מה הסיפור של ישראל ועזה?

לא, זה בכלל לא בגלל "ביבי וחמאס"

העימות הלא-סימטרי הנוכחי בין מדינת ישראל לבין החמאס וכוחות התנגדות פלסטינים אחרים בעזה אינו רק ביטוי לכוחות השליטים הנוכחיים בשתי החברות. זה לא רק פרי מדיניותם של ביבי וחמאס. ודאי שהם אחראים לו מתוקף היותם כרגע בעלי הכוח בישראל ובעזה. אבל מבט בהיסטוריית היחסים בין ישראל לעזה מראה, שמדובר בעימות מתמשך ועקבי, שחורג ממדיניותו של שליט כזה או אחר בישראל ומהשאלה, מהו כוח ההתנגדות הפלסטיני המוביל ברצועת עזה. העימות הוא בעיקרו המשך מדמם של אחד הפצעים הקשים והבלתי פתורים של הנכבה הפלסטינית של 1948. זהו עימות בין מדינה ציונית לבין ההתנגדות של קורבנות כינונה.

מאז 1948 הפכה עזה לריכוז הפליטים הפלסטינים הגדול והצפוף ביותר באזור. על רצועת קרקע לא גדולה רוכזה כמות פליטים, הכפילה את מספר התושבים וגרמה להתפוצצות אוכלוסין מעבר לכושר הנשיאה של משאבי הרצועה. מאז נמצאים תושבי הרצועה בעימות עם מדינה, אשר החליטה לא לאפשר לפליטים לשוב וסגרה בפניהם את שעריה. היטיב לבטא את העימות הזה ב-1956 משה דיין בהספדו המפורסם לסגן רועי רוטברג, שנהרג בפעולת לוחמים פלסטינים שחדרו לשטח הישראלי.

כדאי לקרוא בעיון את דבריו של דיין – תמצאו בהם את המפתח להבנת עיקרי המדיניות הישראלית כלפי עזה מאז ועד תחילת שנות ה-70, מדיניות שהופיעה מחדש מאז תחילת שנות ה-90 ועד היום. בין תחילת שנות השבעים, שנות האימפריה הישראלית, לבין תחילת שנות התשעים – התמסדות הסגר והגדרות – עברו קצת יותר מעשרים שנה בניסיון להפוך את הפליטים בעזה לכוח עבודה זול במשק הישראלי ובו בזמן להתנחל בשטחים החקלאיים שבתוך הרצועה. מאז סוף האינתיפאדה הראשונה החלה נסיגה הדרגתית מהניסוי הזה, נסיגה ששתי נקודות הציון המרכזיות שלה היו בגידור המלא של הרצועה (1996) ובהתנתקות החד-צדדית (2005), וישראל חזרה למדיניות של סגירת שערי רצועת עזה מעל ראשיהם של הפליטים. זה ההגיון הבסיסי מאחורי המצור שמוטל על עזה.

בואו נקרא את הספדו של דיין:

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו, כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף [פעמים] נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו."

להספד זה היתה השפעה מעצבת על התפיסה הבטחונית-התיישבותית של הדור הראשון של מנהיגים ולוחמים הציוניים לאחר קום המדינה. שני דברים בולטים בו. הראשון הוא היעדר ההתחסדות ואמירת האמת הכנה ביחס לשנאה המוצדקת של הפליטים הפלסטינים בעזה כלפי ישראל: "מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם."

בניגוד למנהיגים הציונים בימינו, דיין לא הכחיש את הנכבה, לא סילף ולא שיקר בהספד זה, לא ניסה לטייח ולא להתכחש לאחריות. האדמות היו שלהם, לקחנו, גירשנו והפכנו לנחלתנו – איך לא ישנאו אותנו? איך לא ינסו לחזור ולהילחם על שלהם?

הדבר השני הוא העדר כל נכונות לתקן את העוול וההכרזה הבוטה על מלחמה ממושכת בפלסטינים מתוך תפיסה קיומית של "אנחנו או הם". כאן דיין, ממש כמו נתניהו וליברמן ובנט וברק, אינו מחפש פשרות, אינו מחפש תיקון ופיוס, אינו מבקש לקדש את חיי שני העמים, אלא רואה את יחסיהם כמלחמה מתמדת ובלתי נמנעת. ליברמן הוא אולי הקול העכשווי הדומה ביותר לדיין של פעם, בלי התחכמויות ובלי חישובי מוסר: תפיסת החיים כמלחמת קיום.

דיין חשב אולי במונחים של "דור התנחלות", אבל מעשיו של הדור ההוא יצרו מציאות המשכפלת את עצמה מאז; הפליטים המופצצים בעזה הם הדור השלישי והרביעי לפליטות, והחיילים הישראלים הנופלים בשערי עזה ובתוכה הם הדור השלישי והרביעי להתנחלות של כובעי פלדה, לוע תותח וגדרות תיל. שני עמינו לכודים מאז בהגיון ההתנחלותי הציוני ובחוסר הנכונות לתקן את העוולות של פשעי העבר, וזו מלכודת של ייסורים ומוות.

אז לא נאמר "נמאס מביבי וחמאס", כפי שיש הצועקים בכיכרות המחאה בתל אביב, אלא נמאס ממלכודת ההתנחלות, לוע התותח, כובעי הפלדה וכיפות הברזל. נמאס מגדרות התיל ונמאס מהנצחת פשע הנכבה. אנחנו חייבים להסתכל על מקורות האלימות, שעליהם הצביע בזמנו דיין, לא רק אלימות הרובה והפצצה אלא אלימות תהליך ההתנחלות והנישול והגירוש - ולהתמודד איתם כדי להשתחרר מקללת המלחמה הרובצת על שני עמינו.

• צילומים: ארכיון AP/UNRWA; אתר Palestine Remembered; כרזת בחירות של המערך, 1969.