לזה. אשתי ואני החלטנו לוותר על ההשתתפות בתוכנית ולהמשיך לחפש עבודה בכוחות עצמנו.


שמי ס"כ. אני בת 33, רווקה, מעין אלסהלה.

אני שייכת למרכז אייג'נס שבחדרה, ומשתתפת בתכנית שלושים שעות בשבוע.

כחלק מהתכנית האישית שלי, עלי לחפש עבודה ב"ג'וב קלאב" שבמרכז אייג'נס [חברה פרטית המפעילה את תוכנית ויסקונסין באזור חדרה]. ב-29.7 הגעתי למרכז בהתאם לתכנית האישית שלי, בשעה שמונה, חיכיתי עד תשע לפתיחת הג'וב קלאב, ואז חיפשתי עבודה במחשב ובעיתונים עד אחת. באותו יום כל העבודות שהוצעו בעיתון היו בניקיון, ואני לא יכולה לעבוד בניקיון בגלל אקזמה חריפה בשתי ידי. נכנסתי אל היועצת בשעה אחת. היא אמרה לי בצורה לא נעימה: "את לא חיפשת עבודה!" אמרתי לה שכן חיפשתי, והיא הורתה לי לחכות במרכז עד שתיים ואז לחזור הביתה.

היועצת ביקשה ממני לחתום על דפים, שלא הבנתי מה כתוב בהם מכיוון שהיו בעברית.

למחרת הגעתי שוב למרכז בשמונה, והחל משעה תשע חזרתי לחפש עבודות. הפעם מצאתי, לשמחתי, שני פרסומים על עבודה כמוכרת. התקשרתי למקומות האלה, אבל הודיעו לי כי שהפרסומים כבר לא רלוונטיים. בשעה אחת חזרתי שוב ליועצת, סיפרתי לה על ניסיונותיי, והראיתי לה את שני הפרסומים של מקומות העבודה אליהם התקשרתי. היועצת לא הקשיבה, לא הסתכלה על הנייר שהגשתי לה ואמרה לי בצורה לא נעימה ובעצבים: "את לא מעוניינת למצוא עבודה!"

היא כל כך פגעה בי, שאני לקחתי את הנייר וקרעתי אותו בעצבנות: אני מצפה מהיועצת שתתמוך בי והיא במקום זה מאשימה אותי, לא מקשיבה לי ולא מסתכלת מה עשיתי.

היועצת, שנוהגת לדבר אליי ערבית ועברית מעורבת, למרות שאני לא דוברת עברית טובה, ביקשה ממני לחתום על דפים, שלא הבנתי מה כתוב בהם מכיוון שהיו בעברית.

חשבתי שהיא מחתימה אותי על כך שלא מצאתי עבודה, וחתמתי, אבל כשהגעתי הביתה, אבי תירגם לי את המסמך וכעס עליי מאוד. הסתבר שחתמתי על עיוות של דברי, לפיו אמרתי ש"אני עייפה, לא עשיתי כלום בג'וב קלאב". אילו היועצת הייתה מתרגמת לי את הדברים, או מסבירה לי בערבית, שהפגישה שערכה איתי היתה למעשה שימוע, שבו הודיעה לי על שלילת קצבה בשל אי-שיתוף פעולה, מיד הייתי אומרת לה שהדברים שכתבה לא נכונים ולא הייתי בשום פנים ואופן מסכימה לחתום.

למזלי, זכיתי בערר והקיצבה הוחזרה לי, אבל הייתי מצפה, שבמקום שמצהיר שהוא מכשיר אותי לעבודה ומעניק לי הרגלי עבודה, יסבירו לי את מה שקורה בשפה שאני מבינה, או שישלחו אותי לקורס ללמוד עברית.

ביקשתי מוועדת הערר עוד שתי בקשות:

ביקשתי שיחליפו לי את היועצת, כי זו שלי מדברת אלי מאוד לא יפה, בעצבים ובהתנשאות כמו שתיארתי קודם. אני מרגישה שהיא לא עוזרת לי באמת למצוא עבודה אלא בוחרת להאשים אותי ולשלול את הקצבה שממנה אני מתקיימת. אני מקווה שאקבל יועץ שיבין את קשיי בעברית וידבר אתי במתינות וגם יבין את מצבי, שזאת הפעם הראשונה שאני מתחילה לצאת לעבודות ואני שמחה על ההזדמנות הזאת, אבל רוצה שיאמינו לי שאני שמחה בכך, ולא שיאשימו אותי בעצלנות.

כיוון שאני צריכה להיות באייג'נס בשעה שמונה, אני לא יכולה לעלות על ההסעה של אייג'נס מעין אלסהלה לחדרה, כי אז אאחר. עלי לצעוד מדי יום 4 ק"מ או לבקש מאבי החולה לשמש לי נהג. ביקשתי שיסדרו לי הסעה, או לחילופין שיאשרו לי להגיע יותר מאוחר למכללה ולאייג'נס.

עד עכשיו לא קיבלתי תגובה על בקשות אלה.


שמי כ"מ, בת 34, רווקה, מערערה. אני שייכת למרכז אייג'נס שבחדרה.

משתתפת בתכנית שלושים שעות בשבוע.

