המאמר התפרסם במקור במוקע אלנקב


סיפורן של נשות אלעראקיב מוכיח מחדש את כוחן של האשה הערביה בדרום להשפיע, לשאת באחריות לגורלה ולגורלם של הסובבים אותה.


נשי אל-עראקיב מוכיחות, כי תפקיד האשה אינו מצטמצם בעבודות הבית והמטבח מאחורי דלתות סגורות: היא רעיה ואם ושותפה למאבק בזמנים הקשים האלה, העוברים על הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. את הלקח הזה למדה גם המשטרה כאשר החריפה בזמן האחרון את האלימות נגדן.

זוהי שיגרת יומן של נשות אל-עראקיב: מאבקים יומיומיים נגד כוחות ההרס של הקק"ל ומשטרת ישראל. עבודות הבית תופסות חלק ניכר מזמנן, ואלה אינן מתמעטות נוכח הצורך לארח זרם בלתי-פוסק של מבקרים ומזדהים, שנוהרים לאל-עראקיב מידי יום.

אבל היום מתחיל מוקדם, מוקדם מאוד, ושעות הבוקר הן מורטות עצבים, כשנשים, ילדים וגברים ממתינים לכוחות המשטרה ולבולדוזרים. כמו שאמרו הנשים: אנחנו בעצבים משעה חמש ועד עשר בבוקר.

המאבק הוא גם שלנו

ביקרתי את הנשים המכונסות באוהל הגדול בבית הקברות באל-עראקיב. כאן צריך היה להיות משכנם של המתים, אבל במרוצת הזמן הפך לביתן ומבצרן של חמש משפחות שחולקות אותו ואילתרו בו פינת אוכל, מקום ישיבה ושינה.

את פני קיבלו סבאח, היאם, עאליה, פריאל, נעמה, אם מוחמד ואם עזיז, ואליהם נוספו ילדים רבים. הבנות הקטנות עזרו בעבודות והבנים העדיפו להשתעשע בין הקברים.

הנשים תיארו את המצב והשלימו זו את זו בדבריהן. הן דיברו על המצב הקשה שאינו פוסח על איש, על חיים בצל ההרס שמביאים דחפורי הקק"ל. גם ביום שאין בו פעולות ההריסה הן חוות את השפעותיהן ההרסניות. שוב ושוב הן הזכירו את ההריסה הראשונה, המפחידה, כאשר כוחות משטרה עצומים עלו על הכפר באישון לילה, הרסו אותו כליל והותירו את תושביו ללא קורת גג. מאז החריפו השלטונות את מלחמתם בתושבים. הדבר הראשון שעליו חשבנו תמיד היה להיכן את הילדים לבית-הספר, הן אומרות, אך לאחר המאורעות האחרונים שובתים הילדים במחאה מלימודים.

נשים מוחות באלעראקיב, 10 בפברואר 2011

מה הוא תפקיד הנשים באל-עראקיב?

אנחנו חלק מהמאבק הזה, מכריזות הנשים. מטרתנו היא הכרה בישוב אל-עראקיב. היותנו נשים אינה מפחיתה את תפקידנו ואינה מסירה מעלינו את האחריות. להפך: תפקידנו הוא להיאבק למען ילדינו. גם הגברים שלנו זקוקים לנו חזקות ואיתנות ושואבים את כוחם מעמידתנו. אסור לנו להיכנע. לא נוותר על האדמה הזאת. זכותנו להיאבק על האדמה שירשנו, שנמצאה בידינו עוד לפני קום המדינה.

מה הוא האירוע הקשה ביותר שעבר עליכן מאז תחילת ההריסה?

הקשה מכל היה ה-10 בפברואר 2011, יום קשה וטראומטי עבור כולם, נשים, ילדים וגברים. התקפה כזו לא עברנו לפני כן, משחזרות הנשים. כוחות משטרה נכנסו לכפר והודיעו לנו, שעלינו לעזוב את הבתים ולעבור לבית-הקברות.

נשים מוחות באלעראקיב, 10 בפברואר 2011

הם ביקשו מהשייח' סיאח שיורה לנו לעזוב אבל הוא סירב. הוא הבהיר להם, שאינו יכול לבקש מהאנשים לעזוב, כאשר הם נאבקים מאבק צודק על ביתם. לאחר מספר דקות שולש גודל הכוח והחל המבצע הברוטלי של הרס הבתים. הם התחילו לירות ללא אבחנה גז מדמיע וכדורי גומי לעבר התושבים, היכו את מי כל מי שנמצא לידם באלות ולא נתנו לאיש הזדמנות לדבר או להתפנות. הם לא פסחו על איש.

איך הם יכולים לצפות שהגברים שלנו יראו את התוקפנות שלהם כלפינו ויישבו בשקט? תהו הנשים. איך אנו, כנשים, נראה אותם מכים ועוצרים ומשפילים את הגברים שלנו ונשב בחיבוק ידיים? כוחות המשטרה מנעו מאמבולנסים לפנות את הפצועות בקרב הנשים באותו אירוע והכריזו על המקום כאזור סגור.

ילדי אל-עראקיב מדברים

נג'אח, ילדה קטנה שעמדה בצד והקשיבה לדברי הנשים השלימה במשפט משלה ודמעות בעיניה: זה היה באמת אירוע קשה, אבל לא אשכח את היום שבו הוציאו אותנו לראשונה מבתינו, באותו שחר נורא. מי שהתעורר יצא מהבית, ומי שלא התעורר נזרק החוצה באלימות כאילו לא מדובר בכלל בבן-אדם. לנגד עינינו הרסו את הבתים שלנו ועצרו את אבותינו. לכן אנחנו, הילדים, לא רוצים ללכת לבית ספר. המחשבה על הרס אל-עראקיב לא עוזבת אותנו. אנחנו לא יכולים להפסיק לחשוב על זה.

ילד וביתו ההרוס, תצלום: ורה ריידר

ביאן אבו מדיע'ם, ילדה קטנה, מתארת באופן מצמרר את שעובר עליה ועל שאר תושבי כפר אלעראקיב: "תמונות החיילים מכים אותנו, מוציאים את הורינו בכוח ומכים אותם, הורסים את קן היונים והציפורים שלנו, לא עוזבות אותי."

הילדה שותקת שתיקה ארוכה, לוקחת נשימה ובקול חנוק מבכי אומרת: "אני לא יכולה להתקדם בלימודים, מפני שבראש שלי יש רק תמונות של הרס אל-עראקיב."

נעמה זוכרת את היום שבו הוציאו אותם מבתיהם והרסו אותם כאשר ישבו באבל על אחד הקרובים. הם התעלמו לגמרי מהאבל, ניצלו את המצב הזה. לאחד מהם [שוטר יס"מ] היתה החוצפה להטיל את מימיו בתוך האוהל שישבנו בו. מה זו התרבות הזאת, שבזה אפילו למתים ואינה מכבדת את הזולת? הם צחקו עלינו ואמרו מילים לא יפות."

היאם אבו-מדיע'ם, בת 19 ואם לילד קטן, סלימאן, נכדו של שייח' סייאח, משחזרת את מה שעבר עליה:

"בני היה בן 25 יום בפעם הראשונה שנכנסו כוחות המשטרה לאל-לעראקיב. פחדתי מאוד וברחתי לכיוון הוואדי; אין דבר יקר לי יותר מבני, במיוחד לאחר שכבר איבדתי אחד. היום הוא בן 9 חודשים ולא זכה לראות אלא מראות קשים של הרס וחורבן, קולות צעקה של נשים וילדים ומכות מכל הכיוונים. אני מקווה שהמראות האלה לא יגרמו לבן שלי לגדול על שנאה ועוינות."

היאם מזכירה את החיים החברתיים הנורמליים, דברים שהריסת הבתים גרמה לתושבי אל-עראקיב לשכוח או להזניח: אנחנו נאלצים לישון ביחד, ואין לאף אחד מאיתנו פרטיות. היא נאנחת וממשיכה: "איבדנו את החיים."

הפגנה בתל אביב, 12 במאי 2010

אשתו של ח'אלד: "נמאס לנו ממעשי ההרס. זה קשה, כשמישהו בא ומצווה עליך לצאת מביתך, כי הוא רוצה להרוס אותו. כאן חוזרות ההריסות כמו סרט בשידור חוזר: השוטרים דורשים מאיתנו להתפנות לבית קברות ומתייחסים אלינו כמו חיות. אם התקשורת תדווח על מה שקורה כאן כל יום, העולם כולו יתקומם על הממשלה הזאת. הם הורסים את בתינו גם בחורף ובקור ומשאירים אותנו ללא קורת גג, ללא רחמים."

היא נזכרת שהמשטרה האשימה את אימה, אישה זקנה וחסרת ישע, בכך שזרקה עליהם אבנים. "הם עצרו את אחי, אחמד, ואזקו אותו תוך שימוש באלימות מופרזת. גם באותו יום שהתבצרנו בתוך אחד האוהלים הם היכו אותנו באלות שלהם. אני נפגעתי, אבל לא הסכמתי להתפנות לבית-החולים מתוך דאגה לבן שלי, שנעצר כשניסה להתקרב אליי ולעזור לי. כאקט של נקמה הם לקחו אותו לבית משפט ודרשו להאריך את מעצרו.

הפגנה בתל אביב, 12 במאי 2010

"אלה שוטרים פושעים. איך הם מתנכלים לנו? הם לא מבחינים בין ילדים וזקנים, רומסים את כבודנו ומשפילים אותנו." היא משחזרת כיצד ניגש אחד השוטרים ולנגד עיני העיתונאים הישראלים שנכחו במקום נתן לבנה גרב שיתחמם בקור. "איזה מין דבר זה? הורסים לנו את הבית ומול התקשורת שלהם משחקים אותה אנושיים? ניגשתי לבן שלי והורדתי את זה ממנו. אמרתי לשוטר: אנחנו לא רוצים מכם שום דבר, רק שתעזבו אותנו בשקט'."

מרים, סטודנטית להיסטוריה שנה שנייה באוניברסיטה: "אירועי אל-עראקיב השפיעו עליי לרעה. אני מנסה להתכונן לבחינות ולא מפסיקה לחשוב על הבית שלי. אני לא רוצה להפסיד את הלימודים, אבל אין ברירה, האירועים חזקים ממני."

זינב מקווה להיות אם. היא נזכרת שהיו לה חיים שלווים באל-עראקיב: "היה לי בית יפה עד שהתחילה המדינה להרוס את הכפר. גם הבית שלי נהרס, ולא נשאר ממנו דבר פרט לתמונות לזכרון. אני רוצה להצליח להביא ילד לעולם ועוברת היום טיפולים. אני צריכה לשמור על הבריאות שלי, ועדיין יש לי תקווה."

זינב אומרת שהיא לא מתכוונת לעזוב את אל-עראקיב: "ההרס רק חיזק את רצוני להישאר כאן. אני חלק מהאדמה הזאת ואשאר בה עד טיפת דמי האחרונה."

איך האירועים האחרונים משפיעים על הילדים כאן?

"אין ספק שילדינו מושפעים ממה שקורה ומתחולל באל-עראקיב. הם שובתים לאות מחאה, וזה לא מזיז לאף אחד. איש ממנהלי בתי-הספר לא טרח לבקר אותם או לשאול עליהם."

ילדי אלעראקיב

ילדים בהפגנה בבאר שבע

ישבתי עם הילדים והקשבתי להם.

עבודה: "אני אוהב את האדמה הזאת, והבית שלי שנהרס היה הכי יפה בעולם."

אבראהים, בן 10, מבין היטב את מה שעבר על הכפר ומתכוון להמשיך ולהיאבק על האדמה שלו.

מוחמד אסמאעיל מכנה את מעשי והתנהגות השוטרים ברבריים. "אני הלב של אל-עראקיב ואני גאה להיות כאן. לא איכפת לי שאני לא חי בבית גדול כמו שאר הילדים בכיתה. לי חשובה האדמה ואני אשמור עליה."

אסמאא בת החמש לא מסכימה להיכנס לאל-עראקיב. בעקבות האירועים היא לקתה בהלם והתחילה לפחד. היא מעדיפה להישאר עם קרוביה ברהט. ניסינו לפתות אותה אבל זה לא עוזר. מבחינתה אל-עראקיב זה מקום שמתים בו, והיא לא רוצה למות.

ילד אחר ברח מהמצלמה. הוא פוחד מכל דבר שמושיטים אותו אליו. ניסיתי לקרוא לו ולהסביר לו שהמצלמה לא מזיקה, אבל נכשלתי. הטראומה היתה חזקה ממני. ילדים אחרים מרטיבים בלילה, ומקיצים משנתם כשהם צועקים "אל תירו, אל תירו," מספרות הנשים.

אצלנו כבדואים, מסבירות הנשים, לא מקובל שנשים יתעמתו עם שוטרים. יש כאלה שאומרים לנו: "תעברו לרהט!" מה שהם לא מבינים הוא, שהמצב שנקלענו אליו הכריח אותנו לצאת למאבק. לחלקנו אין בתים, ואחרים נאלצים להתחלק בבית קטן מדי עם המון אנשים.

אסיים בשיר שחיברו ילדי אלעראקיב:

ישבתי ליד קברים רבים
תקפו אותנו שוטרים
אלות וכדורי גומי היו
אמא אספה את הדברים
מתחת להריסות
אוי לכם, התוקפים
היינו פה לפני התוקפים
אל-עראקיב לנו,
אנחנו, הילדים."

בסיום דבריהן ביקשו הנשים להפנות מסר לכל נשי הנגב: "אנחנו נאחזות באדמה, מחזיקות מעמד. הם יהרסו – אנחנו נבנה מחדש. אבל אנו זקוקות לסולידריות ותמיכה, לעמידה איתנה של האזרחים הערבים. הרס אל-עראקיב הוא לא רק ענייננו שלנו. הבעיה היא האיום מצד המדינה על בתים בכל רחבי הנגב. אנחנו מתחיבות לעמוד לצד כל משפחה וכל אשה שמאיימים להרוס את ביתה ולנשל אותה מאדמתה. אם נאבד את אל-עראקיב, נשקפת סכנה לכל הכפרים הבלתי-מוכרים."

הפגנה בבאר-שבע למען אלעראקיב