תרבות

אוהלים ברשת

בשבוע האחרון התמלאו כלי התקשורת, כמו גם הבלוגוספריה, בסקירות, פרשנויות ותגובות שונות להתעצמותו של גל המחאה החברתית, ולהקמת המאהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב ובערים נוספות במדינה. הנה ריכוז של כמה מהמאמרים והדעות המעניינות שהובעו בנושא ברשת:

  • בשני מאמרים באתר העוקץ, יעל בן יפת כמו גם דורית אברמוביץ מחברות את המחאה החדשה למאבקי הדיור שנמשכים כבר שנים מחוץ לתשומת הלב התקשורתית, וקוראות "להרחיב את יריעת האוהל". גם עידן לנדו בבלוג "לא למות טיפש" עוסק בפוליטיות של המאבק, וקורא למובילי המחאה לא להירתע ממנה ולא להתבדל משאר הקבוצות והציבורים הנאבקים, יהודים וערבים.
  • דיווח ופרשנות אופטימית ומלאת תקווה ניתנה באתר מייסיי, על ידי חגי מטר, שנתן למאמרו את הכותרת "המסלול המהיר לפוליטיזציה מהפכנית". דיווח אופטימי נוסף בבלוג של רוני גלבפיש. דיווח נוסף: בבלוג של מתי שמואלוף.
  • הבלוג ארץ האמורי הקדיש שלושה פוסטים לדיון בתרבות המחאה, באוהל כסמל ואולי בכלל כטכנולוגיה של העתיד: דיווח חי מעיר האוהלים, העתיד הוא אוהלים, כיכר העיר זה הפייסבוק החדש. פוסט נוסף מנתח את העימות הטלוויזיוני בין ח"כ מירי רגב והפעילה סתיו שפיר, עימות שבו עסק גם איל ניב בבלוג "אמת מארץ ישראל".

(22.07.11)

הלב השרוף/ בעז יניב

יכולתי לכתוב על הלב השרוף

אבל זאת היתה ילדה שנשרפה

לא שלי

לא בתי

לא בשבילי

אצלי הלב עוד פועם

מפמפם

דם לזין ולמח

לסירוגין

למח ולזין

רק לא בכלי זין

לזין ולמח רק לא בכח

היד, רק לא לבד

תמיד ביחד

תמיד אנחנו

תמיד הם

אף פעם אין לזה שם

והעשן בטלויזיה

איננו חונק אף אחד

בעז יניב, משורר ופעיל חברתי, נמנה על עורכי כתב העת "דקה" ועל פעילי "גרילה בתרבות". השיר הוקרא במסגרת פסטיבל אומנות ואקטיביזם שנערך החודש בסינמטק תל אביב.

(22.07.11)

משפט קורי: סיכום ביניים

ביום ראשון ה-10 ביולי הסתיים השלב העיקרי, שלב חקירת העדים, במשפט שמנהלת משפחת קורי נגד מדינת ישראל. קראו את הדיווח המרתק של חדוה יששכר באתר "קואליצית נשים לשלום".

דבריו של אביה של רייצ'ל, קרייג קורי, במסיבת העיתונאים שהתקיימה למחרת, ביטאו תסכול מתמשך מן הנושא העיקרי שליווה את המשפט לכל אורכו ושעליו חזר גם זוארץ בעדותו: "באזור מלחמה אין אזרחים". קורי התלונן על כך שסרט וידאו שצולם במצלמות האבטחה הצבאיות הממוקמות בשטח שבו נהרגה רייצ'ל מראה דמויות בלבוש אזרחי שנעות בו הלוך ושוב. הסרטון, הוא אמר, מראה את המקום בזמן שקדם לאירוע שבו נהרגה רייצ'ל ובזמן שלאחריו. רגע האירוע חסר. לדבריו, סרטון באיכות טובה בהרבה שנמצא בידי הצבא לא הוצג במשפט. סינדי קורי, האם השכולה, אמרה שהבחירה במשפט אזרחי היתה האפשרות היחידה לדרוש מן המדינה אחריותיות וצדק. אולם, הוסיפה האם, "לרוע המזל, לאחר יותר משנה של שמיעת עדויות, אנחנו נמצאים ברגע זה במקום דומה למדי למקום שממנו התחלנו: ניצבים לפני קיר של נציגים רשמיים ישראלים הנחושים להגן על המדינה בכל מחיר, כולל על חשבון האמת".

(22.07.11)

שיר מאת פארוק מואסי: טיפת הזיעה

קיראו את שירו של המשורר פארוק מואסי, "טיפת זיעה".

פסטיבל לבי במזרח

ימי רביעי-חמישי, 20-21 באפריל

"לבי במזרח", הכנס הארצי השני ללתרבות ואמנות המזרח בישראל ולחלוקה שוויונית של תקציבי התרבות, יתקיים השבוע בסינמטק תל אביב (רחוב שפרינצק 2, פינת רחוב הארבעה).

הכנס השנה מציג תוכנית עשירה ומגוונת בתחומי היצירה השונים, מן הקולנוע דרך האמנות הפלסטית, הספרות, התיאטרון, המוסיקה והפיוט.

א/נשי רוח ויוצרות/ים פורשות/ים מנעד רחב של השפעות תרבותיות, תוך מגע אינטנסיבי והדוק עם העולם שמקיף אותנו, על האלמנטים הערביים והמוסלמיים שבו. היצירות והדיונים המרתקים מבקשים להציע סדר יום אחר, הפתוח להכלת השונה, הרואה במגוון דרך חיים, המעריך במידה שווה את אוצרות התרבות הבאים מן המזרח והמערב.

הכנס מאורגן ע"י קואליציית "לבי במזרח" לחלוקה שוויונית של תקציבי התרבות. חברים בקואליציה: אחותי - למען נשים בישראל, אפיקים, אפריון, ברית - כתב העת של יהודי מרוקו, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, החוג למגדר ע"ש ד"ר ויקי שירן ז"ל בבית ברל, הכיוון מזרח, המרכז למוסיקה מן המזרח, חזון פתיה, מאהל נודד, ממזרח שמש, מרכז אדווה, מרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, פורום יוצרות ויוצרים, קואליציית נשים לשלום, קהילות שרות, קפה גיברלטר, רשימו, תיאטרון קדם אשקלון

ליבי במזרח

לחצו על התמונה לגודל מלא


המלצת סרט: "חופן עפר" בקפה דינה

דינה קפה, הפועל ברחוב יהודה הימית ביפו, מזמין את הציבור להקרנת הסרט "חופן עפר" ולמפגש עם יוצרת הסרט סאהרה דרבראס. האירוע יתקיים ביום שני ה-28.3 בשעה שמונה בערב.

הסרט מתעד פליטים פלסטינים המתגוררים היום בחיפה, רמאללה ,ירדן וסוריה אשר הוגלו מטירת חיפה וכפרים אחרים במהלך המלחמה ב1948 ומציג תוך כדי כך את האופן בו הועבר סיפורם של בני דור הנכבה (שיש מהם שעדיין שומרים על חופן מאדמת כפרם) לבני הדור הבא.

סאהרה דרבראס, יוצרת סרטים דוקומנטרים עצמאית, נולדה בחיפה ומתגוררת בירושלים ,את הסרט עשתה לזכר אביה שנפטר ב- 14-5-2004 (56 שנה לאחר הנכבה)

חופן עפר / 2008 /52 דקות / ערבית עם כתוביות באנגלית.

דינה קפה, בית קפה ומקום לתרבות וקשר ביפו רחוב יהודה הימית 34, טלפון 03-6811103

/media/arimages/scaled/2011/03/27/earth.jp.JPG

עניין ברשת

באתר "מייסיי", חגי מטר ממליץ על הצגה: "תאטרון החופש במחנה הפליטים ג'נין מעלה הפקה של אליס בארץ הפלאות, ובנסיעה לא ארוכה מדי אפשר פשוט להגיע ולראות אותה. וזו נסיעה שווה. ומלמדת" [...]

ואז באה ההצגה עצמה. מופע מהפנט של אור ומוזיקה ומחול ואקרובטיקה, תיאטרון ניסיוני עם תפאורה, תלבושות ותאורה שמזכירות סרט של טים ברטון, ובעיקר – עיבוד מפתיע של הסיפור המקורי. אליס הפלסטינית בורחת מאירוסין לא רצויים, ומוצאת את עצמה בלב המאבק לשחרור ארץ הפלאות מרודנותה של המלכה האדומה.

עוד באותו אתר: נמרוד פלשנברג על יוזמה חדשה של "פלסטינימה", קבוצת קולנוענים פלסטינים צעירים הפועלת ביפו: מועדון סרט שיוקרן אחת לשבועיים בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.

"מטרת המארגנים היא להפגיש יפואים וכל מי שרוצה לבוא עם קולנוע אינדי איכותי, מעניין וצעיר שנעשה בכל מדינות ערב".

(27.02.11)

תיאטרון הצפון - שלוש הערות

מאת: אורי שני

/media/arimages/orig/2011/02/25/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F.jpg

"תיאטרון הצפון – קולע בול לטעם הקהל" – זאת ההמצאה הגאונית החדשה של הקופירייטר של התיאטרון. צילמתי את התמונה הזו מלוח המודעות שליד הבית שלי.

  1. קודם כל בולט הטון המיליטריסטי. "קולע בול" זה מושג הלקוח מעולם הצבא, לא מעולם התיאטרון. מוכרים לנו כאן מלחמה, לא תרבות. טוב, זה לא מפתיע במיוחד, במדינה שבה אנחנו חיים. מסימני הזמן הוא, שהדברים האלה, שתמיד היו, אבל היו חבויים, יוצאים בזמן האחרון החוצה בלי בושה. כל המדינה מתגאה שהיא איבדה את הבושה…

התיאטרון כבר לא רוצה לשעשע ולבדר, או לחלופין ללמד, או לחלופין לרגש, או לשאול את עצמו מה משלושתם הוא רוצה – לא, הוא רוצה לקלוע בול! הוא רוצה לירות בך!

  1. אבל מה שעוד יותר פשיסטי מזה, זו המחשבה, שיש יישות כזו המכונה "קהל", שיש לה טעם שאפשר וצריך לקלוע בול בו. כאילו שבאמת לכל האנשים המרכיבים את היישות הזו "קהל" יש טעם אחד ואחיד. חשבתי, שהמחשבה הזו שייכת למאה ה-20 החשוכה, למשטרים שאנחנו לא ממש מתגעגעים אליהם. אם להמשיך בדימוי של ההערה הראשונה: האפשרות היחידה "לקלוע בול" לטעמו של "הקהל", זה להציג המון חיילים ליד מטרות הקרטון, ומרגע שיורים לכיוון מסויים, צריכים כולם לרוץ ולהציב את מטרות הקרטון האלה כולם במקום, שאליו מכוונת היריה. זאת, באופן טכני, האפשרות היחידה, לקלוע בול לטעמו של הקהל: על-ידי זה, שמביאים את טעמו של הקהל אל הקליע!

והאמת היא, שהם עצמם הבינו את זה, ולכן יש מתחת לכותרת הגאונית הזו מטרה, שיש בה כמה הצגות שונות, אבל זה רק מסבך את העניין עוד יותר: איך כל ההצגות השונות כל-כך יכולות כולן לקלוע בול לטעמו של הקהל??

  1. אבל הבעיה העמוקה ביותר אינה בזה, שהמשימה היא בלתי אפשרית. ופה אני מתחבר שוב חזרה לנקודה הראשונה: למה בכלל לרצות להתאים את עצמך לטעמו של הקהל? תיאטרון הוא במה לניגודים, לוויכוחים, לאפשרויות נוספות, לחלומות. כל שחקן יודע, שהוא לא יכול לשחק, אם הוא כל הזמן חושב: מה יגידו? אף יוצר לא יכול ליצור, אם הוא כל הזמן חושב על טעמו של הקהל. אם אלוהים היה חושב: מה יגידו, כשהיה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, היינו נשארים בתוהו ובוהו…

אני לא אומר, שצריך להתנשא מעל העם, שצריך לעשות "אומנות למען האומנות", אלא שצריך להבין את הדיאלקטיקה של "טעם הקהל": הטעם משתנה, הקהל משתנה, ומה שמשנה את הטעם ואת הקהל, אלה כוחות שפועלים על הטעם ועל הקהל. ואנחנו גם צריכים ליטול חלק בתהליך הזה, ולהפעיל את הכוח שלנו גם, מצד הקהל ומצד הבמה, משני הצדדים, כדי שבאמת יהיה לנו תיאטרון טוב!

הרשימה פורסמה במקור בבלוג של אורי

(25.02.11)

קהיר אהבה ממבט ראשון

מאת: זמירה רון דוד

קהיר אהובתי איתך נפגשתי במשך שנים, קהיר שקפצתי עליך לשהיות קצרות וארוכות, בצהלה חיבקתי אותך קהיר העתיקה והחדשה, את נשותיך אנשיך את ילדיך את עמך. עכשיו התוגה עוטפת אותי מפנים ומחוץ, ומן החוץ כלפי פנים כמו פרידה מאהוב יקר. כמו הפחד שזו הנשיקה האחרונה, ובעיקר מהנורא מכל שאני לא רוצה לחשוב על זה שיקרעו את אהבתי מעליך מאנשיך מעמך שנדבקתי בקדחת הכתיבה בעת ביקורי הרבים אצלך...משיטוט אינסופי ברחובותיך בשווקים מלטפת חצאיות של רקדניות, מתגודדת עם נפרטיטי וקלאופטרה. דולגת יחפה על חולות צחיחים ומתענגת במועדוני אלף לילה ולילה אפופי עשן מנרגילות.

"חיפשתי אזור שיש בו שני הרים, כל הר בגודל הדמיון שלכם הר אחד נקרא "הר האהבה" ולשני הר השנאה. אנשים העידו על כך שכבר הרבה זמן לא גרים בהר האהבה בני אדם. מספרים, בזמן שגרו שם אנשי האהבה, כאלה שהאמינו באהבה עמוקה, נהגו לכנות בחביבות אחד לשנייה בחביבתי או חביבי או לחילופין עלמה חביבה ואו אדון חביב. לילדים היו קוראים דבש. הם נדרשו לאהבת האל שאוהב אדם. חשיבות האהבה הייתה גדולה יותר מצבירת רכוש ליום בצורת. על פי רעיון זה, אהבה וחמלה בין בני האדם תכסה על כל רגש אחר, אהבת המאמין היא אהבה לוהטת. אלה שהגיעו לאיחוד עם האהבה חשו את עינוגי האלים היו שרים מנגנים ומדקלמים עימם השכם וערב "מה נעלה אני, אני אהבת האמת, השבח לאהבתי". לפני שהגיעו להתגורר בהר האהבה הם נרדפו ולעיתים הומתו והוחרמו, אחרים ניצלו על ידי כך שהעמידו פנים של משוגעים עד אשר הגיעו להר האהבה{...} "חייהם של החביבים היו ברוב שעות היממה תחת כיפת השמים הם הכירו בדיוק רב את מיקומם של הכוכבים בשמים התדיינו עם העננים וידעו מתי השרקייה מתקרבת. שרו, חוללו וניגנו מזמורי אהבה לירח וכשזה מידי פעם היה נעלם הייתה שורה התוגה עד שאחד מאנשי החביבים התלונן "מישהו גנב לי את הירח" וכשזה היה חוזר עטפו אותו ענני אהבה ואנשי ונשות החיבה שלחו לשלוחותיו הזורחות נשיקות קלילות. הם היו אטרקטיביים מלאי חיים ומשימות, בעיקר משימתם הייתה לאהוב את הברואים ולהפוך שם כל אישה וכל וגבר לנתינים של ממלכת האהבה. הם היו כהי עור ופניהם חדים ורכים. הם דיברו בשפת המקום, ששמה "שפה חביבתית" בכל פעם כשהיו שומעים אותה אמרו להם בריות כפופות מהר שכן "השפה שלכם נשמעת כמו קשקוש". אותם בריות כפופות שכפו עצמם על העולם סביבם טוענים: אם ראית עץ אחד ראית את כולם. עבור הבריות הכפופות עץ לא יכול להיות יותר מאשר עובדה פיסיקלית האדם והטבע הם שני דברים שונים והאדם הוא השליט" (מתוך ספרי שיראה אור בקרוב)

/media/arimages/orig/2011/02/12/kite.jpg

ומאין ידע השבע שהרעב רעב? הרעב מספר לנו עד כמה מאוס שליט תעב בצע ואכזר. זה שסיפר לי לא פעם אחת בייאוש, מה קורא עם כל מטעני הספינות הסחר העוגנות בנמל נואיבה ובנילוס זה שיום אחד ליוה אותי לנמל בדרכי לקהיר ואמר לי "את רואה את כל הספינות האלה? כל המטען הזה מגיע ישר לכיסם של השליט, משפחתו ומקורביו ואנחנו (העם) לא נראה גרוש מזה". אייה הוא זה הנוהג לבקר באופן תדיר במצרים ולא נתקל בסיפורים מייאשים ללא תקווה. ומי מאיתנו לא נתקל בפניהם של הצעירים הללו העובדים בבתי מלון בסיני? בשעה שמגיע השוטר או הבלש או איש בטחון בלבוש אזרחי או לא, נדהמים לדעת איך הצעירים מזהים באופק הרחוק את אנשי הביטחון שמטילים עליהם מורא? כיצד הם מחפשים דרך להימלט מאימת הבלש ולו רק כי דיברו או צחקקו או התגודדו עם זר או זרה. מי לא ראה כיצד הם אוכלים באתרי הנופש. מי לא חווה את כמויות העודף שהשוטרים העניים פשוט משלשלים או דוחפים לכיסם מראש בלי לשאול את התייר אם העניק לו את התעשר. אבל אני דווקא רוצה לספר סיפור אחד בלבד מקהיר האהובה עלי ולא, לעולם לא אפסיק לאהוב אותה על אף סיפורי זה.

בשנת 2006 יצאתי לקהיר ללמוד ערבית עם חברה בקולז' לשפות בשכונת מוהנדסין. לפני שנכנסתי לקהיר יצאתי לנפוש בסיני. מנהל אתר הנופש ליוה אותנו לנמל והמתין לצידנו עד אשר עלינו על מניבוס לקהיר. בסואץ חיכתה לי הפתעה תמוהה. כאשר נעצר המיניבוס במחסום בסואץ לבדיקה, לקחו החיילים את הדרכונים לבדוק את הוויזה. לפתע התקרב אלי החייל, ומנה מילה אשר חזרה וחזרה על עצמה ללא הרף..."סטמפ...סטמפ....סטמפ". כמובן שלא הבנתי את דבריו ואת אמירתו ואת בקשתו וניסיתי יחד חברתי להראות לו את חתימת הוויזה של שגרירות מצרים בתל אביב. הזעיק החייל את הקצין וזה ציוה עלי להתייצב במשטרת התיירות בקהיר אשר נמצאת בבניין משרד הפנים שבכיכר תחריר ומאחר שחשתי צינה מהולה בזעה קלה נחמתי עצמי בהקלה, הרי מה יכול להיות כל כך נורא אכנס למשטרה ואראה להם את חותמת השגרירות את הקבלה ששילמתי ובזה אסגור עניין. אך לא כך היה הדבר. כאשר הגעתי למשרד הפנים שבכיכר א - תחריר עדין לא הבנתי שאני הולכת לעבור חוויה מעצבת שתשנה לחלוטין את שהותי הארוכה בקהיר ואת לימודי הערבית. טבעתי במערבולת של ריצות ממשרד למשרד משוטר לשוטר מקצין לקצין ממחלקה למחלקה הריצו אותנו לבנק שהריץ אותנו לבנק ועוד בנק מבלי להבין מה קורה בכלל בניסיון לפענח את חידת הטרטור בסופו של דבר פתאום הבנו שהשוטר במסוף טאבה פשוט שכח לחתום על אישור הוויזה לקהיר. הגיע הלילה ואף מלון לא מקבל אותנו ללינה ללא חתימה הדרכון.

נעמדת מעבר לדלפק, השוטר אבו טייר המוזר בוהה על המסך וראשו כעפיפון מטייר למקום אחר ובכלל פני הבריות במרחב השמיימי הזה כפני טיירות ואנוכי מן הסתם האישה שמשם מכירה היטב את הר השנאה והרי המקום ממנו הגעתי מופץ באזורי הרי חושך של שנאה ורשע, אך הברנש אבו טייר העומד כחוצץ בגבול שבין הר האהבה והר השנאה, מחייך את חיוכו העפיפוני ואנוכי משתהה ומשתוממת באשר לאיש עם החיוך המוזר אשר פניו כפני פרי רימון אדמדם אוורירי, האם מודע באימה האוחזת באזור? בחיוך של "טיירה" וכמי שחי בתוך ענן, הבזיק בהינף יד עפיפונית וציווה עלי להמשיך בדרכי. מכיוון שאנוכי נכנסתי אל תוך אווירת התעופה השרויה באטמוספרה הזו הערתי לו בנימוס שאני בדרכי לשוטט בעיר הגדולה לחפש את אבו חביב שנעלם באורח פתאומי, ובכלל בחבל ארץ העפיפונים לא שואלים יותר מידי שאלות ואם כבר מישהו שואל,יהיה זה בדרכו העפיפונית האיש מארץ "עוף" בדרכו האוורירית ישאף לריאותיו את ה"אויר ". בטרם יטרח לגלגל אבו טייר מילה או שתיים ובלי לחשוב על הצרות שעומדות להציף אותי אני מחליטה קודם כל לטפס על הר האהבה מבלי לעלות כלל על הדעת איזה תסריט אותו אבו טייר יוצר עבורי."(מתוך ספרי שיראה אור בקרוב)

מכאן ואילך טיפולי עבר למודיעין המצרי משם לשב"כ שלהם ושם קיבלתי הוראה חד משמעית שאסור לי לעזוב את קהיר ולא הואיל כל הסבר. מנהלת הקולג' מיעטה לפעול בעניין פרט לאוזן קשבת והזדהות עם מצבי החשש מההתערבות היה ברור לי. לפיכך בכל יום התייצבתי במשטרה או שרותי בטחון הפנים, כשאין לי מושג מי חוקר אותי וכל יום חקירה מחדש עם קצין אחר שלא ידע מימינו או משמאלו בהתקהלות של פיקודים מסביב. כעבור שבועיים של דילוגים מקצין אחד למשנהו נודע לי שהניירת העבה הועברה לבדיקה למודיעין המצרי. הפחד שולט בי, ראיתי בדמיוני כיצד למשל עוצרים את חברי הקרובים, כיצד עוצרים באישון לילה את בעל המלון שאצלו הפקדתי את רכבי, חטפתי צינה וזיעה וכעס ורוגז על המשטרה הדפוקה הזו שלא מצליחה להבין מה שאני אומרת. אלוהים אני רוצה לצרוח עליהם...דיייייייייי, שיישרף הבניין הזה, שתישרף המשטרה הזאת על השעות והימים שהם שורפים לי. במקום זאת אני פוערת זוג עניים וחיוך רחב, ובנימוס מלוקק שוב אני מנסה להסביר את סדר העניינים. "השארתי את הרכב בסיני באתר הנופש בו הייתי לפני שהגעתי, הוויזה ניתנה לי בתל אביב, שכרתי דירה עם חברתי בשכונת מוהנדסין (בעזרת הקולג') וכו' וכו' מבלי לספר להם חלילה שהגעתי במטרה ללמוד ערבית. בדמיוני עקב צילו של הבלש אחרי עורב בכל פינה ובכל סמטא. התחננתי בפניהם שיסגרו את הסיפור הזה שכן תכננתי על לוקסור ועל הכפרים הברברים ועל הדרווישים ועל הפרעונים, על גבול לוב ולברוח בסופי שבוע מקהיר אך כל בקשותי נפלו על אוזניים ערלות, אני תקועה פה, עצורה, בעצם זאת המילה אסור לי לצאת מקהיר. ושוב החקירה מהתחלה. למה הגעת לקהיר ומה את הולכת לעשות בקהיר ואיפה את שוהה וכו'. מידי פעם היה איזה קצין בדרן שהציע לי ללכת למוזיאונים עד שהעניין הסתדר ואז השבתי לו שנמאס לי מהפירמידות ומוזיאונים. אבל המקרה שממש הרתיח את דמי שהתבקשתי להגיע שוב ואז העבירו את ענייני שהפך לתיק לבניין סמוך של שרותי הביטחון הכללי (מוח'בראת) מה שהכניס אותי ואת חברתי לחרדה נוראית. חברתי הציעה לי לשחד את אחד הקצינים במאה או מתאים דולר שיחתום וישחרר ואז פשוט לקחת מיניבוס לאלכסנדריה ומשם לסיני ולהתחפף מהר מקהיר. נעניתי לתחנוני חברתי שנראתה כמי שחטפה "אסטמה" מהשב"כ המצרי וטלפנתי לשגרירות. ענה לי מאבטח שדיבר אלי בזאת הלשון "מה את פוחדת...תעזבי...צאי מהפחד...ככה הם עובדים כאן...אל תדאגי...השגריר ידבר איתך בערב אין לך מה לדאוג יש לו קשרים...הכל יהיה בסדר" מה זאת אומרת קשרים? למה קשרים? מה קורה פה"? "ככה זה פה" השיב לי הבחור, "השגריר ידע עם מי לדבר והכל יהיה בסדר...בינתיים אפשר להיפגש באיזה מועדון לילה, נאכל נשתה נרקוד".

אך כל מה שציפיתי לו זה הטלפון מהשגריר והוא שלא איחר להגיע אמר לי בטלפון שאין לי מה לדאוג שאלך בשבת שוב לכיכר תחריר ואם ימשיכו בשלהם אארוז את המזוודה ואגיע לשגרירות ומשם הם כבר ידאגו ליציאתי ממצרים. בדרכי שלי נעמדתי בכיכר התבוננתי בבניין האימתי הזה וגמלתי בליבי לא לעזוב את קהיר ולהתעקש שיועילו לחתום על דרכוני. במסדרון אני פוגשת את הקצין האחרון שתחקר אותי פוסע בדריכות שעל פי עם מפקד עליון כנראה וזה הראשון לוחש לכווני יעני בשקט שלא ישמע העליון "הנה הוא יטפל בעניין שלך...הכל יהיה בסדר עכשיו" הובלתי לראש המחלקה. שוב פערתי עניים גדולות ועם חיוך רחב מאוזן לאוזן נעמדתי בפתח משרדו. המפקד הזמין אותי לשבת בסמוך לשולחנו על ספה מרופטת, הבן אדם פותח את התיק מתבונן במסמכים ושוב שואל את אותם שאלות אבל אנוכי עם זוג עניים פעורות מחייכת ומשיבה בנימוס מאוס עלי עד שבא לי להקיא את מילותיי על הספא המרופטת. לפתע, היפוך דרמתי הבן אדם החל להשתולל... בשאגות אדירות דרש מהקצינים האחרים להגיע ואלה בזריזות נעמדו שלובי ידיים מאחור סמוך לשולחנו והתבקשו להסביר מדוע מעקבים אותי יותר מחודש.. בקול שקט וזהיר בליל של תשובות ניסו איכשהו להשיב למפקדם העצבני. לפתע פקד המפקד העצבני למשרתו "נושא הכלים" הלבוש בגלבייה מרופטת שעמד בפתח המשרד כל אותה העת להציף אותי בארוחה שכללה פול ואורז עטוף במעיים ותה מצרי התבוננתי מופתעת על הארוחה המוגשת לי ולא הבנתי כלל על מה ולמה שונו פני חוקרי. במעטה קסם לשלוח חיוכים לעברי בשעה שהזמין אותי המפקד לסעוד עמו החל מריץ עשרות טלפונים אין סופיים מבקש אישור לשחרורי מהעיקוב המטורף הזה ובדיעבד הבנתי שהגיע עד לשב"כ המצרי,. בשעה 1600 הגיעה סוף סוף התיק. יצאתי מהבניין שבכיכר תחריר עם שחרור ואישור שהייה בקהיר ובעיקר הארכה נוספת לחודש. נעמדתי בכיכר תחריר וניסיתי להבין מה עברתי בעיקר ניסיתי להבין האם הדרמה ההזויה הזו שעברתי בחודש האחרון תדיר את רגלי מקהיר. הגועל נפש שחטפתי מכל המשטרה הזו הובילה אותי יותר ויותר לאהוב את המצרים אך להקיא את השלטון הנוראי הזה. רציתי לצעוק בקול רם שיחרב הבניין הזה, שיעלה בלהבות. אך כעבור שעות אחדות מצאתי את עצמי בעיר התחתית חוגגת את סיום הפרשה בבית קפה עם אמנים מצרים.

/media/arimages/scaled/2011/02/12/bp44.jpg

"אך החביבים בצווי הוד מעלתה של הענווה הורידו את האדם משלטונו על הבריאה וקבעו שוויון בין כל ברואי האל. הנמלה, המים האש הם אחיותינו, המהללות את הבורא בדרכיהן שלהן כפי שאחיהם האדם עושה בדרכו. הם דיברו בינם לבין עצמם חביבית פואטית בשפת השמש והירח תוך שהם שולפים מתוך מותניהם הגיגים ברוח פילוסופית נדירה, משננים את אורחות חייהם בעל פה ובכתב צובעים וצובעות כל הברה והגיג. מידי פעם צליל המילה הייתה שנויה במחלוקת, לבסוף כפשרה החליקו את ההברה בנימה עגלגלה וכך התגלגלו להם מעצמם המילים כפנינים נוצצות נערמו על חלוקי נחל . החביבים היללו את אלוהים האוהב, שיצר את האור והחושך, את הפנינים השמימיים, את האדמה ואת כל הצמחים, בעלי חיים, ציפורים ודגים. לבסוף יצר אלוהים האוהב את אדם, ובשם האהבה יצר את חווה בכדי להצילו מהריב והמדון. ובכך אישה יכולה למנוע מהאדם להיות בודד מריר וכעסני נקם ונוקם. האדם נתן שמות לכל בעלי החיים לפיכך ביסס את היכרותו עימם. אלוהים יצר את כל העולם למען אדם וחווה, למען החי הצומח והדומם, על-מנת שייהנו מעולם זה ויאהבו אותו: מתוך כך מאמינים תושבי הר האהבה כי אין פריט בבריאה הפיסית אשר נוצר שלא על-מנת לשרת את מטרותיו ומעלותיו של האדם. למרות שגופו של האדם נוצר מעפר, הוא אינו רק חלק מהטבע: הוא נוצר בצלם אנוש." (מתוך ספרי שיראה אור בקרוב)

ובנתיים בארצנו...

/media/arimages/scaled/2011/02/12/peres.jpg

השתינו עליו וקיבל שמונה חודשים

קראו באתר "מחסן מילים" את דיווחן המצמרר של איה קניוק ותמר גולדשמיד על משפטי הילדים החטופים בכלא עופר.

מתוך המאמר:

היום שבו ראיתי אותו לראשונה היה באחד מימי השני האלה בבית המשפט עופר, באולם מספר 2, שם שופטים את הילדים. 20, 22, 23 ילדים ביום. ילדים ונערים שמגיעים בקבוצות של שניים, שלושה, לפעמים ארבעה, לבושים בגדי אסירים חומים, שרשראות על הרגליים של כל אחד, ויד מחוברת באזיקים לידו של ילד סמוך. אני שמתי אליו לב במיוחד כי היו לו תלתלים עגולים ורכים, וכי היה נראה מאוד צעיר, וכי בכה. זה לא שאחרים לא בוכים מדי פעם, מהקטנים אני מתכוונת, אבל לפחות על פי הנסיון שלי, לא ככה פתוח, ובלי לנסות להתגבר או להסתיר.

בית המשפט הצבאי הוא ברוב רובו של הזמן הארכות מעצר. זו השיטה, גם כשמדובר בילדים. וזה גם לא משנה בכלל במה נאשם העצור, או מה סוג העדות שהביאה למעצרו. במובן הזה, יהיה אשר יהיה תפקידו של בית המשפט הצבאי, הוא בודאי איננו רדיפת האמת וענישה תואמת. לא כשנלקחים ילדים מביתם בלילה, לרוב על פי הפללה של מישהו אחר, שלעיתים קרובות איננו אלא ילד כמוהם. בדרך כלל על זריקת אבנים, או בקבוקי תבערה מאולתרים. ועל זה הם נעצרים, ללא שחרור בערבות עד תום ההליכים. למשך חודַשִים. שלושה לפחות. ומורשעים בסוף, כמעט תמיד, למרות שלרוב, ההפללה בלבד היא גבולות העדות.

ביום שלישי, 4.1, בשעה 19.30

נפגש עם חברי בלוג "קפה גיברלטר",

שהוקם על ידי חברינו לתנועה – אופיר טובול ושירה אוחיון

המפגש יתקיים בסניף חד"ש, יפו - ברחוב השקמה 3, קומה א' (הכניסה דרך רחוב יפת 116 –"מרכז הפחם"- ורח' הדודאים; רחוב ראשון הוא השיקמה).

לפרטים: רותי 0545-390402, rutilavi@gmail.com

מה במפגש:

שירה אוחיון – שירת נשים. אופיר טובול - מוזיקה מזרחית. נירית בן ארי - היפ הופ בישראל-פלסטין והרבה מוזיקה.

כי המוזיקה נותנת פה לאנשים. את המוזיקה והקצב אי אפשר להפסיק בלב כל אדם בעולם, גם המדוכא ביותר. כמו שהלב דופק, גם קצב התופים. כמו זרימת הדם, זורמת המנגינה. הקצב לא נפסק. הקצב הוא התנגדות לחיים חסרי משמעות, לחיים של מכונה. החיים הם קצב והתנגדות. הפסקת הקצב היא מוות.

מוזיקה יכולה גם להיות כלי של החזקים להשלטת תרבותם, לשטוף את מוחנו ולגרום לנו לשכוח את תרבותנו. יותר מדי שנים נחשף העולם אך ורק למוזיקה מערבית. יותר מדי שנים שלט בישראל רק סגנון אחד בלבד שנחשב לאיכותי.

המאבק נגד הדיכוי מתקיים יום ושעה שעה בנשמותינו ובלבבותינו ולא רק ברחובות. לתת קול למוזיקה שהחזקים מנסים למחוק ולהנמיך זה סירוב לתת להם למחוק אותנו, להתעקש לשמר תרבויות שהחזקים מנסים לדחוק ולהדיר. זו גם ההתעקשות ליהנות ולהתענג על מוזיקה זו, להקשיב לגוונים השונים שלה, לצמוח אתה וליצור שותפות שיש עמה חיות ועונג ולא רק כאב.

"קפה גיברלטר" הוקם כדי להביא בפני הקוראים והשומעים משהו אחר: להוריד את חומת הבדלנות וההתנשאות. לחשוף ולהיחשף למוזיקה שנותנת קול לעולם של רוב האנשים. לייצר שיח סביב המוזיקה ומשמעויותיה ובכך להיאבק נגד דיכוי הנשמה והלב, שבלעדיהם אין חיים ואין כבוד לחיים.

המפגש פתוח לכל מי שחשקה נפשו וחשקו אזניו וליבו. העונג כולו שלנו.

סניף מרכז, תנועת התחברות-תראבוט

עניין ברשת

  • אסף כהן וטלי לטוביצקי מספרים על ביקור הזדהות עם המשפחות שאיבדו את ביתן בלוד, בגל ההריסה לפני כשבוע.

מתוך רשימתה של טלי לטוביצקי, למען ביטחון ישראל:

"הם ישבו שם, השוטרים, בסלון הבית ושתו ואכלו, צוחקים ומדברים כאילו אנחנו לא שם בכלל, סיפרה לי אחת מהאימהות בזעם, כאילו אנחנו כלבים שלא מבינים. לילדה שניסתה להיכנס למתחם של ההריסה כיוון שוטר אחד רובה וגם דרך אותו. בחור אחד סיפר שהיכו אותו, אחד אחר סיפר שהיכו את אחיותיו. המלה "השפלה" חזרה בכל נגזרותיה"

/media/arimages/orig/2010/12/22/oren3-300x199.jpg

מתוך הפוסט של אסף כהן, מה שעשינו בארבעים ושמונה: "מאוהל המחאה לא רואים את הבתים שנהרסו, אבל אפשר להרגיש את המועקה וההלם. ריאד, בעל אחד הבתים, לוקח אותנו לראות את זירת ההרס. לא רחוק משם נראים מגדלי "גני אביב", השכונה שדודי אפל הקים שלא כחוק על אדמות חקלאיות, והוכשרה בדיעבד. שם אפשר, פה לא."

  • קראו את מאמרו של הבלוגר תום, המנתח את הפרוטוקולים של ועדת טירקל:

"עוד עניין שחביב מאוד על חברי ועדת טירקל הוא ה"קונטקסט". פעם אחר פעם הם מעירים לנציגי ארגוני זכויות האדם שהם מציגים את הדברים בלי ההקשר הראוי. ההקשר הראוי הוא תמיד זה: החמאס שולט ברצועת עזה ועוין את ישראל. חברי הוועדה חוזרים על הטענה הזאת כמו תוכי מקולקל, עם או בלי קשר למציאות; גם כאשר נציגי ארגוני זכויות האדם מזכירים בדיוק את הרקע שהוביל להחלטה או לפעולה כזאת או אחרת של ישראל, חברי הוועדה מתעלמים מכך וממשיכים לחזור על המנטרה של "העדר קונטקסט". [...]בעולם של חברי ועדת טירקל, אין "קונטקסט" רחב יותר מזה של שלטון החמאס ברצועה. אין כיבוש, אין רקע היסטורי, חברתי וכלכלי של יחסי ישראל והפלסטינים, אין פעולות של ישראל נגד הפלסטינים שאינן תגובה ישירה (ומוצדקת) לשלטון החמאס בעזה. מבחינתם, ההיסטוריה התחילה ביום עליית החמאס לשלטון, וכל דבר אחר אינו רלוונטי. באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר הם חוזרים ומדברים פעם אחר פעם על העדר ה"קונטקסט", הם חושפים את דלותו המביכה של ה"קונטקסט" שהם מסוגלים להכיל. והם עיוורים, כמובן, לאופיו המובנה של ה"קונטקסט" שלהם, לכך שהוא תוצאה של בחירה להדגיש היבטים מסוימים ולהתעלם מאחרים. עבורם מדובר באמת כולה, בתמונה המלאה שאין בלתה. בדיוק כפי שאנו מקבלים את מספר הדקות המצומצם שצה"ל שחרר באופן אינטרסנטי מהמאווי מרמרה כאילו הן מציגות את האמת המוחלטת, ואיננו תובעים לראות אפילו שנייה נוספת מהחומר המצולם הקיים (גם חברי ועדת טירקל לא מבקשים זאת, אגב, או לפחות אין שום אינדיקציה לכך שהם מבקשים) – כך גם חברי הוועדה מאמינים שרוחב התמונה שאותה הם רואים – הרוחב שהם רוצים לראות – מייצג את התמונה כולה. מבחינתם אין "קונטקסט" אחר, אבל יותר מכך, אין שום עניין לחפש "קונטקסט" אחר או להניח שיש אפשרות שקיים "קונטקסט" כזה בכלל."

ככה זה ביריונים. רק תנו להם כוח, נשק או תעודה והם יציקו לכולם. סתם כי הם יכולים. הם ישפכו לכם את הבירה בחוף הים; יטרידו עוברי אורח ברחוב (כאן, כאן, כאן), ישברו לכם את האף, ויפרקו לכם את הצורה וילגלגו עליכם, יזרקו אבנים, יפתחו באש בלי סיבה, יטרידו נשים (תוך איום במעצר); בכביש, אסור להעיר להם על נהיגה פרועה, או חניה, ואפילו בן 70 שיעיז לומר משהו – יחטוף; במגרשי הכדורגל הם יפוצצו פרצופים (כאן, כאן, כאן, כאן ובכל הקטעים המקושרים משם); ובבית: יקנסו אתכם אם תגנחו חזק מדי, יתקפו אתכם באגרופים ויתקוטטו איתכם , ואחרי התקיפה יעידו עדות שקר כדי לחפות זה על זה.

(20.12.10)

מה כשר ומה טריפה

בתגובה למכתב השחקנים והמחזאים הגיב הימין הפשיסטי ברשימה של הצגות אסורות צפיה, לאנשים בעלי מצפון לאומי. אני בהחלט מבין למה אסורות ההצגות שנפסלו, אך לא הבנתי: למה האחרות כשרות?

הנה רשימה חלקית של ההצגות המותרות:

מעגל הגיר הקווקזי - מחזה קומוניסטי אנטי-התיישבותי התומך בגניבת ילדים וגניבת רכוש פרטי. המחזה מסית בכל רגע למהפכה, להתקוממות, להפלת המשטר הקיים. הוא חוגג מצב של התגייסות עממית. אחרי מלחמת העולם השנייה התיישב ברכט, הקומניסט שמצא מקלט באמריקה במלחמת העולם השנייה, דווקא במזרח גרמניה האנטי-ציונית.

סודה של ג'ולי הרצל - זוהמה מלוכלכת על חוזה המדינה! ההצגה מציגה נישואים כושלים, בן זוג שלילי ביותר, ועיסוק במשפחה העצובה הזו (כל הילדים והנכדים התנצרו, השתגעו, התאבדו או נרצחו, או כל מיני ואריציות של אלה יחד...). אז נשאלת השאלה: בגלל האיש הזה הקמנו את המדינה הזו?

מכולת - מחזה ובימוי של הלל מיטלפונקט. המחזה מדרדר את מוראל העם... הוא מציג אנשים שכל מה שמעניין אותם זה כסף. למעשה, הכיבוש של המשפחה היהודית מאירופה את הבית הערבי ביפו לא מצליח, והוא נועד לכישלון. אז מה זה אומר על הציונות? שלא לדבר על זה שמיטלפונקט הוא שמאלני ידוע, נגד הכיבוש, בעד הפלסטינים וכו'.

זוהר - על זוהר ארגוב. קודם כל, מחזה מאוד לא חינוכי: מלך הזמר המזרחי משתמש בסמים. אבל חמור הרבה יותר: המלך הזה היה למעשה אנטי-ציוני מושבע. "את ההורים שלי הביאו לארץ אתה יודע בשביל מה? אגיד לך את האמת: לא כי הם יהודים. הביאו אותם ככוח עבודה זול, שואבי מים וחוטבי עצים! אשכרה זרקו אותם פה, את האנשים והם בנו את הארץ". זה מה שבעלי מצפון ציוני צריכים לשמוע, כשהם באים לתיאטרון?

הבנאליות של האהבה - סקס עם מאהב נאצי ורפש על מדינת ישראל. מחזה על האהבה של חנה ארנדט לפילוסוף הגרמני שהצטרף למפלגה הנאצית. מעבר לכך שזו לא הצגה מי-יודע-מה: נו באמת!

פאוסט - עבודת אלילים. פאוסט עוסק בעבודת אלילים במחזה, וכל המחזה הזה הוא למעשה עבודת אלילים לגיבור התרבות מספר 1 של הגרמנים בכל הזמנים. רק נזכיר שאחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון הגרמני בימי הנאצים היה פאוסט עם גוסטאב גרינדגנס (ראה הסרט: "מפיסטו").

כנר על הגג - גלותי. נכון, מסורת יהודית, אבל לא ציונית. גלותית.

איש מצחיק היה - כנ"ל.

פולסא - סטנד-אפ של הדר גלרון: אנטי-דתי, פמיניסטי קיצוני, ממריד ומסית.

עין תחת אצבע - גברים ונשים בעולמו של חנוך לוין... כל מילה מיותרת...

אז תשאלו אותי מה בכל זאת אפשר ללכת לראות? "ממטבחו של שחקן" (מוטי כץ) - בסדר. מה יש שם? טווס? לא מזיק.

אולי אתם חושבים שזו רשימה סאטירית, אבל אני באמת לא מבין את השיקולים של אלו שהחליטו שההצגות האלה כשרות...

אורי שני

(16.11.10)

ויסאם מוראד: לבכות

מוזיקה שהוקלטה בביתה של משפחת אל-כורד בשייח ג'ראח. משפחת אל כורד מאוימת בגירוש לאחר שמתנחלים השתלטו כבר על חלק אחד של הבית

עניין ברשת

דניאל ארגו מתאר באתר "העוקץ" את הייאוש הקליני, יום שגרתי בחייו של רופא מתמחה: "המספרים ידועים לכולם: חסרים כמעט 6,000 רופאים במערכת, אבל משרד האוצר מתעקש לא להוסיף תקנים. 350 סטודנטים לרפואה מסיימים כל שנה, כשהמערכת זקוקה למספר כפול מזה. ואילו מעט הרופאים שעובדים עסוקים רוב היום בניירת שילד בכיתה י' היה יכול לתייק. בשורת הסיכום של המספרים האלה נשארים רופאים מותשים, וחולים שכועסים עלינו, לפעמים בצדק".

הכצעקתה היא יוזמה חדשה וחשובה המעודדת ומספקת במה לנשים לדווח ולתעד הטרדות ותקיפות מיניות שחוו: "אם המציאות היא כי המרחב הציבורי שנשים מסתובבות בו שונה לגמרי מהמרחב שגברים מסתובבים בו, אז איננו חיות בחברה חופשית ופלורליסטית כפי שרבים היו רוצים להאמין. אם אנחנו נמנעות ממסלולים מסוימים בשעות מסוימות, ומתאימות את הלבוש אליהם, משהו לא בסדר. אנחנו הולכות ברחוב עם אוזניות לאו דווקא כדי להאזין למוזיקה, כמו כדי לנסות ולהתעלם מהערות חודרניות – המגיעות בכל זאת. אנחנו נדרשות להתעלם ממבטים, הערות, והלגיטימיות החברתית התמוהה לפרוץ לחיינו הפרטיים ללא כל הזמנה. ואף לא אחת מ"פעולות המנע" הללו באמת עוזרת. [..] עם כל דיווח, כל צעקה, אנחנו מתקרבות לשים קץ להטרדות הרחוב, כאן ובכל מקום. יש לנו טכנולוגיה, ויש לנו רעיון שעובד במקומות רבים בעולם. בואו ונשתמש בהם ליצירת שוויון".

ובאותו עניין קראו גם את הפוסט של דינה ביכל-שונרא שהתפרסם בבלוג של יוסי גורביץ'.

חגי מטר תוהה על הטעויות הרווחות בידיעות חדשותיות העוסקות בהפגנות נגד הגדר:המקום שאין בו גיאוגרפיה. "אין למערכות החדשות בארץ מושג מה אלה כל הכפרים האלה: איפה הם, איך הם נראים, מה רוטינת ההפגנות של כל כפר וכפר, כמה אנשים נפצעו ונהרגו, נגד מה מוחים שם בכלל, מי הפעילים הבולטים, ממה מתפרנסים התושבים ואיך נראים חייהם, וכן הלאה. הכפרים, למרות קרבתם הרבה לא רק להתנחלויות המוכרות הרבה יותר אלא גם לתל אביב, ירושלים, באר שבע והכבישים המחברים ביניהן, נמצאים מבחינה תודעתית מעבר להררי החושך.

(11.11.10)

חור העכבר: הוראות להתקוממות

צפו בעבודתה המרשימה של אנה כהן ינאי מתוך האתר וימאו

הצגה חדשה: צדק תרדוף

צדק תרדוף מגוללת את סיפורו של אברם, חקלאי ומחלץ במדבר יהודה, הממתין במארב לרוצח בנו, יצחק, כדי לקיים את הבטחתו לנקמת דם. בזמן ההמתנה, עובר אברם מסע מפתיע ומלא תהפוכות. יוספה אבן שושן כתבה, ליחי בקרמן ביימה ושי זביב משחק. ההופעה הבאה: תיאטרון צוותא בתל אביב, יום ה' ה-25.11 בשעה 20:30.

ביי עזה ביי

חיילים מתעדים וחוגגים הפצצת בתים בעזה ב-2008.

קראו גם את רשימתו של חגי מטר באותו נושא

ברווזים במדבר ליד צומת להבים/דניאל עוז

מִסְפָּר הַבַּרְוָזִים הַמְגַּעְגֵּעִים בְּעִיֵּי

חֳרָבוֹת אַל-עָרָאקִיבּ
כְּמִסְפָּר הַחֻרְבָּנִים שְׁחָרַב כָּל בַּיִת בָּהּ,
כְּמִסְפָּר גָלֻיּוֹת תּוֹשָׁבֵיה.
בְּחוֹלוֹת עָרָאקִיבּ כָּל תַּרְנְגוֹל –
עוֹף הַחוֹל. וְהַדַּחְפּוֹר
שֶׁל מִנְהָל מְקַרְקְעֵי יִשְׂרָאֵל,
קַבְרָנָה וּמֵיַלְּדָה-מֵחָדָשׁ שֶׁל עָרָאקִיבּ,
נוֹשְׂאָה בִּמְקוֹרוֹ הָרָחָב
מֵעַל גֵּיא צַלְמָוֶת
לְחוֹפֵי הַחַיִּים.
תאמֶר אָמַר שֶׁעוֹד תִבָּנֶה
בְּרֵכַת שְׂחִיה בַּעָרָאקִיבּ,
שִׁמְעוּ נָא זֹאת, בַּרְוָזִים –
נִינֵי נִינֵיכֵם יִשְׁתַּכְשְׁכוּ בְּמֵימֵיה
וְיֵדְעוּ הֱיוֹת בַּרְוָזִים.

27.08.10

השיר התפרסם באתר "גרילה תרבות"


המיליטריזם היהודי מגלה את אמריקה

קטעים המדהימים מתוך סרטה הדוקומנטרי של מור לושי, "ישראל בעם", המתארים קבוצה של בני נוער יהודים מארצות הברית המסיירים בארץ במסגרת אחד מהפרוייקטים לקידום עלייה ותמיכה בציונות. ההתמונה המצטיירת: מכונת תעמולה ושטיפת מוח מיליטריסטית בקנה מידה עצום.

(23.10.10)


עניין ברשת

כך חיסלנו את ההשתמטות: רשימה חריפה של הבלוגר תום המנתחת כיצד בדיוק "נבלם גל ההשתמטות הגדול" מצה"ל, ומה חלקם של דובר צה"ל, ידיעות אחרונות והפסיכיאטרים של צה"ל באותה "יציאה ממילכוד 21".

"התרגלנו כל כך לחשוב על צה"ל כעל גוף לא-צבאי במהותו, חלק משגרת חיינו האזרחית במדינה הזאת, שאיננו עוצרים בכלל לחשוב האם זה נורמלי ש-95.5% מהמועמדים לגיוס (לא כולל אלה שנהנים מפטור ממוסד) יוכרזו כ"מתאימים לשירות". האם יש מערכת אחרת כלשהי שאנחנו מצפים מ-95.5% מהאוכלוסייה להיות מתאימה לה? האם 95.5% מהאוכלוסייה מתאימה לעבוד בבנק, או ללמוד באוניברסיטה, או לגדל תאנים אורגניות – כולם מוסדות ופעולות מלחיצים ומערערים פחות מהמסגרת הצבאית – וגם, אולי כדאי בכל זאת להזכיר, כאלה שההתמחות הראשונית והייחודית שלהם איננה הפעלת אלימות ממוסדת?"

מאמר מרתק של אסף תמרי, המנתח את המושג ערב רב. המאמר מתפרסם בכתב העת "מפתח".

"נדמה כי יותר מכול מעיד על נוכחותו של הערב רב העדר הצורך להסבירו כאשר הוא מוזכר, העובדה שהוא מובן מאליו, אפשרות השמורה רק למושגים פעילים בשיח. כך למשל, בראיון שנערך ב-2006 בערוץ היהדות של אתר אנרג'י עם אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע באותה עת, היא היתה יכולה לומר על תוכנית ההתנתקות: "הגרון נשנק והיד מתקמצת לאגרוף. כאב עצום. רעידת אדמה מיותרת. או שמדובר בגנים יהודיים עם מנגנון להשמדה עצמית, או שיש כאן הרבה הרבה ערב רב". מיותר לומר כי היא לא נדרשה כלל להסביר מה היתה כוונתה ב"ערב רב"."

לכבוד "התהליך המדיני" - חידושו, דשדושו, נשנושו, רשרושו - עודד נעמן בבלוג "ארץ האמורי" מנסה לדמיין איך בדיוק נראות "שיחות שלום":

"כאן אני שוב פעם נתקע ומוצא את עצמי חושב על עוד הפרעות אפשריות: חתול עלול לקפוץ מהחלון ולהשתין לכותב הנאומים על הרגל; הבת של הנשיא עלולה לרוץ פנימה בוכה ולהכריז שלקחו לה את הילדוּת; מישהו עלול להפליץ. אבל אחרי כל ההפרעות השיחות יתחדשו והשאלה "מה יהיה בשלום?" שוב תתיישב באמצע השולחן וכולם יבהו בה ואף אחד לא ידע מה לומר."

(24.10.10)

יעקב שי-שביט: שני שירים

יעקב שי-שביט הוא משורר המתגורר בתל אביב. בין ספריו:

  • "שירת חיי: ג"ן שירים לאהובה" (גוונים, 2009)
  • "כל נחלי נמשכים מן הים והים עודנו מלא" (הקיבוץ המאוחד, 2006)
  • "סיומו של מסע ומתן עם העולם: שירים" (כרמל, 1996).

לקראת שקיעה

Sapere aude (= העז לחשוב)

הורטיאוס, "מכתבים"

לִקְרַאת שְׁקִיעָה נִסִּיתִי עוֹד לִצְבֹּעַ אֶת עַנְנֵי הָעֶרֶב בְּגוֹנֵי מַחְשְׁבוֹתַי, אֲבָל הָאֹפֶק עִם
שְׂרִידֵי הַשֶּׁמֶשׁ מֵעָלָיו הוּלַט עַד מְהֵרָה וְרָקִיעַ קְדוֹרָנִי גָּלַשׁ לְהִתְעַרְבֵּל בַּמַּיִם. קַר בַּחוּץ.
אֲנִי יוֹדֵעַ: זֶה מִכְּבָר הֵן הִשְׁתַּלְּטוּ מַצְבִּיאֵי הַלִּגְיוֹנוֹת עַל רוֹמָא, וַאֲנִי - שֶׁלֹּא מוֹרֵד אֲנִי
וְלֹא כָּנוּעַ רַק צֶלֶם בְּצַלְמִי, שֶׁטּוֹב לִי לִהְיוֹת אֶחָד, לִהְיוֹת מִעוּט, לֹא רֹב, לֹא עֵדֶר כִּי
לְעֵדֶר אֵין מוּסָר גַּם לֹא לַמַּשְׁכּוּכִית, וְלַהִיסְטוֹרְיָה אֵינִי חַיָּב דָּבָר לְבַד מִמַּה שֶּׁאַרְבָּעִים
שָׁנָה חָנַכְתִּי לְתַלְמִידַי לֹא לְאַבֵּד אוֹתָהּ לָדַעַת טוֹב וְרַע - דַּוְקָא בְּתֹהוּ זֶה רָאוּי לִי
לְהַתְמִיר אֶת בּוֹנְנוּתִי וּלְהִתַּמֵּר עִמָּהּ, לְפִי שֶׁרוּחַ וּפְרָצֶיהָ נִשְׁמַת אַפִּי הֵם. כָּאן, דַּוְקָא
כָּאן וְעַכְשָׁו, אַתָּה אוֹמֵר וְשָׁב לְעַצְמְךָ לֹא "לֵךְ " כִּי "לֵךְ לְךָ", מַשְׁמָע אֵלֶיךָ, אֶל עַצְמְךָ,
לְתוֹכְךָ, וַאֲנִי שָׁב לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתִּי וְלַחְקֹק בְּמוֹ רוּחִי אֶת לוּחוֹתַי.
כִּמְעַט לַיְלָה. הַצִּפּוֹרִים כְּבָר הִתְכַּנְּפוּ בַּסְּבַךְ. מָחָר אַשְׁכִּים לִפְנוֹת בֹּקֶר לְהַקְשִׁיב לְשִׁיר
יְקִיצָתָן.

ברכבת לירושלים

להלן קטעים משיר שנכתב ופורסם בקול העם ב-1960. השיר מתאר משהו מחוויית הנסיעה בנחל שורק, בין בית-שמש לירושלים. בקטע האחרון בשיר מככבת בתיר, זו שעוד מעט תפריד החומה בינה לבין הואדי. מראות כמו זה המתואר בשיר שוב לא ייראו – עד נפילת החומה.

/media/arimages/scaled/2010/10/05/batir.jpg
נוֹקֵשׁ גַּלְגַּל, נוֹקֵשׁ.
חוֹצֶבֶת הָרַכֶּבֶת
בַּסֶּלַע שֶׁצִּמַּח אֵזוֹב בְּקִירוֹתָיו.
סָמוּךְ-סָמוּךְ הַקִּיר -
הָעַיִן בּוֹ נוֹקֶבֶת,
נִצֶּתֶת לְגַלּוֹת תִּפְאֶרֶת קוֹרוֹתָיו:

שׂוֹרֵק הִכָּה בַּנַּחַל וּבְנִי -אָתוֹן אֻסַּר בּוֹ.
עִקּוּל מַדְבִּיק עִקּוּל
אוֹרצֵל, אוֹרצֵל, אוֹרְצַל.
הָרִים, הָרִים בְּנֵי עוֹג, אֶל שְׂפַת הָעֵמֶק סָרוּ:
לוֹהֵב חֻמּוֹ מִזֶּה,
מִזֶּה - אָפְלוֹ אוֹצֵל.

עִקּוּל מַדְבִּיק עִקּוּל,
קָרוֹן רוֹדֵף מִשְׁנֵהוּ -
הַבֵּט,
אַבְנֵי הַגְּבוּל מִנֶּגֶד מַלְבִּינוֹת.
לְאָן?" - שׁוֹרֵק הַגַּיְא, "לְאָן?" -
אַךְ אֵין עוֹנֶהוּ:
הַגְּבוּל, בֵּין דָּם לְדָם, חוֹמֵק מִלַּעֲנוֹת .

* * *

וּמְטַפֵּס הָהָר בֵּין צִבּוּרִי סְלָעִים,
גּוֹרֵר מֵאַחֲרָיו קוֹצֵי סִירָה לֵאִים,
נוֹפֵשׁ בְּצַל חָרוּב
קוֹרֵץ חֵן-חֵן לִבְרוֹשׁ
עוֹקֵף גִּזְעֵי זֵיתִים - וְשׁוּב פּוֹרֵץ בָּרֹאשׁ,

וְשׁוּב נָסוֹג וְשׁוּב
נוֹסֵעַ עַל רַגְלָיו
וְאָנוּ אַחֲרָיו - קִיטוֹר וְגַלְגַּלָּיו,
וְאָנוּ אַחֲרָיו
קָרוֹן רוֹדֵף קַטָּר -
וּבַחַלּוֹן תְּלוּיָה וּמַרְטִיטָה בֵּיתָר.

* * *

אֶל מְקוֹמוֹ רֻתַּק הָהָר בַּאֲזִקָּיו:
סִיגִים שֶׁהֱקִיאָם הִשְׁחִיתוּ חָזוּתוֹ
וְקָמוּ אוֹהֲבָיו
וְשָׂמוּ קַו לְקַו,
נִשְׁמַע הָהָר לַצַּו - צַו קֵץ פַּחֲזוּתוֹ.

דֹּרְגוּ בּוֹ מַדְרֵגוֹת,
נִטְּעוּ בָּתֵּי חֵמָר
וּמַחְרֵשׁוֹת שֶׁל עֵץ פִּלְּחוּ שַׁחְמוּת עוֹרוֹ.
הֵקֵר זִיווֹ הָהָר
כִּי דַּם לִבּוֹ חָמַר
וְשְׂאוֹר פִּרְיוֹ שָׁמַר לְמוֹקִירֵי אוֹרוֹ.

אֵיתָן, שָׁקֵט וְגֵא עַל סְבִיבוֹתָיו הוּא תָּר,
אוֹצֵר בְּחֶבְיוֹנוֹ מוֹרֶשֶׁת בְּנֵי-בּוֹנָיו.
הַנֶּדֶר לֹא הֻתַּר -
עַל מְקוֹמָהּ בֵּיתָר,
שׁוּב קַרְקָעָהּ בֻּתַּר וִיבוּלוֹ הוּא נָב.

שׁוּב מַבְקִיעִים עֲלֵי בָּתִּים אֶת קְלִפָּתוֹ,
עוֹרְגִים אֶל רְבִיבֵי פִּטְפּוּט זַאֲטוּטִים:
לְהִכָּבֵשׁ בָּהָר - וְלֹא לִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ,
חַיִּים לָטַעַת בּוֹ - וְלֹא גְּוִיּוֹת מֵתִים.

(04.10.10)

פה, יפו

התערוכה "פה, יפו" מוצגת בימים אלו בגלריה בבית האדריכל ביפו (רחוב המגדלור 15). את התערוכה אוצרת נעמה מישר והיא כוללת עבודות של האמנים אניסה אשקר, דידיה בן לולו, ראפת חטאב, אנה כהן-ינאי ודפנה שלום.

מאתר הפייסבוק של התערוכה:

"לצד תשוקתם אל האסתטי האמנים מגיבים אל חוב מוסרי כלפי היסטוריות ואירועים במאות ה-20 וה-21 בעיר; הרס וחורבן מצטברים שהושתו על העיר שהיתה המודרנית ביותר בפלסטין מאז האסון שנחת עליה ב-1948; ועוצמת הפיתוח, התעוררות שוק הנדל"ן וההגירה היהודית – הדוחקים יחידים וקהילות. העבודות במיצג, צילום ווידאו-ארט מנכיחות את שיוכם המובנה של האמנים המציגים בתערוכה – יהודים ופלסטינים – לקבוצות לאום, תרבות ודת, אך הם מסרבים להתכנס לגבולותיהן או לכל הירארכיה ביניהן. גוף היחיד הממשי ויחסים בין-סובייקטיביים תובעים בעבודות יחס החורג מהשתייכויות חברתיות נוקשות, והם הופכים לכוחות מדמים רבי-עוצמה בשינוי דמות העיר".

פֹּה, יפו היא התערוכה ה-15 בסדרת התערוכות מקומי הבוחנת היבטים תרבותיים וחברתיים של המרחב הישראלי.

התערוכה תציג עד ה-21.10.10. שעות פתיחת הגלריה: א',ג',ד',ה', 10:00-16:00, ב' 10:00-19:00.

(04.10.10)

סופשבוע של תיטרון וצדק חברתי

בסוף השבוע השני של אוקטובר (14-16.10) תתקיים סדנה לתאטרון וצדק חברתי המיועדת לפעילים, יוצרים ולמי שהעשייה החברתית בליבה. האירוע יתחיל ערב עיון בסלון מזל (רחוב יצחק שדה 32, תל אביב) וימשיך בסדנה מעשית של יומיים ללימוד שיטות התיאטרון החברתי על פי אוגוסטו בואל. הכניסה לערב העיון חופשית והסדנה המעשית הינה בתשלום סמלי.

לפרטים נוספים: אורי - 0545813007; ליאת - 0522403686

עדות מבית המשפט הצבאי בעופר

ב-5 באוגוסט, בבית המשפט הצבאי במחנה עופר, התקיים דיון בהארכת מעצרו של איוב שחאדה בן 22 ממחנה הפליטים בקלנדיה שנעצר על ידי חיילי צה"ל בחשד להחזקת אמל"ח. ההאשמות נגד איוב התבססו על עדותו של נער בן 15 ממחנה הפליטים שנעצר כמה חודשים קודם לכן על ידי השב"כ וסיפר שראה את איוב מסתובב בלילה ברחוב הראשי כשבידו שקית. קראו באתר מחסן מילים את דיווחה המצמרר של איה קניוק., שנכחה בדיון בבית המשפט עופר.

מתוך הרשימה:

/media/arimages/scaled/2010/10/05/jail.jpg

"כל מהלכי המשפט המתרחשים במקביל, נעשים בעברית. איש לא מסביר דבר לנאשם או להוריו. המילים אינן מתורגמות. ובכלל, כל השיח נעשה מעליהם ובהתעלמות מהם. קודם השופט והתביעה, ואז עם עורך הדין סמרה, כשליחו של בילאל מחפוז עורך הדין של איוב, שמאחר.

ואיוב בכל הזמן הזה מביט רק באימו. מפענח ושותה את סימניה. ואימו כמוהו, מבטה מונח בשלו, ממשיכה עוד ועוד להחזיק מולו את בתו הדמיונית, לנדנד אותה בידיה, ולשיר לה, ולגרגר אליה ולנשק אותה.

שניהם, האם ובנה, עיוורים למהלך המציאות שסביבם, אלא שממילא, כתמיד בעופר, אין למהלכי המשפט ולו דבר עם האמת, עם העובדות, עם הצדק או ההגיון. גורלות עולים ויורדים בים החושך, והנאשמים הפלסטינים אינם אלא סטטיסטים באשמה תפורה מראש שאי אפשר ממילא להפריך.

אפשר רק להגיע לעיסקות טיעון, שפרושן להודות במה שלרוב לא עשית, ולשבת במקרה הטוב רק את הזמן שנחקרת, שנועד הרי לא למציאת אמת, אלא לגייס משתפי פעולה, לסחוט עוד ועוד שמות של פלסטינים נוספים, לרסק ולערער את החברה, ואת חוסנה, ואת נשמתה. ולבסוף, צריך תמיד גם לשלם כסף. קנסות. כי למה לא. כל כך הרבה קווים נחצו, מדוע שלא ייחצה גם זה של החמדנות. עוד ועוד כסף ממי שאין להם."

(04.10.10)

קפה ג'יברלטר

בלוג מוזיקה חדש עלה לאוויר –"קפה ג'יברלטר". זהו בלוג ייחודי העוסק במוזיקה ובביקורת תרבות מהסוג שכמעט לא ניתן למצוא במדיה הישראלית ההגמונית. הנה כמה מילים שנכתבו על ידי אופיר טובול, אחד מעורכי הבלוג:

בלוג זה נוצר מאהבת המוזיקה אל אוהבי מוזיקה באשר הם.

מוזיקה היא חופש, התנגדות לדיכוי ולשליטה.

מוזיקה נותנת פה לאנשים. את המוזיקה והקצב אי אפשר להפסיק בלב של כל אדם בעולם, גם המדוכא ביותר.

כמו שהלב דופק, גם הקצב של התופים.

הקצב לא נפסק. הקצב הוא התנגדות, לחיים חסרי משמעות, לחיים של מכונה. החיים הם קצב והתנגדות.

מוזיקה היא גם עוד כלי של החזקים להשליט את תרבותם. בעזרת המוזיקה אפשר לשטוף לאנשים את המוח או לגרום להם לשכוח את תרבותם. יותר מדי שנים שכל העולם נחשף אך ורק למוזיקה מאמריקה או בריטניה. יותר מדי שנים שכאן בישראל יש סגנון אחד בלבד שנחשב לאיכותי.

האתר הזה קם כדי להביא בפני הקוראים והשומעים משהו אחר. להוריד את חומת הבדלנות וההתנשאות. לחשוף ולהיחשף למוזיקה שנותנת קול לעולם של רוב האנשים. לייצר שיח סביב המוזיקה ומשמעויותיה.

תיאטרון אבסורד באריאל

הסיטואציה שבה מבקשים להעלות בהיכל התרבות באריאל את ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולד ברכט מזכירה לאורי שני את אחד המונולוגים מתוך "פלשתינאית" של יהושע סובול. "הייתי בחוליית בידור עם עוד שני שחקנים מהתיאטרון. לא היה לנו מה לתת, אף אחד מאיתנו לא היה בדרן, אז הופענו לפני החיילים עם קטעים מהמשפט של קפקא..."

מי אמר קולחוז ולא קיבל?

עוד באותו עניין:

(03.09.10)

כפותים בפסטיבל למוזיקה קלאסית בירושלים

פעילים ירושלמים החליטו להביא קצת משגרת הכיבוש אל הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קלאסית בירושלים.

(03.09.10)

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים רחובות

אחד מהפסטיבלים המעניינים יותר המתקיימים בימים אלו במחוזותינו הינו הפסטיבל הבינלאומי השביעי לסרטי נשים שיערך בקולנוע חן ברחובות בין הראשון לשבעה בספטמבר. הפסטיבל השנה יוקדש לחייהן של נשים באזורי סכסוך ויוצגו בו -50 סרטים, 24 מהם של יוצרות ישראליות.

בין הסרטים שיוקרנו בפסטיבל:

פנינה פיילר, אחות קומוניסטית: סרטם של דליה מבורך ודני דותן מביא את סיפורה של פנינה, אחות רחמנייה בת 85. "הקיבוץ שלה, יד חנה, נטש את האידיאולוגיה, הילדים שלה עזבו את הארץ, הקפיטליזם דוחק את ידי הסוציאליזם, והמלחמות מרחיקות את אידיאל אחוות העמים, אך היא עדיין קמה בכל בוקר מלאת רוח קרב".

קטע מתוך הסרט "77 מדרגות"

77 מדרגות: סרטה של איבתיסאם מראענה מתאר כיצד עזבה הבמאית את הכפר שבו גדלה ועברה להתגורר בתל אביב. "לאחר שרוב בעלי הבתים מסרבים להשכיר לה דירה בשל מוצאה הערבי, לבסוף היא מצליחה למצוא דירה ופוגשת את יונתן השכן, בחור יהודי שעלה לישראל מקנדה. בין השניים מתחיל סיפור אהבה".

קוראים לי אחלאם: סרטה של רימא עיסא עוסק במחלת הלוקמיה של אחלאם, ילדה בת ארבע המתגוררת בכפר בשטחים וביחסיה עם אמה, עאישה. "זהו סיפורן של אם ובתה, הנאבקות יחד על החיים, על מקומן במשפחה, ועל מעמדן בחברה השמרנית שהן חיות בה".

אוטובוס: סרטה של יסמין נובק, העוסק בנוסעים באוטובוסים הפלסטינים הפועלים במזרח ירושלים. "האוטובוס החוצה את ירושלים נושא עמו חלומות מעולמות שונים. נוסעים עולים ויורדים, תמיד בתנועה, מנסים לחיות את חייהם בבליל החוקים, החומות, החיילים ואישורי המעבר. האם יגיעו ליעדם?"

בודרוס: סרטה של ג'וליה באשה מבוסס על צילומי וידאו של פעילים בהפגנות נגד בניית גדר ההפרדה בכפר בודרוס. הסרט מביא את המאבק העממי שהתפתח במקום.

לאתר הפסטיבל

(29.08.10)

הודאה - כניעה לדיכוי או שחרור?

העלמה והמוות

אורי שני מבקר וממליץ על "העלמה והמוות", מחזהו של אריאל דורפמן העולה בימים אלו בערבית פלסטינית בתיאטרון "אל-מידאן" בחיפה. האם כל הודאה היא כניעה?

(28.08.10)

אירועים מומלצים

  • אירוע השקה לספרו של ישי מנוחין, אקטיביזם ושינוי חברתי יערך במועדון הגדה השמאלית (רח' אחד העם 70, ת"א) ביום שישי ה-3 בספטמבר בשעה 12:00. באירוע ישתתפו: שרה בנינגה, פעילה בסולידריות שייח ג'ראח; עו"ד חסן ג'בארין, מנכ"ל עדאלה; הדס זיו, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם; אהוד שם טוב, יוזם ומנהל הטלוויזיה החברתית; ויונתן שפירא, יוזם מכתב הטייסים. לקריאה נוספת על הספר לחצו כאן
  • עוד במועדון הגדה השמאלית: ביום שני ה-6 בספטמבר בשעה 20:00 יערך ערב לרגל יציאת מצפן - המצפון והפנטזיה (הוצאת רסלינג), ספרה של ההיסטוריונית ניצה אריאל. פרט למחברת הספר, בערב ישתתפו גם אפרים דוידי, מיכאל ("מיקדו") ורשבסקי, חיים הנגבי וראובן קמינר. מתוך הכתוב על הספר בקטלוג ההוצאה: "חברי מצפן רצו לתקן את החברה הישראלית ואת העולם כולו. האם צדקו בניתוחיהם הפוליטים? מדוע נכשלו ביישומם הפוליטי? הדיון במצפן הינו קשה ובעייתי עבור החברה הישראלית, אבל האם למרות זאת חלחלו מסרי התנועה אל השיח הציבורי של ימינו?"
  • השקה לגיליון השישי של כתב העת דקה תערך ביום שבת ה-4 בספטמבר בשעה 18:00, ברחוב רוטשילד 12 בתל אביב. באירוע ישתתפו כעשרים משוררות ומשוררים, המוזיקאים טל אורן, ערופי שפתיים, ביטר ג'וז ועוד. בגיליון הנוכחי של דקה שירים מאת אסף אבוטבול, רועי דוידוביץ, רוני הירש, בעז יניב, ינאי ישראלי, שירה סתיו, רמי סערי, מתי שמואלוף, ערן צלגוב, אילנה סובל ויונתן קונדה, וכן מסות מאת גדי אלגזי ומיכל בן נפתלי. לגיליון מצורף מוסף "גרילה תרבות- שירי ההפגנות" ובו מבחר משיריהם של משוררי קבוצת גרילת תרבות.

לאתר האינטרנט של "דקה"

"אשליה של נזילה", שיר של רוני הירש מתוך **דקה** 6 (באתר העוקץ)

(28.08.10)

מחלונו של בן גוריון

הריסות בנגב

קראו את שירו של תאמר מסאלחה, שהוקרא באירוע שירה באל-עראקיב.

... "לגניבה באור יום וחוק הקרקעות/ לערים, למושבים ולקיבוצים עם השערים/לבתים עם הרעפים, לגינות וגאולת אדמות"...

(26.08.10)

אירוע שירה באל-עראקיב

משוררות ומשוררים, יהודים וערבים, יתכנסו ביום שבת ה-21.08.2010 בשעה 15:00 באל-עראקיב כדי להביע סולידריות עם תושבי הכפר, אותו הרסו רשויות המדינה, ושבו והרסו שלוש פעמים, במהלך החודש האחרון.

באירוע השירה תיקחנה חלק קבוצת גרילה תרבות, עמותת "זוכרות ו"פורום דו-קיום בנגב". מבין המשוררים והיוצרים שיקריאו משיריהם: נעמה צאל, מתי שמואלוף, רועי צ'יקי ארד, רוני הירש, תמר משמר, דניאל עוז, איתן קלינסקי, תאמר מסאלחה, תמר משמר, אסנת סקולבינסקי ועוד.

לפרטים נוספים: דניאל עוז, tongue@isdn.net.il



השיר הבא נכתב על ידי בועז יניב והוקרא באירוע של "גרילה תרבות" בכפר דהמש:


אם בתעודתכם הכחולה כים

היו זורחות הכוכביות בצורת הלאום הנכון

אם עורכם היה הופך ורוד

באור השמש המדברית הקשה

אם הייתם מקבלים את המרות

בהסכמה ובשתיקה

אם הייתם כמונו מבינים

שאם תרצו

אם תרצו

אם תרצחו וגם תרשו

ואז עוד תנשלו

אם הייתם

אנחנו. היינו מקימים פה את הקאנטרי של החשמונאים

והילדים היו שותים קוקה קולה מהמזרקה ברחוב.

(15.08.2010)

פסטיבל יאפא לתרבות ופולקלור פלסטיני

הפסטיבל יערך בסוף השבוע הקרוב (23-24.7) בתיאטרון העברי-ערבי אלסאראיא (מפרץ שלמה 10). בין האירועים המתוכננים ביום שישי: "שוק עוכאז" - שעת הקראת שירה בעברית ובערבית, הצגת היחיד של סלוא נקארה, "קפוצ'ינו ברמאללה", והקרנת הסרט JAFFA בבימויו של אייל סיוון.

ביום שבת בצהריים יוקרן הסרט "סופייר"מאת פיראס ח'ורי וכן "האמת", סרטם הקצר של סקנדר קובטי ורביע ח'ורי. בהמשך: מופע דבקה ברחבת התיאטרון, ההצגה "רעולים" לפי מחזה של אילן חצור ובבימויו של נורמן עיסא, ומופע מוזיקה ערבית של אליאס וכילה ונוראן מסעוד.

(21.7.10)

בודרוס: עכשיו הסרט

הסרט "בודרוס", בבימויה של ג'וליה באשה ובהפקתן של באשה, רולא סלאמה ורונית אבני, עוסק במאבק העממי נגד גדר ההפרדה בכפר. "בודרוס" - שזכה בינתיים במקום השני בפרס חביב הקהל בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין 2010, ובשבוע שעבר בפרס רוח החופש בפסטיבל הסרטים בירושלים - מבוסס על אוסף צילומי וידאו שצילמו הפעילים במאבק בבודרוס.

וכך נכתב באתר האינטרנט של הסרט:

"הסרט מתמקד בכפר בודרוס, אולם חושף בסיפורו את האפשרות למאבק עממי על זכויות אדם במזרח התיכון כולו. עאיד מראר הצליח לעשות את מה שרבים תופסים כבלתי אפשרי: הוא איחד פלגים פוליטיים השרויים בסכסוך מר כמו פתח וחמאס, יחד עם בתו אילתזאם הציב נשים בראש המאבק והצליח להביא מאות ישראלים למאבק סולידרי לא־אלים בשטח פלסטיני."

(21.7.10)

הנערה ואבן הקלע – מחזה מאת זמירה רון

המחזה נכתב בהשראתם של סיפור עם פלסטיני מהצפון הנקרא "הנערה והמערה", ו"כינוס הציפורים", יצירת מופת מהמאה ה־12 מאת המשורר הפרסי הצופי פאריד אוד-דין עטאר.

בתהליך העבודה התבקשו השחקניות לצאת למסע אלגורי בחיפוש אחר צדק אישי וחברתי בחייהן, בשלושת המעגלים האישי, החברתי והפוליטי. תוך העמקת ההיכרות עם היצירות נוצר סיפור בדיוני הנוגע לשאלות מוסריות, חברתיות ופוליטיות.

המחזה מספר על נערה ההורגת בשגגה נער המטריד אותה ומאיים על חייה אם לא תתרצה לו. מתוך כך מתכנסת קבוצת ציפורים היוצאות למסע בחיפוש אחר "הצדק". בתחנות המסע הם בודקות את אישיותן כאלגוריה למשפחת האדם. לאחר מסע נפשי מפרך מגיעות הציפורים להיכל הצדק בו מתקיים משפטה של הנערה, וכמושבעות מוטל עליהן לגזור את הדין על הנערה. תוך כדי תהליך זה הן בוחנות את השינוי שעברו במסע.

המחזה נכתב ובוים על ידי זמירה רון, ויוצג בתאטרון הערבי-עברי ביפו בתאריכים ה־17 וה־18 ביולי, בשעה 7 בערב.

ילדי עזאזמה מצלמים

תמונות שצולמו על ידי ילדי הכפר הבדואי ואדי אל נעם במסגרת סדנת צילום שיזם הפורום לדו־קיום בנגב יוצגו בתערוכה "רגעים של בית" במזח נמל תל אביב. התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב החל מה־6 ביולי ועד ל־6 באוגוסט.

גרילה תרבות בדהמש

גרילה תרבות בדהמש

באירוע סולידריות של גרילה תרבות בכפר דהמש השתתפו כעשרים יוצרים שהקריאו או שרו את שיריהם באוהל המחאה במקום. אליהם הצטרפו תושבי הכפר ופעילים, שסיפרו ודיברו על המצב בכפר ועל המאבק. להלן כמה קישורים בנושא.

שני שירים שהוקראו באירוע:

(16.6.2010)

האירוע הבא של גרילה תרבות: שייח' ג'ראח

ביום רביעי, ה־23 ביוני, בשעה 20:00 בשייח' ג'ראח יתקיים אירוע מיוחד של שיתוף פעולה בין תושבי שייח' ג'ראח וגרילה תרבות. אירוע של מחאה משותפת, בעדויות, בשירה ובמוסיקה.

שני שירים

שני שירים הלקוחים מתוך "האנלים מלטקס", ספר שיריו הראשון של נדב אברוך.

(16.6.2010)

עלו ברשת

דניאל זילברברג מסקר את התערוכה "סדקים" ששרון הורדי אצרה בחצרות ובבתים בשכונת מוסררה בירושלים, במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס שנערך בשבוע שעבר. מידע נוסף על התערוכה.

עאלק א-סאנע והדמוקרטיה הישראלית: פוסט ב"בלוג של תום" על המאבק למשמעות על מילים ועל הדיאלוג שהתפתח בין החברים בקבוצת הפייסבוק הקוראת לשרוף את ח"כ טאלב א-סאנע לבין משתמש הפייסבוק העונה לשם… טאלב א-סאנע. לקבוצת הפייסבוק.

איך זה שכולם אוהבים את 'ארץ נהדרת', או פני יאנוס של הסאטירה הפופולרית: מתן קמינר דן בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע" בהנאת הטוקבקיסטים מהסאטירה הביקורתית של ארץ נהדרת.

(16.6.2010)

אמנות פלסטינית ביפו

מחמד פאדל (מתוך התערוכה)

הילה בראון מזמינה לתערוכה חדשה של אומנות פלסטינית שנפתחה ב"סלון יפו לאומנות פלסטינית" בנמל יפו (שעות פתיחה: 10:00-20:00; נעילה: 27.5.2010). בתערוכה מוצגות עבודות מתחום הפיסול, הציור והצילום של אמנים פלסטינים מישראל ומהשטחים הכבושים. "התערוכה באה לשקף תמונת מצב, סטטוס של רוב הזרמים המרכזיים באמנות הפלסטינית העכשווית", היא כותבת. ... וחברינו ביפו מוסיפים: התערוכה ויוזמות דומה הנערכות בנמל יפו הן חלק מהמאבק נגד הפיכת הנמל לאתר תיירותי לצפון ת"א בלבד וההתעקשות על הנוכחות הפלסטינית בו. אל תחמיצו!

(19.5.2010)

אמל זו תקווה: שיר חדש של אלמוג בהר

אלמוג בהר הוא משורר, סופר ומבקר ספרות. אלמוג הוא המחבר של קובץ הסיפורים הקצרים אנא מן אל-יהוד ושל ספר השירה צמאון בארות. השיר לקוח מספרו החדש "חוט מושך מן הלשון", שיצא ב-2009 בהוצאת עם עובד.

... ואמל מורקוס בתל-אביב!

בואו להקשיב לאמל מורקוס בפסטיבל תרבות של שלום (אולם "צוותא", 27.5.2010, 21:00). אמל תשיר שירים פלסטיניים עממיים מתקליטה האחרון בצד שירים מקוריים משלושת אלבומיה, מאת מחמוד דרויש, תאופיז זיאד, מרזוק חלבי, ניזאר זרייק, נסים דקואר... וביצועים מיוחדים לשירי פיירוז ומרסדס סוסה.

שרית יצחק: סולידריות היא המתודה

על אלביס קוסטלו - כאן, באתר התחברות.

עניין ברשת

ביקורת ודיון של יונתן אמיר על "יריד צבע טרי" תערוכת אומנות שנפתחה בנמל יפו בשבוע שעבר. רשימה על הבינאלה לאחירטטורה - תערוכה שתערך השבוע ב"שוקניון" שברחוב אגריפס בירושלים ובה יוצגו עבודותיו של יורם אמיר, העוסקות ב-62 "מוקדי בושה" במרחב הציבורי בעיר. קראו על "שירה כפרויקט בנייה", רשימתה של יסמין דאהר על אסופת השירה החדשה אל תגידו בגת, העוסקת בייצוגי הנכבה בשירה העברית בשנות החמישים.

(19.5.2010)


Elsewhereness: צלמים יהודים ופלסטינים בתערוכה משותפת

סמרה שבאט: כפרים עקורים (מתוך התערוכה)

בימים אלו מוצגת בקיבוץ בארי תערוכה משותפת של צלמים יהודים ופלסטינים. התערוכה צמחה מתוך שיתוף פעולה בין אומנים שהתחיל במהלך מתקפת "עופרת יצוקה" על עזה. את העבודות תוכלו לראות באתר האינטרנט של קבוצת elsewhere: "כפרים עקורים" של סמארה שבאט, "זרחן לבן" של אימאן מוחמד, "ממנטו מורי" של יהודית אילני, "הכיבוש הבלתי נראה" של קיקה קירשנבאום, "עיר מקלט" של סופי ברזון ו"האם זהו הגבול" של יוסי נחמיאס.

(13.4.2010)

אסופת "שירה מפרקת חומה"

בדצמבר 2009 ערכה קבוצת המשוררים "גרילה תרבות" אירוע מחאה נגד חומת ההפרדה באבו-דיס.

הפגנה

ב"הפגנת השירה", שנערכה בשיתוף עם "בצלם", קראו משיריהם משוררים פלסטינים ויהודים. בימים אלו עלתה לרשת אסופת "שירה מפרקת חומה" ובה 22 שירים, רובם בגירסאות דו לשוניות.

וכך כותבים עורכי האסופה באתר האינטרנט של "גרילה תרבות":

"שירה מפרקת חומה אינה מייצגת עמדה אחת, או קול אחד, אך תכליתה ליצור מספיק הדים, צרימות ותרועות שירה שיסייעו להפיל את החומה בסופו של דבר. זו שירה שלא מסתגרת בעצמי, אלא תוקפת, ומבטאת סולידריות עם המאבק הפלסטיני לשחרור, לשוויון ולצדק חברתי בצד ובתוך החברה בישראל."

"המקבץ נערך בלילה יחיד וארוך בקפה מסדה, שהוא בית קפה יהודי-ערבי בשכונת הדר בחיפה, וספג מהשראת המקום. בחוברת, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, ערבים ויהודים, ומלבד "גרילה תרבות" היא יוצאת בחסות "דקה", "מעין" ו"גרילה תרבות".

קראו מתוך האנתולוגיה:

(13.4.2010)

שיר אחד

שירו של איתן קלינסקי, "מורה ללשון עברית מובסת", נכתב ב-1987.

"קירבה מתוך זרות משותפת"

ריאיון עם איימן סיכסק עם צאת ספרו "אל יפו".

האם שם הספר מרמז לתיקוות פליטי יפו לשוב אליה?

איימן סיכסק מקבל את ההצעה ומוסיף: "התכוונתי שבשם אל יפו יהיה טון של הזמנה, אבל הנמען המיידי שחשבתי עליו היה דווקא הקורא הישראלי, שייחשף, כך אני מקווה, לחברה שאותה הוא מכיר רק חלקית, או רק חושב שהוא מכיר היטב. הנכבה עצמה אמנם לא מוזכרת מפורשות אלא במקרה אחד, אבל אני חושב שהזהות הפלסטינית שאיתה מתמודד הגיבור, ושהנכבה היא גורם מכריע בהבנייה שלה, מהדהדת את הנכבה כל הזמן, גם אם זה בהתנגדות רגשית למג"בניקים (חמושים) שנכנסים לשכונה יפואית (שהנוף החברתי שלה משתנה במהירות)." קראו את הריאיון במלואו...

(6.4.2010)

יערה שחורי: שני שירים

ספר שיריה של יערה שחורי "יהלום מתוך שנתך" יראה אור השנה בהוצאת עם עובד.

פוקהונטס בחלל

ניאו-קולוניאליזם? שאנטי-קפיטליזם?

בתוך ים המלל שנשפך סביב סרטו של ג'יימס קמרון אווטאר, הצליחו בכל זאת להתפתח מספר דיונים מעניינים...

מרואן מח'ול: שני שירים בתרגום

המשורר מרואן מח'ול נולד בפקיעין ב-1979. מרואן פרסם והקריא משיריו במסגרות רבות ומגוונות. ספר שיריו הראשון עומד לצאת לאור בקרוב.

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים?

ספר שירים חדש של מתי שמואלוף.

משוררות קוראות שירה

אדום כחול

קבוצת כתובת, הפועלת בירושלים ומפעילה את "מקום לשירה" צילמה את המשוררת יוליה וינר בשיר "אדום כחול"

הממ פצצה

ערן הדס מקריא את השיר "הממ פצצה" בפסטיבל בשדה בוקר

סמיח אל-קאסם: TNT

"החומר הכי מבוקש באיזור שלנו הוא לא חומר לירי, לא זהב או נפט, אלא TNT." מתוך "פסטיבל "שער לשירה 2009", המשורר סמיח אל-קאסם מקריא את T AND T.


עורך: ינאי ישראלי