כחלק מהתוכנית האישית שלי, הופניתי לראיון עבודה בחברת תקשוב. הגעתי לראיון העבודה בחברה, שמושבה בנתניה, ב-30.12. ראיינה אותי בחורה בשם לימור וביקשה שאספר על עצמי קצת. סיפרתי לה מי אני ומה הניסיון שלי. לשמחתי, יש לי ניסיון בשיווק ועבדתי בעבודה דומה מאוד בחברה אחרת. הבהרתי שאני מעוניינת מאוד בעבודה מסוג זה.

בשלב מסוים בראיון שאלה אותי לימור מאיפה אני, ואמרתי לה שאני מהכפר ערערה. לימור שאלה אותי איפה הכפר, ואמרתי שהוא נמצא בוואדי עארה. היא אמרה שזה נראה לה רחוק, ושאלה איך אגיע כל יום בשש לעבודה. אני הגבתי ואמרתי לה, שבאייג'נס אמרו לי שאתחיל לעבוד בשעה שמונה ארבע פעמים בשבוע, ופעם בשבוע אעבוד במשמרת ערב, עד השעה תשע וחצי בלילה. בנוסף, נאמר לי שאעבוד במוצ"ש אחת לשבועיים וידאגו לי להסעה לצורך כך.

היא שאלה מה זה אייג'נס, כי לא הכירה את התוכנית, וחזרה ואמרה שהעבודה מתחילה בשש כל יום. אמרתי לה שאני מסכימה לעבוד גם בתנאים אלה.

אחרי זה יצאתי מנתניה חזרה לחדרה, שם הייתי צריכה להתייצב ולדווח לאייג'נס. עוד כשהייתי בדרך התקשרה אליי היועצת ואמרה שמחכים לי לשימוע. הגעתי לאייג'נס בסביבות אחת עשרה, ובשעה 13:45 נערך לי שימוע.

בשימוע טענו, שהכשלתי את ראיון העבודה בכך שסיפרתי שאני מערערה, ושאסור לי להעלות בעיות אישיות אצל המראיינת. הם טענו שהדבר מהווה סירוב לעבודה, ובעקבות השימוע החליטו לשלול לי את הקצבה לחודשיים. הגשתי ערר על ההחלטה, וזכיתי בערר.

אני רוצה לומר, שזאת הפעם השנייה ששולחים אותי לאותה חברה לראיון ורוצים שאני אשקר בקשר לכל מיני דברים בראיון. אני רוצה לעבוד, למרות שקשה להורים שלי לקבל את העובדה שעליי לחזור לכפר בשעות מאוחרות, ולמרות שאין לנו תחבורה ישירה לנתניה מהכפר, דבר שמאריך את הנסיעה שלי בהרבה.

אשמח לעבוד במקום לבלות כל יום באייג'נס שש שעות ללא מעשה, אבל זה לא בסדר שמבקשים ממני לא לומר את האמת בראיונות. הכאב שלי הוא שאני צריכה לשקר, ואם אני אומרת אמת אז אני מאוימת בזה שישללו לי את הקצבה.


שמי ג"כ, בת 32, רווקה עם ילד בן שבע מפרדס חנה.

אני משתתפת בתכנית בחברת אייג'נס בחדרה.

אני בתכנית ויסקונסין מאז שהיא נפתחה. אני פניסטית במקצועי, מאוד רוצה לעבוד, ומוכנה לעבוד בכל עבודה. עבדתי בבית אריזה, עם קשישים, ובניקיון. גם כששלחו אותי לעבוד בקניון בניקיון, כך שכל מי שמכיר אותי יראה אותי מנקה, ויש הרבה אנשים שלא מסכימים לעבודה כזאת, אני הסכמתי.

מה אני אמורה לעשות עם הילד? להשאיר אותו ברחוב?

עבדתי שם, ויום אחד שלחו אותי לנקות את החניון. חניון סגור מתחת לאדמה. ניקיתי הכי טוב שאני יכולה, אבל הבוס הכללי לא היה מרוצה, אז ניקיתי שוב (והבוס הישיר שלי אפילו עזר לי) ועדיין הוא לא היה מרוצה ופיטרו אותי. זה היה מאוד קשה לנקות בחניון עם כל הפיח והאבק, אני עשיתי את העבודה הכי טוב שיכולתי ועדיין זה לא עזר. הבוס שלי גם אמר לי שהוא לא חשב שצריכים לפטר אותי.

כשחזרתי לאייג'נס רשמו לי סירוב. אני אפילו הייתי מוכנה לחזור לעבוד באותה חברה. החודשיים האלו היו לי מאוד מאוד קשים. אני אפילו לא יכולה להסביר את זה במלים. להסתדר חודשיים בלי הכנסה, עם ילד קטן, זה אחד הדברים הכי גרועים שקרו לי בחיים.

כל הזמן שלחו אותי לעבודות שלא מתאימות לי. יש לי צהרון לילד שאני יכולה לשים אותו בשעה שש וחצי בבוקר, והם מביאים אותו לבי"ס, אוספים אותו מבי"ס והוא נשאר שם עד ארבע. אז כל הזמן שלחו אותי לעבודות שאוספים אותך בשש, או בשש ועשרים. מה אני אמורה לעשות עם הילד? להשאיר אותו ברחוב?



קראו עוד על תוכנית ויסקונסין באתר התחברות-תראבוט: